המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה יז

1ובזה תירצתי 549 בדרך הקודש שם. את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות בזבחים (מ"ו ע"ב), על דא דאמר ר' יוסי: "אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו, כשר – שהוא תנאי ב"ד, שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד", שהכוונה שתקנת חכמים היא שאין מחשבת הבעלים פוסלת. וכולם מתפלאים שזהו נגד סוגית הגמרא בריש זבחים (ג' ע"ב), שמביאים מזה ראיה לסתמא כשר בזבחים. ולפ"ד הרמב"ם הנ"ל – איזו שייכות יש מזה לסתמא? 550 כן הקשו בקרן אורה (הקדמה לזבחים); עולת שלמה (זבחים מו, ב); טהרת הקודש (זבחים ב, א); זבח תודה (מו, ב); מעשי למלך (מעשה הקרבנות פ"ד ה"י), וע"ע אבן האזל על הרמב"ם (שם הלכה י).

2אבל לפ"ז מתישבים הדברים בנקל. דהא לכאורה, אם מדאורייתא מחשבת הבעלים פוסלת, איך יכולים החכמים לעקור דבר מדאורייתא? אלא מטעם הנ"ל, שכוחם יפה על מחשבת האדם לבטלה וכיון שכל האסור בא ממחשבה, המה מבטלים את זה מעין הציור של "בטלה דעתו אצל כל אדם", וממילא אין איסור. אבל כאמור, כוחם יפה רק בשלילה ולא בחיוב, ע"כ בעלמא אם סתמא כשר אזי אנו זקוקים לכח ב"ד רק בשלילה, לבטל את מחשבתו שחשב שלא לשמן, וממילא הוא כשר, אבל אם סתמא פסול, א"כ כדי להכשיר אנו צריכים כבר למחשבה חיובית לחשוב מחשבה לשמה, ועל זה כאמור כבר אין כח ב"ד יפה, ואם הכשירו מצד תקנת חכמים מזה גופא ראיה לסתמא דכשר 551 עיין שם שהגהמ"ח מיישב בזה קושיה נוספת שמקשים, מאי מותיב רבה (מו, ב) על רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם חולין כשירה ממתניתא זו, ומדייק טעמא שלא היה בלבו כלל הא היה בלבו לשם חולין פסול, איך יכול לדייק כן, הא ע"כ צ"ל דשלא היה בלבו לאו דוקא וגם אם חשב מחשבת פיגול נמי לא נפסל וכדכתב הרמב"ם בעצמו "ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלים נדחים", ובודאי לא גרע מחשבת חולין ממחשבת פיגול. ועפי"ד כאן לא קשיא מידי, דהא לפמי מה שנתבאר "שלא היה בלבו" לא קאי על הבעלים גם לדעת הרמב"ם, אך מדבר בכלל בדינא דלשמה ושלא לשמה .