המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין סג

1בכל מקום שאמרינן "כל העומד" כמו "כל העומד לזרוק כזרוק דמי" אין הכוונה במציאות אלא בדינא .

2ובזה מתורצת הקושיה שמקשים 256 מלא הרועים (ערך כל העומד אות ב ואות ז). ועיין שם שכתב ד'כל העומד' הוא רק ב'איכות' ולא ב'כמות' ועדיין הדברים טעונים ביאור. אם אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי, מדוע לא יהיה מותר לאכול מבשר הקרבן כשנתקבל הדם בכוס אפילו אם נשפך עוד לפני הזריקה כמו שאמרינן לענין קדושת הלחם במנחות (מ"ז ע"א) 257 בגמ' שם לא הוזכר הא דכל העומד ואיתא שם דלקדש הלחם בעינן זריקה לשמה, אכן סברא זו הוזכרה בסוגיא בפסחים (יג, ב) דראב"ש סבר לה כאבוה דאמר כל העומד לזרוק. ועיין בתוס' במנחות (ד"ה עד שישחוט) שהקשה על הגמ' מ"ט בעינן לזריקה ומדוע לא נימא כל העומד לזרוק כבפסחים. ובחי' הגרי"ז שם כתב, דלהסובר דבעינן זריקה לקידוש לכאורה לא יהני כלל מה דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, דהא סוף סוף חסר הקידוש שנעשה בזריקה דוקא, עיי"ש מה שכתב בענין שני דברים המתירים זה בלא זה. שאם נתקבל הדם בכוס ונשפך שהלחם קדוש מטעם כל העומד הנ"ל.

3אך בזה יתורץ, שלענין הכשר הבשר של הקרבן אנו צריכים לזריקה במציאות ממש, שזאת אומרת שהדם של הבהמה יזרק על המזבח ועל זה אין מושג של "כל העומד", לא כך לענין קדושת הלחם שבמציאות אין שום קשר בין הלחם ובין הדם, אלא שזהו רק קשר דיני , שהדין מקשה את שני מיני המציאות האלה ורק בזה שייך להשתמש בהמושג של "כל העומד" 258 נראה דלאו דוקא אם הדבר הוא בגוף ה'עומד' או בדבר אחר כמו בלחם, שהרי גם בבשר הקרבן עצמו אמרינן 'כל העומד' לענין כמה דברים כמו לענין טומאת אוכלין בבשר, וראה מש"כ הגהמ"ח להלן (מדה יח אות ז) שהחילוק הוא בין אם צריכים סיבה חיובית לדבר כהיתר זריקה או שהזריקה היא רק 'מסלק' ומניעה שלילית, כמו לענין טומאת אוכלין (ובדומה לזה מבואר גם בכתבי הגרי"ז הנ"ל). והביאור בזה הוא כפי שהגדיר הגהמ"ח עצמו (להלן מדה יט 'כל העומד' - אות ט, ועיין שם בכל מדה זו בהרחבה), זה לשונו: "דבהמושג של בכח ובפועל יש במדת מה גם המושג של סבה ומסובב, במציאות הדברים, הנה הבכח הוא מעין הסבה והבפועל הוא מעין המסובב , וכמו בכל מקום שהסבה קודמת למסובב, ככה גם בכל דבר שמקודם הוא בכח ואח"כ יוצא מכח אל הפועל, ובעיון הוא להפך שהבפועל הוא מעין הסבה והבכח הוא מעין המסובב . וביחוד עפ"י המושג התלמודי שאנו מכנים את הבכח בשם 'כל העומד', למשל, בהא דכל העומד ליזרק, הנה מה שבהכרח תבוא הזריקה אח"כ זה קובע את המושג 'כל העומד', וממילא אי אפשר שנשתמש בכלל של 'כל העומד' כדי לבטל לגמרי את דין הזריקה שזה שוב יהיה הציור של ההגיון המעוקל הנ"ל, שאנו מבטלים את הסבה מפני המסובב היוצא ממנה, ורק אז אפשר לנו להשתמש בכלל של 'כל העומד', כשאנו מניחים מקודם שבלי הזריקה אי אפשר לקרבן שיתקדש, אז אנו אומרים שקדוש הלחם, - שהוא נקרא ענין צדדי כפי הנ"ל - כשנתקבל הדם בכוס ונשפך. והנחה זו מוכרחת גם מצד אחר, כי אם נתפוס, של'העומד' יש תוקף מצד עצמו, ולא מצד הבפועל שצריך לצאת ממנו, וכשנתקבל הדם בכוס כבר הקבלה מצד עצמה מספיקה לקדש הלחם, שוב אפשר יהיה לנו להסתפק בשחיטה לבדה, מפני שבשחיטה כבר יש כל העומד לקבלה, וגם נרחיק לכת כנ"ל, ונבוא גם מצד כל העומד לשחיטה, אלא ש"מ כנ"ל. וזה הדבר גם בכל אלה שמצותם בשריפה, כמו בפיגול ונותר וטמא שאי אפשר לשאול בה, מכיון שכל העומד לישרף כשרוף דמי ואז לא יצטרכו כלל לשרפם? דזה יהיה שוב בבחינת "תלי תניא בדלא תניא", כי כל העומד בא בזה רק מצד שאי אפשר בשום אופן לקיים את מצותם בלי שריפה, ואנו יכולים להשתמש בכל העומד לשרוף רק לענין דברים צדדיים אחרים, כמו לענין טומאת אוכלים, שאנו אומרים שאינם מטמאים לאחרים כנ"ל. .

4ויוצא לנו מזה, שיש דין הקשור בהמציאות גופא, ויש דין הקשור רק להדין של המציאות, כמו, למשל כאן, כיון שהדין הראשון הכשר הקרבן קשור לעצם המציאות של הזריקה, והדין השני קדושת הלחם קשור רק להדין של הזריקה. ואעפ"י שמציאות הזריקה לא פועלת את הדין שהוא פועל-יוצא מתוך המציאות גופא, היא פועלת בכ"ז את הדין היוצא מתוך הפועל-יוצא הזה אעפ"י שהפועל-יוצא הזה לא יצא בפועל אלא רק בכח.