המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין סד

1כיון שכאמור המושג של "כל העומד" נאמר רק בדין ולא במציאות על כן אי אפשר שהיה ציור שע"י "כל העומד – דוקא ישתנה הדין כלומר שיתהוה דין בנגוד להדין שהיה צריך להתהוות לו היה הדבר העומד מתגשם בפועל.

2ובזה ישבתי בספרי ד"מ דהק"ד שמעתא י"א (פרק א') את הגמ' במנחות (י"א ע"ב) "הפריש ארבעה קמצים לשני בזיכים ואבדו שנים מהם; קודם סילוק בזיכין - לא הוקבעו, לאחר סילוק בזיכין - הוקבעו, הא תו למה לן היינו הך? 259 היינו דלעיל מינה קאמרה הגמ' הפריש לה (לסתם מנחה) שני קמצין (של לבונה) ואבד אחד מהן, קודם קמיצה לא הוקבעו אחר קמיצה הוקבעו. ושוב מייתי הגמ' מימרא זו דהפריש ד' קמצין (ומיירי בלבונה של לחם הפנים) ומקשה הגמ' היינו הך, ועיי"ש ברש"י דפשיטא לן דסילוק בזיכין כקומץ דמנחה. והנה נחלקו שם ב' לשונות ברש"י, בהפריש ב' קמצין (וכן בד' בלחה"פ) אם הפסול הוא במה דהוי 'יתר' וע"י הקמיצה הוקבעו ונפסל ביתר, או דלמא דלא מקרי יתר, ומה דנפסל הוא משום שנאבד דהוי 'חסר'. והגהמ"ח אזיל כאן לפירוש הראשון ודו"ק. מהו דתימא, כיון דבריר קומץ דידה כיון שהגיע זמנה לפורקה כמאן דפריק דמי קא משמע לן". וקשה מלעיל (ח' ע"א) ששם אמרינן "משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין. אמר ר' אליעזר, לא פרקה ממש אלא כיון שהגיע הזמן לפרוק אעפ"י שלא פרקה נמי כפרקה דמיא" – ולכאורה מאי ההבדל בין שני הדברים הללו. ששם (בדף י"א ע"ב) הנ"ל אנו אומרים על זה בלשון "מהו דתימא", וכאן אנו תופסים את זה לפי האמת? 260 וכבר הקשה כן בחידושים המיוחסים להרשב"א, עיין שם מה שכתב לחלק בין דין כמאן דפריק לענין שיריים שנחסרו בין קמיצה להקטרה לבין דינא דהוקבעו לענין פסול חסר ויתר. וע"ע במש"כ לפי"ד בשו"ת הרי בשמים (ח"א סי' עה). וע"ע בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' לא) שכתב לחלק בדין 'בריר קומץ' בין היכא שהקומץ כשר לבין היכא שהקומץ אינו כתיקונו, וע"ע בחי' הגרי"ז בסוגיין.

3אך לפ"ז מיושב, נתאר נא שיהיה ציור שכזה, שדוקא ע"י מה שנימא "כל העומד לזרוק כזרוק דמי" לא יוכשר הקרבן אלא להפך יופסל, שלפ"ד הנ"ל בכה"ג אי אפשר להשתמש בהכלל של "כל העומד" הנ"ל, כי ע"י כך אנו סותרים את עצמנו, שהרי הזריקה מביאה דוקא להכשר ולא לפסול.

4וזהו ההבדל בין "משפרקה נפרס לחמה" דאנו כן משתמשים בהכלל של "כל העומד", מאחר שזה דוקא יביא את הדבר למטרתו, כי אם יפרוק זה יכשיר להקטרת הבזיכין אעפ"י שנפרס לחמה, וכשאנו אומרים "כיון שהגיע זמנה לפרוק כמאן דפרקה דמי ומקטיר עליו את הבזיכין" הרי יש בזה משום המושג של "כל העומד" הרגיל, אבל אם נגיד "בהפריש ארבעה קמצים לשני בזיכים ואבדו שנים מהם קודם סילוק הבזיכין "כיון שהגיע זמן לפורקה כמאן דפרקה דמי" הרי "כל העומד" זה לא יביא להכשר אלא לפסול, כי בזה נסתור את עצמנו, כנ"ל, דכל מושג של "כל העומד", הוא בדין, וכאן דוקא זה יסתיר את הדין שעומד להתהוות, ובשביל זה אנו אומרים רק "מהו דתימא" והאמת אינו כך 261 כעין זה כתב באור שמח (פסולי המוקדשין פי"א הי"ח), אלא שכתב דזה אתי שפיר להרמב"ם שם וכן ללשון ראשון שברש"י, משא"כ ללישנא בתרא דרש"י וכן ס"ל להתוס' דלא נפסל בהוקבע עד שנאבד ואז פסול מטעם חסר, א"כ בהגיעה זמנה לפרוק לא הוי עדיין בפסול ומ"ט לא נימא כמאן דפרקה, עיי"ש מה שתירץ. ובעיקר הסברא דלא אמרינן כל העומד היכא שלא יגיע הדבר לתכליתו, ראה בשו"ת הרי בשמים (שם) שכתב ג"כ לתרץ כן, ויסד דבריו ע"פ מה דאיתא בתוס' חגיגה (ד, א) דאף שחצי עבד וחצי בן חורין חייב בראיה ומקרי שאין לו 'אדון' כיון שהאדון עומד לשחררו, מכל מקום אם נגחו שור יש מקום לחייב את בעל השור ושפיר מתקיים ביה כסף שלשים שקלים יתן 'לאדוניו' (ראה גיטין מב, ב), כיון שהעבד מת אם כן ל"ש לומר 'כל העומד', והכי נמי מצינו גבי אשם תלוי שנודע לו קודם זריקה שלא חטא דלא אמרינן ביה כל העומד (ראה מנחות קב, א, ובכל הסוגיא שם). ואמנם בעיקר הדבר כבר תמהו האחרונים שמצינו בכמה מקומות דאמרינן כל העומד אף שבסופו של דבר לא קרה, אלא שיש לחלק בזה בין אם אגלאי מלתא למפרע שלא היה 'עומד לכך' לבין אם בפועל לא קרה ועיין בזה באבני נזר (יו"ד סי' מט אות י). וכן יש לבאר בדברי הגהמ"ח שכוונתו היא שבאופן זה דעומד ליפסל לא שייך כלל כל העומד דאינו עומד לכך והוא כל שכן משאר דברים. ועיין מעילה (ו, א) ברש"י ושטמ"ק וברש"ש שם, אי אמרינן כל העומד לזרוק בזריקת פיגול כיון שאסור לזרוק ואינו עומד ליזרק, ועיין בזה במקדש דוד (סימן טז סק"ב), ואכמ"ל. .