המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין סה

1כשאוכל דבר האסור באכילה אם יש על זה שם אכילה , שזאת אומרת, אם הדין, מה שאסור בדין מבטל לגמרי את המציאות, את פעולת האכילה, שזוהי דבר שבמציאות על זה כבר עמדו הראשונים.

2עי' ברמב"ם פ"י מהל' תרומות (הל' י"א) "נזיר ששגג ושתה יין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש" ועי' בכ"מ שכתב הטעם בזה "דכיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה היא" שזאת אומרת שאכילת איסור לאו שמה אכילה כלל.

3ובאמת זהו מוכח ג"כ מעצם הדין של הגמרא המבשל גיד הנשה ביום טוב ואכלו לוקה ג"כ מאם מבשל ביום טוב כמבואר בביצה (י"ב ע"א) שאעפ"י שלענין יו"ט אנו מביטים בעיקר על מציאות של אוכל נפש, ואין לך אוכל נפש יותר גדול מזה שאכל את הדבר בפועל ממש, בכ"ז מכיון שזה אסור מחמת גיד הנשה, לאו שמה אכילה והדין מבטל את המציאות 262 היה מקום לומר דהא דהמבשל גיד הנשה ביו"ט לא מקרי 'אוכל נפש' אינו משום שאכילת איסור אינה אכילה אלא שמלאכת אוכל נפש לא הותרה לאכילת איסור דלא מקרי צורך, וכך גם נקט הגהמ"ח לעיל (מדה א אות לג) שם דן הגהמ"ח אם המבשל איסור דרבנן ביו"ט עובר על מלאכת בישול, ועיין גם במש"כ הגהמ"ח לקמיה (בסוף האות הבאה). אכן על נקודה זו גופא כבר עמד הגר"י ענגיל בספרו בית האוצר (ח"א כלל עב) וכתב וזה לשונו: ועיין עוד תוספות כתובות (ז, א ד"ה מתוך) דמלאכה לצורך אכילת איסור לא מיקרי מלאכת אוכל נפש, ומוכח קצת דאיסור לא מיקרי אוכל, דאין לומר שהטעם הוא - דלא מיסתבר שהתירה תורה מלאכה לצורך אכילה דאיסור, דאם כן גם צורך קצת לבית הלל לא היה ראוי למיחשיב להתיר את המלאכה, ע"ש היטב (בתוס'). וע"ע שם בבית האוצר שהאריך בכל זה והביא גם מדברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב לדון אם יש חילוק בצורה בה נאמר האיסור – אם נאמר בלשון לא ייאכל או בלשון אל תאכל, וכן אם יש חילוק בזה בין איסור שנאסר לישראל לאיסור שנאסר לבן נח, עיי"ש שתלוי בטעמא דמלתא דאכילת איסור לא מקרי אכילה. .

4והנה אחד מן האחרונים מקשה 263 בית האוצר (שם); אמרי בינה (תרומות ומעשרות סי' יב); קובץ שיעורים פסחים (אות קיב); קהלות יעקב (פסחים סי' כז). , שא"כ איך משכחת בכלל מלקות על איסור אכילה הא כיון דיש על זה איסור כבר אין זו אכילה כדרך אכילתה? ומתרץ עפ"י דברי התוס' בב"מ (ל' ע"ב) לענין פרה אדומה, שאעפ"י שגם שם אם נימא דפסולה אז לא ניחא ליה בהא דעלה עליה זכר, אך להיפך אם נימא דכשירה אז ניחא ליה בזה שוב היא פסולה 264 כן כתב בית האוצר שם (בתירוצו השלישי), עיי"ש מה שחידש לפי זה לענין אין איסור חל על איסור. .

5אכן באמת אין אנו צריכים כלל לזה, דשם באמת נכנס למדת "סבה והעדר הסבה" אשר כבר דברנו על זה למדי בח"א 265 מדה ב' (אות ג). , כי שם אפשר להסתפק אם הניחא ליה משמשת בתור סבה לפסול, או ש"הלא ניחא ליה" משמש בתור סבה להכשיר, ונ"מ, במקום שיש תרתי דסתרי שצריך להשאר תמיד הצד של העדר הסבה – אבל כאן זה לא נכנס למדת סבה ומסובב בכלל אלא למדת מציאות ודין , שכבר ביארנו ג"כ בח"א במדת סבה ומסובב 266 מדת סיבה והעדר סיבה (שם מדה ב אות ד), וראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (אות א) ומה שצויין שם בהערות. , שאלה המה שני מושגים נפרדים, כי אין המציאות משמשת רק בתור סבה להדין, אלא שזו היא מציאותו של הדין, או במלים אחרות שהמציאות זו היא הכמות והדין זהו האיכות של הדבר, וע"כ אי אפשר בשום אופן שהמציאות תתבטל מפני הדין שבא בתור נשוא של המציאות הזו, כי בזה בודאי יש תרתי דסתרי , וכמו שהארכנו למדי במדת עצם והסתעפות, ששום עצם לא יכול להתבטל מפני ההסתעפות שבו , מכיוון שזה דוקא מסתעף מהעצם, ובכאן במציאות ודין הרי יש עוד ק"ו בזה כמובן.

6ועיקר ההבדל הוא בזה, כי בסבה ומסובב ס"ס הסבה היא דבר לחוד והמסובב הוא דבר לחוד , אעפ"י שאין מסובב בלי הסבה, זאת אומרת, שאי אפשר למסובב לצאת אל הפועל בלי הסבה, אבל כשכבר יצא אל הפועל אז הוא מתקיים בקיום עצמי, ובעצם והסתעפות, אעפ"י שתמיד ההסתעפות מתקיימת רק בתור הסתעפות וקשורה תמיד אל העצם ולא כמסובב כהנ"ל, אבל ס"ס גם לההסתעפות יש הויה מיוחדת , אם כי היא אינה עומדת ברשות עצמה לעולם אלא תמיד תלויה בהעצם שממנו באה, אבל במציאות ודין הנה הדין אינו בכלל דבר מיוחד, אלא זהו אותו הדבר ובין איכותו של הדבר של המציאות. וכמו שאי אפשר לחלק בין הכמות של הדבר ובין איכותו של הדבר ואי אפשר לצייר איכות בלי כמות ועל כן אי אפשר שתתבטל כמותו של הדבר מפני האיכות שלו. ואותו הציור ממש הוא במציאות ודין כנ"ל.

7ועל כן מובן שאי אפשר לבטל את האכילה מפני איסור האכילה גופא, כי אי אפשר לצייר בשום אופן איסור אכילה בלי אכילה . ויש בזה לא רק תרתי דסתרי אלא סתירה מיניה וביה 267 ראה בספר לב אברהם .

8ולכן כשהדבר כבר נאסר מדין אחר, כמו למשל, היין לנזיר, הנה כלפי איסור אחר, כלפי תרומה, כבר האיסור של נזירות גופא נחשב למציאות ואין זה כבר בכלל שתיה.