המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין סו

1והנה מקשים 268 קובץ שיעורים (פסחים אות קיג). וראה בית האוצר (שם) שמכח קושיא זו גופא הוכיח דגם למ"ד איסור חל על איסור לא אמרינן כן באיסורי אכילה, עיי"ש בהרחבה. ג"כ לפ"ד הרמב"ם הנ"ל, איך יש מ"ד שאיסור חל על איסור, הא תמיד עלינו להגיד שהאיסור המוקדם כבר מונע את האיסור המאוחר, דע"י האיסור המוקדם כבר אין על זה שם אכילה או שתיה וממילא לא יתחייב מצד האיסור השני?

2אך באמת יש גם לדקדק על הרמב"ם הנ"ל גופא, מדוע לא נגיד להיפך, שכיון שיש על זה איסור תרומה ולא נחשבת שתייה מצד איסור זה, ממילא לא יהיה חייב משום נזירות?

3אך נראה דאיסור נזירות שאני, וכדי להסביר את הדבר עלינו להקדים כלל הגיוני במציאות ודין, דתמיד שם המציאות בא ביחד עם התהוותה של המציאות: ושם הדין בא ביחד עם פעולת הדין , וככל דין נאמר על איזו פעולה או מעשה, למשל, אם במציאות אין הדבר דבר מאכל, אז אין על זה שם מאכל תיכף מתחילת הויתו, אבל אם במציאות הדבר הוא דבר מאכל, אלא שמדין אסור לאכול, כלומר, שהדין נאמר לענין פעולת האכילה הנה כל זמן שאין הדבר בא לפעולת אכילה, עדיין יש על זה שם דבר מאכל, כי הדבר כשהוא לעצמו הוא כן דבר מאכל.

4ובשביל כך אי אפשר להגיד, שמכיון שהיין נאסר מצד תרומה אין זה בכלל שתיה כלפי נזיר, כי האיסור תרומה בא רק על השתיה ובכן בעת ששתה עדיין שם שתיה על זה, אך איסור נזירות שאני שהוא לדברינו הנ"ל כן מונע את האיסור תרומה, מפני כי נזירות, כאשר כבר הארכנו בזה בכמה מקומות 269 לעיל מדה ז (אות יח-כ); מדה ח (אות ו-יב), ועוד מקומות. , הוא תואר קדושה כאן שם האיסור מתהוה עוד לפני הפעולה, כי התואר קדושה התהוה עליו תיכף בעת קבלו את הנזירות ובעת קבלו את הנזירות הוצא היין אצלו מכלל שתיה, כי אין סבת האיסור בהיין אלא בהתואר קדושה שלו, וזה הוקבע כבר קודם וע"כ כבר אינו עובר מצד שתית תרומה 270 ראה שו"ת שרידי אש (או"ח סי' לא אות נו) מה שדן אם לדעת הרמב"ם כאן מוכח דאיסורי נזיר הם איסור חפצא או תואר קדושה .

5וממילא זה לא שייך כלל באיסור חל על איסור, כי אדרבא מי שסובר אחע"א הוא מאותו הטעם שאין אנו מביטים באיסורים על קדימה בזמן, כי האיסורים כאמור מתהוים רק בשעת הפעולה , פעולת האיסור, וזה באה לשני האיסורים ביחד, וממילא כשם שזה נקרא דרך אכילה להאיסור הראשון ככה זה נקרא דרך אכילה להאיסור השני 271 ועיין בזה לעיל (מדה ח אות יב) ובספרו דרך הקודש (שמעתתא ג פרק ו-ז). .

6מה שאין כן לענין מבשל גיד הנשה ביו"ט ששם מדובר למאן דלא ס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך 272 כמבואר בסוגיא בביצה (יב, א). , ששם אנו באים לא מצד איסור אכילה ביו"ט אלא מצד איסור בישול, הנה אע"פ כשאוכל לבסוף נקראת אכילה, אבל ס"ס בשעת הבישול הוא בכלל בשול שלא לצורך, כי בדרך כלל כל זמן שלא אכל אינו עומד הדבר לאכילה 273 ראה מה שהובא לעיל לדון אם הנדון במבשל גיד ביו"ט הוא מצד דאכילת איסור לא שמה אכילה או משום שלא מקרי 'צורך אוכל נפש' ומה שהובא מהבית האוצר להוכיח שהוא מצד דאכילת איסור לא שמה אכילה. ובעיקר מש"כ הגהמ"ח הנה עיי"ש בתוס' וברשב"א שהקשו דגם לבית הלל דאמרינן מתוך מה מהני הא מכל מקום בעינן צורך קצת ואיזה צורך איכא באכילת איסור, ותירצו שכיון שהוא רוצה לאכול את האיסור מקרי צורך קצת. וצריך לומר דאף שמקרי צורך מכל מקום לא מקרי 'אוכל נפש', ועיי"ש בראשונים דגם לבית הלל אין בזה היתר דלכתחילה כיון שהוא אכילת איסור (ולא דמי לכל 'צורך קצת' דמותר לכתחילה), אלא שמכל מקום אינו לוקה כיון שמצידו הוא רוצה לאכלו. .

7ומובן, שאין להביא ראיה מהא דאמרינן "כל העומד לשרוף כשרוף דמי", או מהכלל של "כתותי מיכתת שערויה", כי שם אין אנו באים מצד הדין כשהוא לעצמו , אלא מצד המציאות העתידה אם כי מציאות זו היא פועל-יוצא מן הדין.