המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין סז

1הרבה פעמים הדין מתרחב יותר מן המציאות , למשל, כל ספיקא דאורייתא לחומרא לאלה שסוברים שזהו מן התורה, ואעפ"י שהמציאות היא בספק.

2אכן שם יש לחקור, אם הלחומרא הוא בגדר ודאי, או בגדר ספק, כלומר, להצד הראשון הנה כמו שאסרה לנו התורה ודאי חלב הכי נמי אסרה לנו גם ספק חלב, ובאופן שכזה נמצא שרק המציאות היא בספק, כי אפשר שאין זה רק שומן, אבל הדין הוא כבר בגדר ודאי , דהא על זה גופא הורתה לנו התורה איסור ודאי, אכן להצד השני אמנם התורה לא אמרה לנו לא איסור ולא היתר, ואם באמת שומן הוא אין בזה שום איסור, אך מצד חסרון ידיעה שלנו אנו מחמירים על עצמנו מספיקא .

3וכבר הבאתי בס' ד"מ דהק"ב שמעתתא ט' (בפ' י"ד ט"ו) שיש בזה מחלוקת הראשונים, למשל, מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ג מהל' מילה (הלכה ו') אם במילת אנדרוגינוס שחייב למול מספק אם צריך לברך ברכת המילה, או מחלוקת הר' יונה והרא"ש בחולין בפ' כסוי הדם, או בכוי שחייבין לכסות את הדם מספק אם מחוייבין לברך ברכת כסוי הדם, וקל להבין, שאלה שסוברים שחייבים לברך בכה"ג סוברים כהצד הראשון, ואלה החולקים על זה סוברים כהצד השני 274 זה לשון השאגת אריה (דיני ברכות סוף סימן כה) דבספק מצוה דאורייתא כיון דעל כרחך חייב לחזור ולעשותה מספק דהא הו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא, א"כ חייב נמי לברך עלה אשר קידשנו במצוותיו על מצוה זו, שהרי כמו שנצטווינו לעשות המצוה בוודאי כך נצטווינו לעשותן מחמת ספק שייך לומר וציונו שהרי מספק נמי נצטוינו לעשותה והוה ליה לענין ברכה כוודאי בר חיוב כיון שחייב לעשות המצוה זו מחמת ספק, ואפילו כבר יצא ידי חובת המצוה זו, אינה לבטלה דהא כיון דמספקא ליה נצטווה לחזור ולעשותה מספק. ויעויין שו"ת רע"א (סימן ו) שהקשה על הפר"ח הסובר שלמ"ד ספק דאורייתא לחומרא הוא רק דרבנן א"א להוציא אחרים ידי חובה, והק' רעק"א דאף למ"ד סד"א מה"ת לחומרא הוא כן, כיון שחיובו הוא רק מתורת ספק לא אתי ספק ומוציא ודאי, ומוכח דנחלקו בזה גופא, דלהפר"ח החיוב הוא בתורת ודאי ולרעק"א למרות שחייב מספק לחזור ולברך, מכל מקום החיוב – חיוב ספק הוא. ובאמת יש לומר דגם השאגת אריה ס"ל כהרע"א דאינו אלא ספק ואפ"ה ס"ל להראב"ד שחוזר ומברך, דהנה זה ודאי שיש עליו 'חיוב' (דרבנן או דאורייתא) לחזור ולקיים את המצוה, ומכל מקום אם נדון לגבי ה'קיום' של המצוה זה נשאר בספק, וא"כ יש לומר דמח' הרמב"ם והראב"ד היא על מה תקנו חז"ל ברכה, אם על 'קיום' המצוה (ואז בספק אינו מברך דהוי רק ספק מצוה) או על ה'חיוב' (וזה הוי בתורת ודאי). .

4או מחלוקת המחבר והרמ"א ביו"ד ס' ק' (סעי' ד') במקום שיש שני ספיקות והספק הראשון הוא בגוף הדבר והספק השני הוא בתערובות, כגון במקום שט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע באיזו מהן לקח, שמן התורה אסורה מצד כל קבוע כמחצה על מחצה, ונתערבה אחרי כך חתיכה זו באחרת, שהמחבר פוסק, שמותרת מצד ספק ספיקא, והרמ"א אוסר בכה"ג משום ששני הספיקות לא באו בבת אחת, שמחלוקתם היא ג"כ על היסוד הנ"ל, כי אם הלחומרא הוא בגדר ודאי, הנה כבר הספק הראשון תיכף כשנעשה לכלל ספק הוא יוצא מגדר ספק ונעשה לודאי וכשמתהוה אחרי כך ספק אחר, כמו בכה"ג ע"י התערובות שוב יש בזה רק ספק אחד, כי הספק הראשון כבר חלף והלך לו, ואפילו אם יהיו מאה ספיקות, אך מכיון שהספיקות נתעוררו זה אחרי זה יהיה לעולם אסור, וכל הדין דס"ס מותר הוא מפני שבאופן שהספיקות באים בבת אחת אין בכלל הדין של ספיקא דמאורייתא לחומרא, משא"כ כשהספיקות באים זה אחרי זה, אכן אם הלחומרא הוא מצד ספק, ולעולם הספק נשאר ספק, אין לנו הבדל אם הספיקות הם בבבת אחת או בזה אחרי זה, ויוצא, שהמחבר סובר שהלחומרא הוא בגדר ספק והרמ"א סובר שהוא בגדר ודאי 275 בעיקר המחלוקת בספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אי אמרינן ביה ס"ס, נאמרו כמה דרכים. הדרך האחת היא מש"כ הגהמ"ח שהספק הראשון הוכרע בתורת ודאי ושוב הספק השני הוי רק ספק אחד, ועיין נמי ברשב"א בתוה"ב (בית ד שער ב דף כה, ב) "וכיוצא בזה במי שאסרנוה מחמת ספק טריפה ואח"כ נתערבה באחרות, היאך נאמר שמא לא זו היא ואת"ל זו היא שמא לא טריפה היתה, והלא 'כבר אסרתה' משעה שנולד בה ספק טריפות, והיאך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים ונאמר מה שאסרנו מותר היה", עכ"ל הרשב"א, ופשטות דבריו מורים שכוונתו היא כפי הגדרת הגהמ"ח שהאיסור מספק הוא בתורת ודאי וכיון שנאסר שוב א"א לחזור ולהתירה (ועיין באמת בב"י סוף סימן נז, שבנודע הספר לאחר תערובת הוי ס"ס גם להרשב"א, ודו"ק). אמנם הט"ז (סי' קי סק"ב) ועוד אחרונים הבינו בדעת הרשב"א שחילוקו הוא האם הספק הוא מענין אחד או משני ענינים, ונפק"מ בכל זה הוא בגוונא שנולדו שתי הספיקות בבת אחת, שאם כהגדרת הגהמ"ח לא שייך לומר 'שכבר אסתרה' כיון ששתי הספיקות באו כאחד לפניך, משא"כ להגדרת הפוסקים הנ"ל שכל שהוא משני ענינים לא אמרינן ס"ס, אין נפק"מ אם נולדו בבת אחת או בזה אחר זה. והאחרונים האריכו בכל זה וכן במח' המחבר והרמ"א, ואכמ"ל. .

5והארכתי שם בעוד דוגמאות, אכן הציור בולט כבר גם מהדוגמאות הנ"ל.

6ומובן, שאין מכאן סתירה להכלל שהנחנו שאין דין בלי מציאות 276 בתחילת אות א, עיין שם. , כי בספיקא דאורייתא הנה זה גופא נחשב למציאות, לא מבעי אם נתפוס, שהלחומרא הוא בגדר ספק, אלא אפילו אם נתפוס שהלחומרא הוא בגדר ודאי הנה כן משמש לנו הספק גופא בתור מציאות. כלומר, שהתורה אוסרת לנו בודאי את מציאות של ספק חלב ספק שומן, למשל.