המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין סח

1ועלינו להוסיף, שאלה הסוברים שהלחומרא הוא בגדר ודאי, אין המכוון שיש לזה אותו הודאי שיש במציאות ודאית, שהרי סוף סוף על ודאי חלב לוקין ועל ספק חלב וספק שומן אין לוקין, וג"כ על ודאי חלב בשוגג חייבים קרבן חטאת ועל ספק חלב ספק שומן בשוגג חייבים אשם תלוי, אלא שעל הספק שזהו כאמור מציאות מיוחדת, מציאות של ספק, נתנה התורה דין מיוחד 277 כן כתב השערי יושר (שער הספיקות פרק ב-ג ופרק ז-ח) שלכו"ע אין האיסור משתנה על ידי ספיקות, אלא שלמ"ד שפד"א מותר מן התורה – לא חדשה התורה הנהגה מיוחדת בספק ולכן שרי לו להכנס לבית הספק, ולמ"ד שהוא לחומרא מה"ת הרי היא הנהגה שחדשה התורה בספיקות שצריך להחמיר בספיקות אבל אינו פוגע בעיקר הספק. וזהו שלא כדמשמע מדברי הש"ש (ש"א פ"ג) שהנדון הוא בספק עצמו. ואמנם בשערי יושר שם תמה על עצמו ממש"כ הר"ן המובא בש"ש שם, דגם הדין שאין מתירין את הנדר עד שיחול הנדר תלוי במח' זו, דכשיש ספק אם הנדר חל (כמו בבין השמשות) אזי להרשב"א שסד"א לחומרא מקרי שחל הנדר ואפשר להתירו, ולהרמב"ם שספיקו לקולא לא חל הנדר ואי אפשר להתירו, ולכאורה הוא סתירה למש"כ. ותירץ (שם פרק ח, וע"ע כמו כן בקה"י ב"מ סי' ח), דלענין שיהיה מקרי 'חל הנדר' אין צורך שיחול הנדר ממש רק סגי במה שחייב לפרוש מחמת נדרו דסו"ס לגבי הנהגתו יש משמעות לנדרו ומקרי 'חל הנדר', וע"כ כאן באם ספק דאורייתא לחומרא מה"ת הרי שמצד נדרו צריך לפרוש והוי כחל הנדר. .

2ואת זה אנו רואים מהתורה גופא, שנתנה קרבן מיוחד על ספיקות, וזהו קרבן אשם תלוי כנ"ל, או חטאת העוף, וכל קרבן בא כמובן על מציאות של עברה 278 ואף שגם בלא זה יש 'ספק' עבירה, נראה מדברי הגהמ"ח שמשום ספק לבד אין סברא לחייב קרבן, משא"כ אי נימא שבכל ספק איסור ישנו איסור ודאי לפרוש מהספק, ועל איסור זה יש חיוב אשם תלוי. והנה הרשב"א הק' על הרמב"ם, היאך אפשר לומר דסד"א מה"ת לקולא, דא"כ אמאי יתחייב אשם תלוי. ורבים תירצו שבספק כרת או בחתיכה אחת מב' חתיכות מודה הרמב"ם. אבל השערי יושר כתב (שם פרק ג) שלדרכו מיושב שפיר, כי גם אם מה"ת ספיקו לקולא, מ"מ האיסור - אם קיים - נשאר כדמעיקרא, ומי שלבו נוקפו שפיר יש לו לפרוש, וא"כ שפיר גם למי שלבו נוקפו שיוכל להביא קרבן, עיי"ש. והוא שלא כדברי הגהמ"ח שס"ל שלא שייך כלל קרבן רק בודאי עבירה. ועיי"ש (בפרק ד) שכתב דרך אחרת בדברי הרמב"ם ושלפי דרך זו לא יתכן שיהיה מותר לכתחילה לעבור ויתחייב אשם תלוי, אך גם בזה אין סייעתא להגהמ"ח, כי גם שם החיוב לפרוש אינו מצד איסור ודאי שהטילה התורה אלא מצד החובה עליו להשמר על נפשו שמא יתגלה לבסוף שחטא. אמנם דברי הגהמ"ח כאן אזלי להסובר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וזו סברת הרשב"א שהקשה על הרמב"ם (עיי"ש בשערי יושר פרק ג, שכך ביאר). , ושמע מינה, שהספק זוהי מציאות מיוחדת כנ"ל 279 וכן הביא בקובץ הערות (סימן מב אות ד) להוכיח מכמה מקומות שדין אשם תלוי הוא על עבירה ודאית שעבר על מימרא דרחמנא שלא לעבור על ספק איסור, ולכך ל"ה ספק חולין בעזרה, עיי"ש גם מדברי הספורנו עה"ת (ויקרא ה, יט) שכתב כן בפירוש. .

3ומכאן נובעת המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהל' מעה"ק (הלכה י') בהקריב אשם תלוי או חטאת העוף הבא על הספק בחוץ, שלדעת הראשון פטור על זה מלהביא אפילו אשם תלוי ולדעת האחרון, חייב על זה אפילו חטאת, כי הרמב"ם לשיטתו , כאמור, שהלחומרא הוא רק בגדר ספק הנה גם הקרבן המסתעף מזה, האשם תלוי, הוא בגדר מציאות ספקית , כי בודאי הקרבן כשהוא לעצמו, וגם אשם תלוי בכלל, הוא מציאות ככל מציאות, ועל כן אם הקריבו בחוץ פטור מצד הספק, שמא אין עליו בכלל השם קרבן, והראב"ד לשיטתו, שכאמור, סובר שלהחומרא הוא בגדר ודאי, הנה גם על האשם תלוי יש שם קרבן ודאי כמו כל הקרבנות דעלמא, ואעפ"י שהודאי זה בא מכח ספק, אך כאמור, שזהו גופא הוא המציאות , מציאות של ספק, וממילא הוא בכל הקרבנות שמקיריבם בחוץ חייבים חטאת ה"נ בזה 280 כן ביאר בצ"פ (איסורי ביאה, עא, א), את מח' ר"מ ורבנן בכריתות (יח, א) שנחלקו בזה. ובקובץ הערות שם כתב שאי אפשר לומר כן, שהרי חייבי אשם תלוי שעבר עליהם יוה"כ פטורים מאשם תלוי שאין מכיר בחטא אלא המקום, ואי נימא שחיובו שעבר על מימרא דרחמנא שלא להכנס לבית הספק א"כ הכל מכירים בחטאו, וע"כ דלכו"ע אינו אלא ספק איסור, ומח' הרמב"ם והראב"ד היא אם יש על זה שם קרבן ודאי או רק ספק. ועיין בחי' רח"ה על הרמב"ם (הנ"ל) שכתב דגם להרמב"ם הוי קרבן ודאי, אלא שחידש דבאשם תלוי חלוק דין כפרת הקרבן בעצם בין אם חטא ללא חטא, דאם לא חטא לא נקבע הקרבן עד הזריקה והסליחה וממילא אין חייבים עליו על שחיטתו בחוץ. ועיין שם שחידש שגם להרמב"ם יהיה חייב על הקטרה בחוץ כיון דהוי לאחר סליחה, משא"כ בשחיטה וזריקה. .

4ובבחינה ידועה יש במחלוקת הנ"ל גם משהו מן המדה של "סבה ומסובב יסוד ובנין" 281 לעיל חלק א (מדה ז). , כלומר, שיש כאן הספק אם הספק במציאות משמש רק בתור סבה להחומרא שמתהוה, או שהספק זהו יסודו של הלחומרא, ומובן שלהצד הראשון עוד אפשר לומר שהחומרא הוא בגדר ודאי, אעפ"י שס"ס אנו צריכים להתחיל בזה מצד הספק, שהרי אי אפשר לבוא לההנחה של "לחומרא" בלי שנתחיל מ" ספיקא דאורייתא ", כי המסובב יכול לתפוס הרבה פעמים מקום יותר רחב מהסבה, אבל אם אנו מכניסים את זה למדת יסוד ובנין, מובן שהבנין לא יוכל לתפוס מקום יותר רחב מהיסוד, ואם היסוד הוא הספק הנה גם הבנין, ה"לחומרא" האו ג"כ בבחינת ספק.

5ובדיוק אמרנו את הדברים " ובבחינה ידועה ", כי ס"ס כפי שאמרנו בהחלת המדה הזו, אין גדר אחד למדת מציאות ודין עם מדת סבה ומסובב, וככה אין גדר אחד למציאות ודין עם "יסוד ובנין", כי ס"ס היסוד והבנין המה שני דברים נפרדים בעוד שהמציאות והדין היינו הך, ובכ"ז בהמחלוקת הנ"ל בספיקא דאורייתא לחומרא יש משהו מן ההבדלים שיש בין סבה ומסובב ליסוד ובנין כנ"ל 282 לכאורה אינו מדוייק, שהרי אם מצד 'מציאות ודין' עסקינן שכל ענינו הוא כ'כמות' ו'איכות' אז ודאי שאי אפשר לו לדין להתרחב יותר מהמציאות (ועוד יותר מיסוד ובנין), ובהכרח שכיון שכאן הנדון הוא מציאות הספק שלפנינו, ביחס למציאות אותה אסרה התורה, והנדון הוא האם ה'דין' נובע מחמת הספק שלפנינו ו'ההרחבה' היא במה שאנו אומרים שלא רק את הודאי אסרה התורה אלא גם את הספק (אם כי באיסור מחודש וכדלעיל), וה'דין' חל על המציאות החדשה, נמצא שביחס למציאות הקודמת אין זה אלא סיבה ומסובב ולכן יכולה להיות הרחבה, כיון שההרחבה היא מהמציאות אותה אסרה תורה למציאות שלפנינו, אבל הדין מתייחס רק למציאות הספק שלפנינו. משא"כ אם לא חידשה התורה איסור חדש וה'דין' לפרוש הוא רק מצד המציאות שאסרה תורה (שאינה ידועה), בהכרח שאינו אלא יסוד ובנין ואי אפשר לאסור יותר מהיסוד, ודו"ק. .