המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין עא

1אכן כל מה שדברנו עד עכשיו במחלוקת של הרמב"ם והראב"ד הוא באופנים שכאלה, שגם להרמב"ם הוא מן התורה לחומרא, כמו ביבום שחייבים אשם תלוי שזהו באיקבע איסורא לשיטת הרמב"ם וכידוע, או בספק מ"ע במילה באנדרוגינוס או בכסוי הדם בכוי ששם לפי הסכמת האחרונים גם הרמב"ם מודה שמה"ת לחומרא 294 מהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ק אות ד); חוות דעת (סו"ס קי ריש בית הספק); חת"ס (כ"כ משמו הכת"ס או"ח סי' ח וסי יד). אך עיין שאגת אריה (סו"ס כה וראה סי' לא) שמבואר בדבריו דגם ספק מצוה הוי רק דרבנן וכן נקטו אחרונים נוספים (ראה בהרחבה בשדי חמד מערכת סמ"ך כלל מא, ושם שיש הסוברים להיפך, שגם להרשב"א בספק מצוה אזלינן לקולא מה"ת). .

2אכן בסתם ספיקא דאורייתא שלדעת הרמב"ם מן התורה לקולא או בספק טומאה ברה"ר שלכו"ע מותר מן התורה שם ג"כ נופל הספק אם ה"לקולא" בספק איסור והטהרה בספק טומאה ברה"ר הוא בבחינת ודאי, או רק בבחינת ספק.

3כי גם בנד"ז הדין כולל יותר מהמציאות, במציאות אפשר שזוהי חתיכת נבלה ובדין זהו היתר, וכה"ג בספק טומאה ברה"ר, כמובן, וממילא גם בזה נופל הספק, אם זהו גופא דין התורה , שבספק מציאות של איסור או של טומאה ברה"ר מותר וטהור ובאופן שכזה כבר הדין הוא בבחינת ודאי , או פירוש הדבר שבספק לא אמרה התורה לא איסור ולא היתר, כי אין התורה מדברת על זה, ולפ"ז באמת גם הדין הוא באמת בספק הוא עומד כמו המציאות, אלא שאנו נוטים להקל בזה, מכיון שאין לנו ע"ז איסור מפורש מן התורה 295 הנה בס"ט ברה"י אמרינן כן גם במקום חזקה, וזהו ענין תורת ודאי, ולענין ספק טומאה ברה"ר נחלקו הראשונים אי אמרינן כן בכל ספק, או דרק במקום שיש חזקת טהרה מוקמינן אחזקה (עיין רש"י ותוס' ריש נדה ותוס' סוטה כח, ב ונזיר נז, א). ולהצד שס"ט ברה"ר טהור רק במקום דאיכא חזקה נראה מסברא שאינו בתורת ודאי, וספיקו של הגהמ"ח הוא רק להצד דבכל דוכתי ספק לקולא, ולפי זה באיסורים שמוקמינן אחזקה לא שייך ספק הגהמ"ח ומה דהוי לקולא הוא רק בתורת ספק ולא בתורת ודאי. וראה מש"כ הגהמ"ח לקמיה (באות הבאה). עוד יש לציין שנחלקו האחרונים בחזקת טומאה כנגד ס"ט ברה"ר אי מוקמינן אחזקה, ראה: שב שמעתתא (ש"ד פ"ב); אבני נזר (יו"ד סי' תסז אות כ) דמוקמינן אחזקה, ומאידך עיין חמדת שלמה (יו"ד סי' ה ד"ה ולכאורה) שמבואר מדבריו דחזקה לטהרה, וכן נקט בשערי יושר (שער ב פרק א-ב, ועיין נמי בשער א פרק ב) אלא שחילק בין חזקת הגוף שמכרעת שאין כאן ספק וממילא ל"ש הדין דספק טומאה להקל, ועיין עוד באבי עזרי (סוטה פ"א ה"ג, ושחיטה פ"א הי"ג). .

4וכבר האריכו האחרונים בזה, והוכיחו שבאמת אין ההיתר בתורת ודאי אלא בתורת ספק, וככה ג"כ בספק טומאה ברה"ר שספיקו טהור שג"כ הגדר שמספק אי אפשר לטמא. אבל לא שבודאי הוא טהור, והכי מוכח מגמ' סוטה (י"ט ע"ב) בשני שבילין אחד טהור ואחד טמא ולא ידוע איזהו הטמא שאם הלך בראשון ונכנס למקדש והזה וטבל, והלך אח"כ בשני ונכנס שוב למקדש שחייב ממ"נ, שכמובן שאם היינו אומרים שהספק הראשון הופתר כבר באופן ודאי ע"י הדין של ספק טומאה ברה"ר מדוע יהיה חייב, אלא ודאי שרק " ספיקו טהור " ולעולם הדבר נשאר בספק 296 ראה בשערי יושר (שער א פרק ב) שנקט שספק טומאה ברה"ר מתורת ודאי הוא, ואעפ"כ הוכיח משני שבילין כנ"ל, וביאר שהטומאה או האיסור לכשעצמה אינה משתנית ע"י ידיעת הספק, ולכן כשנודע לו שנכשל מחוייב כפרה (וכן אסור לאדם אחר להאכילו שעובר על לפני עור), עיין שם. וע"ע במה שדן במשנת ר' אהרן (חולין סי' ז) שכיון שמצד הגברא אנו דנים בכל שביל שהוא ודאי טהור א"כ מה אכפת לן שבמציאות הוי ממ"נ ודאי טומאה. .

5ובזה מתורצות הקושיות שמקשים על הרמב"ם מהא דאנו צריכים להלכה למשה מסיני שערלה בחו"ל ספיקא מותרת ואנו צריכים למעוט מקרא שספק ממזר מותר? אך כמובן ע"י כך התירוץ מבואר, כי שם הוא בבחינת ודאי היתר, ונ"מ מזה לדינא כמובן 297 וכן כתב בשערי יושר (שם). .

6ועכ"פ הרמב"ם משוה את מדתו בזה, שגם במקום שסובר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וגם במקום שסובר שהמ"ת ספק לחומרא כמו באיקבע איסורא, אין זה בגדר ודאי אלא בגדר ספק, שבכל הספיקות אנו נוטים להקל מצד ספק ובאיקבע איסורא אנו נוטים להחמיר מצד ספק.

7ומעולם לא אמר הרמב"ם שיש היתר ודאי מה"ת להספקות, וע"י כך תסולקנה הרבה קושיות שמקשים עליו גם הראשונים וגם האחרונים.