המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין עב

1אכן אנו מוצאים ציור שמספק מציאות נעשה ודאי דין, ודוקא להרמב"ם, וזהו בספיקא דרבנן לקולא, שידועה היא קושית הרמב"ן על הרמב"ם שסובר דגם באיסור דרבנן יש משום איסור דאורייתא, איסור של "לא תסור", דאמאי לא נימא גם דספיקא דאורייתא לחומרא? 298 בעיקר שיטת הרמב"ן וקושית הרמב"ן, ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה א אות לב) ובמה שנכתב שם בהערות. ומתרץ 299 הרמב"ן עצמו (בהשגות לשורש ראשון) דחה תירוץ זה, אבל כן כתבו בראשונים ובאחרונים, ראה: דרשות הר"ן (דרוש ה נו"ב ודרוש ז, אך עיין חי' הר"ן סנהדרין פז, א שהסכים לדחיית הרמב"ן); זוהר הרקיע (על האזהרות בהקדמה ד"ה המין האחד, הובא במגילת אסתר ומרגניתא טבא סהמ"צ שם); לחם משנה (ממרים פ"א ה"ב); מבי"ט (בהקדמה לקרית ספר פרק ה), ועוד. ועיין באגרא דכלא (סוף פרשת קדשים, הובא גם בספרו בני יששכר חודש ניסן מאמר ד דרוש ב), שביאר ע"פ דברי המהר"ל שחז"ל היו מוכרחים לתקן את תקנותיהם באופן זה דוקא. שלדעת הרמב"ם אנו צריכים לומר שהם אמרו והם אמרו, שזאת אומרת, שהאיסור של רבנן בא לכתחילה ביחד עם תנאי, שהאיסור נאמר רק על ודאי לא על ספק, ומובן, שלפ"ז בספק איסור דרבנן יש רק ספק במציאות של הדבר אבל לא בהדין, כי בדין זהו ודאי היתר בכל האופנים, וכך היה רצון החכמים מתחילה והפה שאסר הוא הפה שהתיר 300 אליבא דאמת ניתן היה להבין תירוץ זה בשני אופנים: האחד, כפי שהבין הגהמ"ח שמעיקרא דמילתא לא אסרו חכמים על צד הספק, וכן משמע בשב שמעתתא (ש"א פ"ג) שהקשה על תירוץ זה תינח ספיקא במציאות אבל ספיקא דדינא איך אפשר לומר שלא אסרו על צד הספק הרי הספק קיים ועומד, עיין שם. אך אפשר היה לומר שהוא דין בהנהגה, שמעיקרא תקנו חכמים שכשיהיה ספק איסור יוכל לנהוג לקולא וכך היה צורת האיסור וכדרך שמצינו כן בדאורייתא בספק ערלה וספק ממזר. ועיין היטב במש"כ הגהמ"ח לקמיה (אות עג-עה), ודו"ק. .

2ועפ"י יסוד זה אפשר למצוא נמוק של "לשיטתו" במחלוקת הרמב"ם והרשב"א בספיקא דרבנן במקום שיש בזה חזקת איסור, שלדעת הרמב"ם גם בזה אמרינן ספיקא דרבנן לקולא והרשב"א סובר שבכה"ג ספיקא לחומרא (עי' בש"ך י"ד בס' ק"י בדיני ספק ספיקא) 301 ראה מש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ה אות יד) לבאר ענין זה באופן אחר. . ובהקדם דברי התוס' בריש נדה (ב' ע"ב) שכתבו בטעמו של דבר דספק טומאה ברה"י טמא אפילו במקום שיש חזקת טהרה, שלכאורה כיון שכל המקור לזה הוא מסוטה, ושם הרי ליכא חזקת טהרה שכיון שקינא לה ונסתרה איתרעה חזקתה? ותרצו שהואיל שספק סוטה טמאה בודאי ממילא לא שייכת בזה חזקה, ואנו רואים מדברי התוס' הנ"ל, שחזקה יכולה להכריע רק את הספק, אבל היא לא תוכל לשנות את הודאי, ומכיון שספק טומאה בלי החזקה היתה טומאה ודאי כבר לא יכולה החזקה - חזקת טהרה, לשנות את הודאי הזה, ואע"פ שהודאי הוא רק בנוגע לדינא ולא בנוגע למציאות כמובן 302 ראה מה שצויין בזה לעיל. וע"ע לקמן (באות הבאה) בביאור דברי התוספות ובעיקר גדר חזקה. .

3וממילא הרמב"ם לשיטתו , שבכל ספיקא דרבנן יש הלאו של לא תסור וממילא מוכרחים להגיד לפ"ז בטעמא, שספיקא דרבנן לקולא, שככה הותנה מראש כנ"ל, ואין בדינן שום ספק בזה והספק הוא רק בהמציאות, וע"כ אין חזקת איסור מועילה בזה, כי, כאמור, אין החזקה מועילה לשנות את הודאי, והרשב"א לשיטתו שאינו סובר שבדרבנן יש משום הלאו דלא תסור, וממילא אין אנו צריכים לומר שהטעם שספיקא דרבנן לקולא מפני שככה התנו מראש, ולעולם כמו שיש בזה ספק במציאות ככה יש בזה ג"כ ספק בדינא אלא שאנו נוטים להקל בספיקא זה, ובכה"ג בודאי מועילה חזקה וע"כ במקום שיש חזקת איסור, אסור 303 כיוצ"ב כתב בשו"ת בן פורת (לר"י ענגיל, סי' ט), עיין שם (סוף אות ג); ילקוט הרועים (ערך ספק דף נא ע"ב); , וכ"כ בספר זכרון שמואל (לר' יהודה מודרן, גיטין לה, ב), אלא שהוא תלה זאת בגדרי חזקה אם היא הנהגה בספיקות או שהיא מכרעת את הספק, ואז ל"ש סברא זו. והנה בדרך זו הלך כבר בעל השערי תורה (לר' בנימין לעוו, דיני חזקה כלל ל פרט ז) וביאר את דברי המהרי"ט דלא (בסי' מאו נא) שכתב דהא דל"א בתר חזקה דרבא דמיאון הוא משום הם אמרו והם אמרו, וכתב השערי תורה שכוונתו היא על דרך מה שתירצו הראשונים והאחרונים את קושית הרמב"ן הנ"ל, שכיון שרבנן לא אמרו דבריהם במקום ספק שוב לא שייך חזקה. אך עיין שם שהקשה עליו מהא דברוב ובדבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. וראה מה שנכתב בהערה לקמיה. .

4ומכלל דברינו אלה יתברר עוד הכרח בדבר, שהחומרא בספיקא דאורייתא אינה בבחינת ודאי אלא בבחינת ספק וכן גם כן הטהרה בספק טומאה ברה"ר איננה בבחינת ודאי כנ"ל, דאל"כ איך שייכת חזקת היתר בספק איסור וחזקת טהרה בספק טומאה, הא החזקה כאמור לא תוכל לשנות את הודאי אלא ש"מ כנ"ל 304 להלן (אות עו) הוכיח הגהמ"ח שגם רוב אינו מכריע את הספק אלא הוא דין הנהגה, ולשיטה זו צריך לבאר מדוע ברוב לכו"ע אמרינן ספק דאורייתא לחומרא הרי רבנן לא גזרו בלא תסור, ונצטרך לומר שבמקום שיש בירור של רוב רבנן גזרו, ובהכרח גם לשיטת הגהמ"ח נצטרך לומר כן בכל ספק דרבנן שיש להחמיר בו כמו בדבר שיש לו מתירין וכדומה, וא"כ הכי נמי אפשר היה לומר גם בחזקה. ועיין בכל מה שכתב הגהמ"ח לקמיה (באותיות הבאות). והיא קושית השערי תורה המובאת בהערה לעיל, ועיין שם שהקשה גם מדבר שיש לו מתירין שכיון שלא גזרו רבנן במקום ספק, שוב לא שייך שיחמירו בדבר שיש לו מתירין, ובפרט להטעם שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר הא כיון שרבנן לא גזרו שוב אוכל בהיתר. וכמו כן יש להוסיף את קושית האחרונים מהא דבספיקא דדינא נמי אמרינן סד"ר לקולא אף שדעת החכם האוסר שרבנן גזרו, ושוב הוי ספק בדאורייתא בלאו דלא תסור. ואולי יש לחלק, כי אף שאנו אומרים שרבנן לא גזרו במקום ספק אין הכונה שאין דנים כלל את הספק דמעיקרא לא גזרו, דזה ודאי שראשית יש לדון את הספק, אלא שאם באנו לדיני הנהגה בספיקות אמרינן שרבנן לא השאירו הדבר כמו בספק דאורייתא לחומרא ובכה"ג לא גזרו כלל, ואשר על כן, בהכרעת רוב נהי שהיא הנהגה בספק מכל מקום אופן ההליכה אחר הרוב אינו הנהגה בספיקות גרידא אלא היא הכרעה שאין כאן ספק ובכה"ג אזלינן לחומרא, וכן בדבר שיש לו מתירין שרבנן אינם באים מצד הנהגה בספיקות אלא מצד סברת עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, כל כה"ג לא נאמר הכלל שלא גזרו רבנן במקום ספק, משא"כ במקום חזקה שהיא הנהגה בספק (וכל שכן היכא דליכא חזקה), בזה אמרו רבנן שאם באת לידי דיני הנהגה בספק מעיקרא לא נתקן על הספק, וכן בספיקא דדינא, שכיון שאנו צריכים לנקוט כהחכם האוסר רק מדיני הנהגה בספיקות שוב לא גזרו רבנן, ודו"ק. ועיין היטב במש"כ הגהמ"ח (לקמיה, אות עד ביסוד השני והשלישי, ואות עה). .