המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין עג

1והנה דברי התוס' בריש נדה הנ"ל שכדאי להביאם בלשונם "וי"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה, אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית", דברי התוס' הנ"ל בנויים באמת על יסוד של הנחות אחדות.

2א) נחוץ להניח, שחזקה איננה קובעת את המציאות אלא רק את הדין. דאם היא קובעת את המציאות והמציאות נפקעה לגמרי מכלל ספק, א"כ תירוצם אינו מספיק כלל, דנהי שבטומאה עשה הכתוב את הספק לודאי , אבל הלא רק " את הספק " וכאן כשיש חזקת טהרה שוב הרי אין כלל ספק בזה, אלא ודאי שהמציאות עדיין נשארה בספק, וממילא שוב הדין של ספק טמא ברה"י ודאי טמא, וכאמור, שאת הודאי לא תוכל החזקה לשנות 305 כן הוכיח השערי יושר (שער א פרק יט; שער ב פרק א). .

3ב) שלפני קביעת החזקה צריך שיהיה לנו ספק בדין הדבר. כלומר, כשאנו מסתפקים, למשל, אם אשה פלונית נעשית אשת איש או לא ואנו מעמידים אותה בחזקת פנויה, אין הכוונה, שכל ספק במציאות קדושין קובע מראש את הדין של פנויה, ובדין לא היה הדבר ספק מעולם, אלא שאנו צריכים מקודם להניח בעיון שע"י הספק אם היתה מציאות של קדושין שג"כ ספק אם יש לה דין של אשת איש, או דין של פנויה, ובדין הרי יש לה חזקת פנויה על כן היא נשארה בחזקתה זו.

4אמרנו "שאנו צריכים מקודם להניח בעיון " כי ה" מקודם " אין הכוונה לקדימה בזמן , שיהיה איזה זמן שהדבר הוא בספק-דין ואח"כ החזקה קובעת את הדין, דבודאי הדין של החזקה בא בבת אחת עם הספק, אלא מכיון שיסוד החזקה הוא הספק בדין ע"כ שאנו צריכים להקדים בעיון הספק בדין לפני החזקה.

5והנחה זו באה בתור תולדה מהנחה הראשונה כמובן. והנחה זו ג"כ מונחת ביסוד דברי התוס' הנ"ל, דאם נניח כמו שהוכחנו מקודם, דגם הודאי טומאה בספק טומאה ברשות היחיד הוא רק ודאי בדין ולא במציאות, והמציאות כשהיא לעצמה עדיין נשארה בספק, א"כ שוב מדוע לא תועיל חזקה להכריע לכה"פ בדין את הספק במציאות הזה, אלא ש"מ כנ"ל שרק אז מועילה החזקה כשמספק המציאות התהוה ספק בדין, משא"כ בנ"ד שמכיון שס"ס ספק טומאה ברה"י ודאי טמא בדין ממילא לא שייך בזה גדר חזקה 306 ראה שערי יושר (שער ב סוף פרק א) שכתב לבאר דבאופנים מסויימים ל"א בחזקת הגוף ס"ט ברה"י טמא, וביאר לדרכו שם, שענין חזקת הגוף שהיא חזקה המכרעת יותר הוא משום שהיא הכרעה בשורש הספק, ולפי"ז באם הספק היה קודם ל'חזקה' וכגון בסוטה דהספק טומאה הוא בתחילת הביאה ושינוי הגוף הוא אחר הביאה, אז דין ספק כודאי מכריע גם לגבי חזקת הגוף, משא"כ בראית דם נדה דהראיה היא השינוי והספק בא אחר כך, מהני חזקת הגוף להכריע את הספק ושוב לא נאמר הכלל ספק טומאה ברה"י טמא כיון שאין כאן ספק. עיי"ש בכל דבריו, ודו"ק. .

6ג) שחזקה רק מכריעה את הספק בעוד שהודאי טומאה בספק טומאה ברה"י הוא ודאי ממש , וההבדל בין המושג הכרעה ובין המושג ודאי מובן מאליו, וגם זה מוכרח מיסוד דברי התוס' הנ"ל, דאל"כ הרי יש לנו לומר גם להיפך, הלא רק ספק טומאה ברה"י טמא, ומכיון שיש חזקת טהרה אין כלל ספק בזה, מה תאמר דהחזקה לא בררה את המציאות, הלא כאמור, גם הודאי טומאה ברה"י איננו ודאי במציאות, אלא ש"מ כנ"ל, דבספק טומאה עכ"פ נעשה מהספק ודאי ממש לכה"פ במה שנוגע לדין ובחזקה רק בא הספק לידי הכרעה אבל לודאות לא בא 307 וע"ע להלן (אות עז, עט ופו) בגדרים השונים בענינים אלו. .

7וביותר יש להסביר את זה עפ"י הנחתנו ושכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, דיסוד החזקה הוא שבספק בשני דברים המתנגדים זה לזה אנו תופסים את הצד של העדר הסבה , כלומר, שאין אנו תופסים אף אחד משני הצדדים הנ"ל ונשאר ממילא העדר הסבה שלפ"ז ברור שהספק נשאר לעולם ספק אלא שעל יסוד של "שווי המשקל" בין שני חלקי הספיקות באה ההכרעה להתוצאות של צד אחד הבא מהעדר הסבה 308 ראה מש"כ הגהמ"ח בכל זה לעיל (מדה ב אות טו-כ) ומה שצויין שם בהערות. .