המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין עה

1ועכ"פ איזה הסבר שנתפוס בדברי התוס', אין מזה הכרח לענין חזקת איסור בספיקא דרבנן שלא תועיל.

2אך שיטת הרמב"ם שלא מועילה חזקת איסור באיסור דרבנן יש לנמק גם בלאו הכי, כי מכיון שלשיטתו שבכל איסור דרבנן יש איסור דאורייתא של "לא תסור" עלינו להגיד שהתנו בתחילה שהאיסור הוא רק על הודאי ולא על הספק, וכיון שגם בכל מקום שיש חזקה ג"כ עצם המציאות נשאר בספק, אז ממילא גם במקום שיש חזקה הוא בכלל תנאי ההיתר שלכתחילה הותנה בהאיסור שאינו חל על הספק 311 ולפי זה שפיר אפשר לומר שברוב שהוא הכרעה שאין ספק, לא שייכא סברא זו ומיושבת קושית השערי תורה שהובאה לעיל, דברוב מודה הרמב"ם דמהני באיסור דרבנן מהני. .

3אך עכ"פ יש הכרח מדברי התוס' לשיטת הרמב"ם הנ"ל שגם בהדברים שגם הוא מודה שספיקא דאורייתא לחומרא אין זה בבחינת ודאי אלא בבחינת ספק, דאל"כ איך אנו משתמשים תמיד בחזקת היתר במקום שיש ספיקא דאורייתא הלא החזקה לא תוכל לשנות את הודאות, ושם כבר אי אפשר להשתמש בהסברא האחרונה שזהו העדר דין ולא דין כמובן.

4אכן לההסבר השני אין מכאן ראיה, אך עכ"פ יש ראיה אם נתפוס את ההסבר הראשון.

5ובזה שחדשנו דגם להראשונים שסוברים שספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אין זה האיסור של המציאות אלא שזהו איסור חדש, איסור מיוחד על הספק שבא בכל האופנים בין אם יש בזה מציאות של איסור או לא 312 והגדרת איסור זה הוא כמש"כ בשערי יושר (שער א פרק ח) זה לשונו, דלשיטתם איסור זה מסברא הוא, דכמו שמחוייבים אנו לשמור ודאי ל"ת, כן עלינו לשמור את הספיקות, וסברא זו היא מכללי משפטי התורה לשיטתם, וכן משמע מהא דהביא הרשב"א דברי רש"י לסייע לשיטתו מש"כ בפרק עשרה יוחסין (עג, א) דעל הספק איכא אזהרת ספק לאיסורא וכו' מלשון זה משמע דליכא קרא מפורש לאסור את הספיקות, דאם היה איסור מיוחד על הספיקות היה ראוי לומר 'אזהרת ודאי' על הספק, ומדכתב דעל הספק איכא 'אזהרת ספק' מוכח ד'ספק אזהרה' זו עצמה חשוב כאזהרה. ולפי מה שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם דגם לשיטתו ראוי לאדם לפרוש מספק איסור, עיקר ההבדל במחלקותם דלדידהו סברא זו הוא משפט התורה שאנו מפרשים דכן הוא כוונת התורה דמאזהרת הודאי נלמוד אזהרת ספק על הספק, אבל עכ"פ איסור זה שאנו מוגדרים מה"ת שלא להקל בספק איסור הוא איסור ודאי כמו שכתב הרשב"א בלשונו "דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה" עכ"ל. ולפי"ז גם אם באמת קמי שמיא גליא דהיתרא הוא, מ"מ קודם שיתברר לפנינו ענין היתר זה הננו מצווים שלא לעבור, ואם עבר עשה איסור ודאי על כל צד, ואם באמת פגע באיסור נכשל באיסור כפול, ואם בהיתרא פגע עבר רק על איסור המחודש ע"י סיבת הספק. , ע"י זה נבין את דברי הרשב"א המובא להלכה בשו"ע יו"ד (ס' ק"ב ס"ב) בספק ביצת טריפה שנתערבה דלא נחשב לדבר שיש לו מתירים משום ד"אין המתיר עתיד לבוא בודאי", שלכאורה בלתי מובן לגמרי מאי שייך בזה לבוא מטעם יש לו מתירים, הא ממ"נ אם אין זו ביצת טריפה אין אנו צריכים בזה בכלל לביטול ואם היא באמת ביצת טריפה הלא אין לה מתירים? 313 אין כוונתו דבאמת לא יועיל ביטול, אלא כוונת קושיתו היא כמש"כ השערי יושר שם, שאם היא אסורה באמת אין טעם שלא יועיל ביטול כי האיסור הוא איסור לעולם, וראה שם בשערי יושר שביאר עוד שה'מתירין' הוא מה שהתרנגולת תטיל אחר כך ויתברר שאינה טריפה, וזה לא הוי 'מתירין' כהיתר לאיסור אלא רק סימנא מילתא ומהיכ"ת שיהיה נחשב סימן זה כ'דבר המתיר'. איך לפי דברינו הנ"ל מובן, שהרשב"א בא בזה לא מצד האיסור של מציאות הטריפה , שזה בודאי לא נכנס בסוג של יש לו מתירים, כנ"ל, אלא מצד האיסור המיוחד של ספק טריפה , שהספק גופא זהו שם האיסור, ולזה הרי כן יש מתירים, ובשביל כך הוא מוכרח לבוא מהטעם ד"אין המתיר עתיד לבוא בודאי" כנ"ל 314 כן ביאר בשערי יושר שם, ובהמשך דבריו הוסיף עוד לבאר שהרשב"א לשיטתו דבביטול ברוב אין האיסור נהפך להיתר, ובהכרח שכל הביטול אינו על המציאות אלא על הדין הנהגה בספיקות והנהגה זו בודאי יש לה מתירין לכשתטעין התרנגולת ביצים. ובעיקר התירוץ, ראה מה שכתב בצמח צדק (הקדמון, סי' סט) שהביא קושיה זו בשם חתנו (בעל העבודת הגרשוני) וכתב לתרץ זה לשונו, ברם מעיקרא האי קושיא ליתא דלא כן הוא כאשר עלה על דעתכם לומר דאם תחיה התרנגולת י"ב חדש או תטעון בצים תהיה מותרת לגמרי למפרע והאוכל ביצתה מתחלה קודם שנודע היתרה לא עביד איסורא כלל למפרע ועל ידי כן הוקשה לכם הרי ממה נפשך מותרת על ידי תערובת. לאו הכי הוא, אלא האמת הוא אפי' אם תמצא התרנגולת אחרי כן שלא היתה טריפה כגון שתשהה י"ב חדש מכל מקום האי דאכיל ביצתה בעוד שהיתה בספק איסור קודם שנודע היתרא עביד איסורא ולא פקע האי איסור מיניה אפילו כשתמצא אחרי כן שלא היתה טריפה מעיקרא דאיהו מיהו איסורא עביד ואלו עביד בכי האי גונא היכא דקבע איסורא כגון שהיו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת ואינו יודע איזה אכל חייב באשם תלוי ולא אמרינן דילמא של שומן אכל ומייתי חולין לעזרה דזה עצמו הוא האיסור שאכל ספק איסור ועל זה חייבו התורה בקרבן ואפילו אם יודע לו אחר כך שאכל השומן לא אמרינן למפרע שהביא חולין לעזרה דכיון שהוא עביד איסורא ואכל ספק איסור ולא ידע חייב להביא קרבן, ובכי האי גונא באכל ביצה שהיא ספק כשירה וספק טריפה אף על גב דלא מחייב אשם תלוי כיון דלא קבע איסורא מכל מקום איסור הוי לגביה שהרי אנן אסרינן ליה לאכול מספק כיון דהוא ספיקא דאורייתא הרי עביד איסורא, והא דפטור מאשם תלוי היינו משום דאין איסור קבוע כדאיתא בכריתות דף ואם כן אף על גב דנמצא אחר כך התרנגולת כשירה מעיקרא מכל מקום לא פקע איסור זה מיניה דאכל ספק איסור קודם שנודע לו ההיתר וזה פשוט ואין צריך ראיה. ועיין שם בהגהה מבן המחבר תירוץ אחר על קושי' זו. .