המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין עו

1ועלינו להוסיף עוד את ההבדל בין דין איסור מצד אחד ובין דין קודש ודין טומאה מצד השני, כי הנה במציאות ודין בודאי המציאות היא מציאות כשהיא לעצמה ואפילו אם לא יהיה אפילו אדם אחד בעולם ג"כ אין המציאות נעדרת ע"י כך, לא כן מושג הדין שכל דין הוא על האדם ובאין אדם אין דין 315 כך נקט גם הגר"ש שקופ כפי שמובא בהערות לקמיה. אכן הוא עצמו כתב בחידושיו לבבא מציעא (סימן ו) "האיסור מציאות הוא בחפץ אף שאינו לפי חושינו והוא האמת ליודעים". ויש לחלק בכל זה בין סוגי המציאויות השונים, ראה בהערות דלקמיה. .

2אכן במה דברים אמורים בדין איסור, שאין מושג איסור בלי אדם שעליו בא האיסור , ואין הבדל בזה בין איסור חפצא ובין איסור גברא, שגם הראשון כולל רק את האדם, לא כן המושג קודש והמושג טומאה, שאע"פ שקודש כולל ג"כ איסור, אך מובן שלא הקודש בא מחמת האיסור אלא להיפך האיסור בא מחמת קודש , ועצם מושג דין הקדושה, הוא בזה מעין מציאות, שגם אם לא יהיה אדם בעולם קדושת הדבר כשהוא לעצמו לא נפקעה 316 ראה בהרחבה בהערה הבאה. אכן, במשנתו של הגהמ"ח יש לחלק את הנושא לכמה דרגות שבין שתי הקצוות בין 'מציאות' ממשית כחלב ודם מהקצה החאד, לבין 'דין' בלבד כאיסור והיתר העומדים מן הקצה השני, ובתווך, נמצאים מציאויות משפטיות כמו 'קנין' 'אישות' וכדומה. ועלינו לדון במציאות ה'טומאה' שהגהמ"ח מגדיר כמציאות אם כוונתו למציאות ממש (אך מציאות רוחנית) לבין דמיון למציאות משפטית, דהיינו שהטומאה והקדושה הם מצב מסויים הגוזר דינים אך אינו מציאות ממשית. .

3וככה הוא הדבר במושג הטומאה , שאע"פ שגם הטומאה הוא דין וכל דבר טמא מטמא את האדם והכלים או את האוכלים והמשקים וכל הנ"מ מטומאות האלה או כלפי האדם, הנה רק הנ"מ תלוי בהאדם אבל עצם מושג הטומאה הוא מושג כשהוא לעצמו, ושרץ שהוא טמא ומטמא את האדם, למשל, אבל עכ"פ הוא מטמא בשביל שהוא טמא , וזהו סימן שהוא טמא מצד עצמו כי איננו טמא בשביל שהוא מטמא אלא להיפך הוא מטמא בשביל שהוא טמא 317 ראה שערי יושר (שער ג פרק ח) לענין ביטול, שסובר שדין ביטול נאמר רק כלפי ההנהגה ולא כלפי המציאות, ובזה ביאר את ההבדל בין טומאה לאיסור, דעל עצם הטומאה לא מהני ביטול ברוב, דכיון דטומאה הוא כאילו הוא דבר נפרד מן החפץ, היינו 'דבר מציאות', דלא הוי רק בגדר 'דין' ככל דיני התורה שהזהירה לענין 'הנהגה' אלא הוא 'נמצא', ועל ענין של מציאות לא מהני ביטול ברוב, דמ"מ הוא נמצא, דרק דין של אזהרה מתבטל ע"י דין אחר, שאמרה תורה אחרי רבים להטות, אבל המציאות לא תשתנה, עיין שם. וכן כתב (בשער א פרק יג). וע"ע שיעורי הגרי"מ פיינשטיין (כלים פכ"ז מ"ט) בענין שבע לה טומאה לחלק זה מדין איסור חל על איסור (ודלא כרבים מהאחרונים שדימו הדברים זה לזה, וראה קרן אורה ושפת אמת מנחות כד, ב), דאיסור הוי רק 'דין' משא"כ טומאה שהיא ענין של 'מציאות' ולא שייך שיחול טומאה נוספת אחר שכבר טמא, אך עיין מה שכתב בענין זה גופא בשערי יושר (שער ב פרק כא), שאין מקום לחלק בדברים כאלו בענין 'רוחני', ושם כתב שאף שחלוק ענין שבע לה טומאה מאיסור חל על איסור, מכל מקום בשניהם הנידון הוא ענין 'דין' (ועיין עוד שם בשער ג פרק כג). ועיין עוד בזה בשו"ת מהר"י הכהן רפפורט (סימן י); בית האוצר (חלק א כלל סט) וראה מש"כ לו באבני שמואל (סימן ו) שכבר קדם לו בחילוק זה המשל"מ (טומאת אוכלין פ"ד ה"א); חי' ר' אריה ליב (חלק ב סימן לט); קונטרסי שיעורים (נדרים סי' יז). עיי"ש שדן בחילוק הלשון בין 'שבע' טומאה לאיסור חל 'על' איסור, ובחילוק המהותי בין טומאה לאיסורים, ויש להאריך בזה. וראה גם בישועות יעקב (או"ח סוף סי' לב, דברי נכד המחבר), שכתב לחלק להיפך בין איסור לטומאה, שלדעתו האיסור נתפס בחפץ ממש (ולכן גם אם סיבת האיסור נסתלקה קיים האיסור), לבין טומאה שאינה נתפסת בחפץ אלא שנעשה החפץ מדור לרוח הטומאה (ולכך כשפקע שם כלי אזדא לה רוח הטומאה), עיי"ש לחלק בין גם כן בכעי"ז בין 'שבע לה טומאה' ל'איסור חל על איסור'. ואולם כד נידק לדעתו גם 'טומאה' הוא ענין של 'מציאות' אלא שהמציאות אינה חלה בחפץ ממש, ודו"ק. ומאידך גם בענין איסור מצינו אצל הגר"ש שקופ שהוא ענין 'מציאות' וכמש"נ לעיל. ובדברות משה (שבת סימן סג) דן אם יש לחלק בענין זה בין טומאה לאיסור, ולומר ד'טומאה' הוא ענין מציאות, או דגם טומאה הוא רק דין הנהגה על האדם כמו באיסורים, עיי"ש (בענף ב). ואחרוני דורינו האריכו בזה ויש שציינו לדברי הראשונים (רבינו גרשום כריתות יב, א [נמצא בדף טו, א]; תוס' רי"ד דף יז, א) שכתבו שבטומאה דרבנן ליכא כרת בביאה למקדש רק לאו, ומשמע דהוי לאו דאורייתא (ואמנם החשק שלמה כריתות שם הגיה דצ"ל 'איסורא'. ומה דאיתא כן גם בתוס' רי"ד הנה הוא העתקה מילה במילה מרבינו גרשום ויל"ע בכה"ג אי מקרי ב' ראשונים), ובשלמא אם 'טומאה' הוא רק דיני הנהגה אפשר לדון דגם דין דרבנן משוי דין לדאורייתא, וכמו שמצינו במתעסק במצוה דרבנן שיש הפוטרים גם ממצוה דאורייתא (ויש לחלק ואכמ"ל), אבל אם 'טומאה' היא מציאות, אינו מובן היאך מציאות טומאה דרבנן תקבע דינים לענין הדאורייתא (אך גם זה יש לסתור ולומר שאיסור ביאת מקדש אינו נובע מחמת הכנסת 'חפצא' דטומאה אלא במה שסותר דיני הנהגתו בקדושה, ואפשר דטמא מדרבנן מקרי 'אינו נוהג בקדושה' גם כלפי דאורייתא, ויש להאריך בכל זה. וראה בדברי הגהמ"ח במידה יד אות נב, שנקט להדיא שטומאה דרבנן היא רק 'הנהגה'. עוד חילקו האחרונים בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן, דטומאה דאורייתא היא מציאות וטומאה דרבנן היא רק הנהגה, ראה שערי טהר (ח"ד סי' ג סוף אות א), ואכמ"ל. .

4ובזה מתורצים קושיות הש"ש 318 שמעתתא א (פרק ג). על הרמב"ם הנ"ל בספיקא דאורייתא שמקשה עליו מהא דאמרינן בפ"ק דב"מ (ו' ע"ב) "הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, אילימא ספק בכורות יהיה קדוש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש" ולהרמב"ם הנ"ל דקארי לה מאי קארי לה כיון שמה"ת הוא מותר בגיזה ועבודה אין לקרוא את זה בכלל "שכבר קדוש"?

5אכן זהו אשר אמרנו, דהלקולא של הרמב"ם אין זה בגדר ודאי אלא בגדר ספק ולעולם עצם המציאות וגם עצם הדין נשאר בספק, אלא שהאדם יכול לנטות בזה לקולא.

6אכן במה דברים אמורים אם הספק הוא בספק איסור , שכאמור כל מושג דין איסור הוא על האדם, אבל אם הספק הוא בדין קודש לא שייך כלל בזה ההגדרה של ספק לקולא, וטעות היא להגיד, שהקדושה בבכור למשל בא מצד האיסור של גיזה ועבודה, אלא להיפך האיסור של גיזה ועבודה בא מצד הקדושה שבדבר, ועצם הקדושה הוא מושג כשהוא לעצמו ובספק בדבר נשאר תמיד הספק ש"יהיה קדוש שכבר קדוש" אע"פ שבגיזה ועבודה הוא מותר מטעם ספיקא לקולא 319 כן תירץ השערי יושר (שער א פרק ג), עיי"ש שתירץ לפי זה הא דבכור שנתערב פטור מן המתנות, שביטול ברוב מהני רק לענין הדין ולא לענין מציאות הקדושה, ולענין מתנות שהוא ממון לא שייך קולא וחומרא. .

7ובזה מיושבת גם הקושיא המקשה הנ"ל 320 עיין ש"ש (ש"א פ"א) והוא מהמהרי"ט (ח"ב סימן א). לשיטת הרמב"ם למה לן הלכה מיוחדת לספק טומאה ברה"ר טהור 321 הרבה אחרונים נקטו (וכ"ה בש"ש שם פרק ד, עיין גם ש"ג פ"ב), שבאמת לשיטת הרמב"ם אין הלכה מיוחדת לס"ט ברה"ר אלא דממילא טהור כיון שספיקו לקולא, וראה שערי יושר (שער א פרק ג) שדחה דבריהם, וביאר שיטת הרמב"ם בענין אחר. ויש בזה כמה נפק"מ, שאם היא הלכה מיוחדת אפשר לומר דמהני גם כנגד חזקת טומאה ונפק"מ נוספות כמבואר בראשונים ובאחרונים ואכמ"לש. , מאחרי שבכ"מ ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא? כי גם שם ישמש תירוצנו הנ"ל שטומאה שאני, ששם אין הספק בנוגע להאדם אלא בנוגע להטומאה שזהו מובן כשהוא לעצמו, כמו כל מציאות, וע"ז לא שייך להגיד "לקולא" שזהו נאמר רק על הנטיה של האדם בזה כנ"ל. ואנו צריכים בזה להלכה מיוחדת שספק טומאה ברה"ר טהור.

8ואמנם גם הלשון מוכיח על זה, בספיקא דאורייתא אנו אומרים הלשון "מן התורה לקולא " ובספק טומאה ברה"ר הלשון "טהור", כי לא שייך בזה הלשון לקולא כנ"ל 322 הערה זו היא רק לסוברים שאין חילוק בין דין ספק דרבנן לקולא לדין ס"ט ברה"ר, ופשוט. והנה מצינו בחז"ל בנוגע לספק טומאה שנקטו את הלשון להקל. א. בנגעים, בתוספתא (פ"ב ופ"ה) "הואיל וספק נגעים להקל – טהור", אכן במשנה נגעים (סוף פרק ה) הלשון הוא 'טהור', ועוד מצינו במשנה נגעים (פ"ב מ"א ובפ"ז מ"ב), לשון להקל ולהחמיר בענין מראה הנגע. וע"ע משנה מו"ק (פ"א מ"ה) ונגעים (פ"א מ"ד) אך שם הוא לענין הגברא ולא לענין הנגע עצמו, ודו"ק). ב. בכתמים ובמראה נדה, בחולין (נה, א) ובנדה (ה, א; לה-לו; ועוד מקומות), ג. בטומאת זיבה (נדה מג, א). ואפשר לומר לדרכו של הגהמ"ח דלא דמי כל טומאות לנגעים ונדה וזב, דבכל טומאות נהי דאיכא נפק"מ באיסור טומאת מקדש וקדשיו, מכל מקום עיקר הנדון הוא על החפצא אם הוא טמא או לא וגם איסור מקדש וקדשיו ענין האיסור הוא מציאות הטומאה ובזה לא שייך קולא וחומרא, לא כן בנדה ונגעים וכן טומאת זב וזבה, שמלבד דיני הטומאה שעליהם עוד יש עליהם איסורים והנהגות נוספות, שעיקרם הם ה'גברא' המצווה והנאסר בכל אותם דברים, ובזה שייך לשון קולא וחומרא אף ששורש הנדון הוא 'טומאה' גרידא (וע"ע בנדה ד, א ויש לחלק). .