המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין עח

1ומהאי טעמא אנו צריכים להניח, שגם הודאת בעל דין, אע"פ שלא נתנה להגבלות, כי הלא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושום הוכחות שבעולם אינן יכולות לבטל את הודאת בעל דין, אבל מכיון שאנו מוצאים שגם בה יצוייר תרתי דסתרי כמו שאנו אמרים בגיטין (נ"ד ע"ב) "נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ספר תורה", זהו סימן שגם זה " כמאה עדים דמיא" אבל לא כעדים ממש, כי בעדים הוקבע הדבר ממש, עצם המציאות כנ"ל, משא"כ בכל הני שהוקבע רק הדין של הדבר ולא הדבר ממש 331 ראה לעיל (אות נג) על החילוק בין עדות להודאת בעל דין שאף ששניהם הינם קביעת המציאות, מכל מקום העדים קובעים את המציאות ביחס לכל העולם ונאמנותם מכח העדאתם, ואילו הבעל דין קובע את המציאות רק במה שהוא 'בעל דין' עליו, ולכך נאמנותו נובעת מהכח שלו להתחייב, עיין שם. .

2ומובן, שאי אפשר לשאול שהלא גם בעדות אנו אומרים לפעמים "פלגינן דבוריה"? כי שם אנו עושים את הפלוג רק בהדבור , שאנו מקבלים מחצית מהדיבור ואין אנו מקבלים את כל הדבור, אבל את המחצית שקבלנו אותה קבלנו בשלימות בלי שום הגבלות ושיעורים ולכל האופנים בלי סתירות בין אופן לאופן, למשל, בפלוני רבעני לרצוני, שאע"פ שלא קבלנו את הדבור שהוא היה הנרבע, אבל מה שכן אנו מקבלים שהפלוני היה המרביע זה נתקבל בלי שום הגבלה, ובלי שום סתירה בין אופן אחד להשני, משא"כ הפלוג שאנו עושים בהודאת בע"ד, למשל ב"נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת, שם בא הפלוג באותו הדבור גופא, שהאזכרות לא נכתבו לשמן ואנו תופסים את הדבור רק עפ"י אופן אחד, כלפי שכר הסופר ולא כלפי אופן השני, כלפי הכשרות של הס"ת, וזה אפשר רק עפ"י היסוד הנ"ל שגם כלפי הסופר ג"כ לא קבענו את המציאות אלא רק את הדין כנ"ל, והדין בא רק על יסוד המדה, של הודאת בעל דין והיא קובעת רק באותו השטח שהיא מגיעה, כלומר, עד כמה שזה נוגע להבעל דין ולא יותר, ואין סתירה בדבר במה שאנו אומרים "ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת" כי זה כבר נוגע לשטח אחר, וככה ג"כ ב"מאן דמכשיר בה פוסל בבתה" ואין סתירה בדבר, מפני שעצם הדבר אם הוא נבעלה לפסול או לא, לא הוקבע כלל וכלל אלא הוקבע רק הדין של הדבר בגבול השטח שמגיע המדה הזו, מדת החזקה, והיא מגיעה רק להאם ולא להבת שזהו, "דלמא איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקת כשרות" 332 ראה קובץ הערות (סימן כא) שחילק בין 'פלגינן דיבורא' ל'פלגינן נאמנות', דפלגינן דיבורא היינו שבחצי המסויים אין מקבלים את דבריו כלל, משא"כ פלגינן נאמנות שמקבלים את דבריו לשיעורים. אלא שמדבריו שם מבואר שגם בעדות שייך לומר פלגינן נאמנות, ואדרבה, גם רב יוסף החולק על רבא וסובר דלא אמרינן פלגינן דיבורא מודה דאמרינן פלגינן נאמנות. אכן יעויין שם דלענין עדות אם הסתירה תהיה מיניה וביה, וכגון כשמעיד גם על עצמו שהוא רשע ליכא למימר פלגינן נאמנות, שכיון שלדבריו רשע הוא - רשע פסול לעדות. ובביאור החילוק יש לומר בדרכו של הגהמ"ח שבכל עדות מלבד דיני עדות שיש בזה קביעה על ה'מציאות' הכי נמי שי בזה נאמנות לענין קביעת ה'דין', אלא שלהגהמ"ח בכה"ג על כרחך לאו מטעם עדות היא, משא"כ לדרכו של הקובץ הערות נאמנותו היא מטעם עדות, ויש בזה כמה נפק"מ, ואכמ"ל. וע"ע בכל זה ואם גם בעדות מצינו ענין 'פלגינן' ובאיזה אופנים במה שכתבו בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (הל' עדות פי"ד ה"ז) ובחידושיו על הש"ס (סוטה לא, א); שערי יושר (שער ו פרק יא-יג) וחידושיו למסכת כתובות (סימן יח, כ ונח, ובמהדו"ח סימנים ל, לב-לג), וכן בספר הזכרון ויטע אשל (עמ' קצז) משמו; ברכת שמואל (יבמות סימן י); חידושי הגרש"ר (גיטין סימן ט). .