המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין פד

1ועי' בתשובות רעק"א (סימן ס"ה) במי שאמר קונם אכילת בשר נבילה זו ונתערבה בשוגג עם שארי חתיכות, דאעפ"י דאיסור נבילה בטל, ע"כ הנה איסור נדר לא בטל, משום דהוה דבר שיש לו מתירין 353 וכן דן הפרמ"ג (יו"ד סימן קב משב"ז סק"ז, וראה בהערה לקמיה מדבריו בפתיחה לשער התערובות), ושניהם הביאו בדומה לזה משו"ת צמח צדק (הקדמון) סימן סט, דביצת טריפה שנולה ביו"ט הוי דבר שיש לו מתירין כיון שאחר יו"ט יופקע איסור מוקצה ממנו, וסברתו שם היא משום דעבדינן כל טצדקי שיוכל לאכול בהיתר, והסכים לזה הפרי חדש והמנחת יעקב (ועיין בצ"צ שם אם מדיני אין איסור חל על איסור נימא דלא חל הקונם ובמש"כ הפרמ"ג והרעק"א). וע"ע בדרוש וחידוש לרעק"א (סוף מערכה ו) שדעת התפארת למשה (סי' קב) לחלוק על הצמח צדק (ורמז אליו גם בתשובותיו הנ"ל), ובזה ביאר התפל"מ את דברי הרשב"א המובא בב"י (ריש סימן קב). , ומביא ראיה לזה מהא דסובר הרמב"ם דטעמא דחמץ לא בטל בפסח משום דה"ל דבר שיש לו מתירין, ושם הלא ג"כ יש שני איסורין איסור אכילה והנאה ואסור ב"י וב"י, ואיסור ב"י וב"י הרי הוה דבר שאין לו מתירין וזה נתבטל, ובכ"ז לענין איסור אכילה אנו אומרים, שמכיון שיש לו מתירין לא נתבטל, וה"נ לענין נבילה ונדר.

2ועוד יותר שהרי כל טעמא דאיסור אכילת חמץ נחשב לדבר שיש לו מתירין הוא רק ע"י זה שאיסור ב"י וב"י וכן עשה דתשביתו כן נתבטל, דאם לא יתבטל הרי אסור יהיה לו להשהותו אחר הפסח ותו לא הוה כלל בגדר דבר שיש לו מתירין 354 ראה בפמ"ג בפתיחה (שער התערובות פרק ב) שתלה זאת בטעם הדין דדבר שיש לו מתירין ולסברת הר"ן הוי מין במינו כיון ששניהם אסורים. וכ"כ בחת"ס (ביצה ג, ב) ובצל"ח (שם ד, א בהגהה מבן המחבר). וע"ע בדברי הרב (להגרי"ש כהנמן, ח"א סימן כב, והובא גם בספר הזכרון אש תמיד עמ' רכט) שכתב לחלק בזה בין איסור חמץ ששייך הטעם דעד שתאכלנו לאיסור קונם דבעינן לטעם הר"ן. אמנם להגדרת הגהמ"ח דלקמיה אינו תלוי בזה, כי דנים כל ביטול 'דין' בפני עצמו, ואחר שנתבטל דין הנבלה, אין לנו אלא את דין המוקצה שהוא דבר שיש לו מתירין ואינו דומה לכלל התערובת. .

3וכן בנדר הרי ג"כ כל טעמא מאי דנחשב לדבר שיש לו מתירין הוא משום "דמצוה למיתשל" ובנדר על נבילה בודאי אין מצוה לאיתשולי, אלא ג"כ, דמכיון שנתבטל איסור נבלה תו יש מצוה לאיתשולי.

4ובשני הדברים הללו גם בחמץ בפסח וגם בנדר על נבילה יש לנו הציור הזה, שדוקא הבטול של איסור אחד משני האיסורים זהו סבה לשלילת בטול האיסור השני , ולכאורה איך יתכן דבר והפוכו בנושא אחד , ועוד יותר שנשתמש בהדבר לסבה של הפוכו, זאת אומרת, לעשות את הבטול לסבת האי-בטול?

5ובודאי לא היה יצויר שכזה, אם הביטול היה בעצם המציאות , אבל מכיון שכל הבטול הוא רק בדין, אין שום סתירה בדבר, אם אנו אומרים שלדין אחד הוא נחשב לבטל ולדין השני נחשב לקיים, כמו למשל, לענין נבילה ונדר, שהאיסור נבלה נתבטל והנדר לא נתבטל. ועוד יותר בולט הדבר באיסור אכילה ואיסור ב"י שבחמץ, אע"פ ששני האיסורים הללו באים ממציאות החמץ – ולא כמו נבילה ונדר שיש שני שמות לשני האיסורים ואם היינו אומרים דעצם מציאות החמץ נתבטל, הרי ממילא איסור האכילה אין על מה לחול, אלא מכיון שרק הדין של ב"י נתבטל עדיין איסור אכילה בתקפו עומד 355 בספר צמח דוד על רעק"א (להג"ר דוד ראפפורט סימן סה) הקשה על רעק"א מהא דאיתא בבבא מציעא (נג, ב) דמעשר שני בטל ברובא, באיזה מע"ש אמרו בשיצא מירושלים, ומקשה הגמ' דמה בכך לעיילינהו, ומשני דמיירי בנטמא, והשתא לסברת הרעק"א דגם כשנאסר בין כך מצד אחד אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין, תקשי כאן, נהי דאיסור טומאה הוי דבר שאין לו מתירין, מכל מקום איסור אכילה חוץ לחומה הוי דשיל"מ ולא יתבטל ויהיה אסור לאכלו חוץ לחומה. וכתב שם שאין לחלק בין קונם ונבלה למעשר שני, דקונם ונבלה הוו שני איסורים נפרדים, משא"כ איסורי מעשר שני שהם דבר אחד, שהרי רעק"א הביא ראיה מחמץ, וחמץ גם הוא דבר אחד. ועיי"ש בשם הגרי"ש כהנמן ליישב אליבא דשיטת הרמב"ם. וככל החזיון הזה קושיית הצמח צדק ותי' הגרי"ש כהנמן איתא נמי בספר אפיקי ים (סימן ד). אכן נראה, דלסברת הגהמ"ח לא קשיא, כי אמנם חמץ הוא דבר אחד אבל על כל פנים ב' דינים, א. דין אכילתו והנאתו, ב. דין שהייתו. וכל שלא בטלה מציאות ה'חמץ' שבו יש להפריד בין הדינים, שאין לשני הדינים שורש אחד מלבד מה שהם חמץ (וזה יש לומר גם לסברת התוס' שאיסור ב"י הוא מחמת חומר איסור אכילה, ואכמ"ל). משא"כ במעשר שני ששני האיסורים נובעים מדין ה'קדושה' שבו, וכל שפקע דין הקדושה ע"י ביטול ברוב שוב לא שייך לחלק בין איסור טומאה לאיסור אכילה חוץ לחומה, ודו"ק. ובזה יש ליישב נמי מה שמקשים על הרעק"א מביטול תרומה, דכל מה דלא הוי דשיל"מ הוא מחמת שאין מצוה להשאל, והשתא אחר שנתבטל האיסור שוב יש מצוה להשאל דעד שתאכלנו באיסור וכו'. אמנם למה שנתבאר לק"מ, כי אחר שאמרנו שדין התרומה בטל לא שייך שוב שיהיה מצוה להשאל עליו. .