המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין פה

1ועי' בש"מ ב"מ (ו' ע"ב) שמתרץ על הקושיה של התוס' על הא דאמרינן שם, שאם קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין "דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק" שמקשים שיבטל ברוב ויהיו כולם חייבים במעשר? ומביא בש"מ בשם הרא"ש, שאפילו היכי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש, עשירי ספק מיקרי, אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות, ונהפוך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב, אבל הכא לעולם לא נפקע כלל מכלל "ספק עשירי".

2וגם זה מיוסד בעיקר על ההנחה הנ"ל, דכל הגדר ביטול הוא רק כדינא ולא במציאות והמציאות כשהיא לעצמה נשארה בספק.

3ועלינו להוסיף בזה עוד הסבר, משום דלכאורה עדיין חסר ביאור, דהא ס"ס תמיד, כאמור, המציאות היא בספק , ובכ"ז מסתעף בזה דין ודאי , וה"נ נימא דבדין הוה כאילו הוא עשירי ודאי? אך כנראה שכאן באה ההדגשה ביחוד על מנוי העשירי, ומנוי, זאת אומרת, הידיעה על המציאות הידיעה שזהו עשירי, אלא אם הודאות באה על המציאות הרי ממילא יש בזה גם ידיעה ודאית , אבל מכיון, שכאמור, כל הודאות הוא רק בדינא והמציאות נשארה בספק, ממילא גם לענין דינא כשאנחנו זקוקים בזה לידיעה שוב גם הדין לא מסתייע 356 וכ"כ בשערי יושר (שער א פרק ה). .

4ומזה נובע גם היסוד המקובל אצל גדולי האחרונים 357 עונג יום טוב (או"ח סימן ד ויו"ד סי' צה), ודנו בדבריו בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' מו אות יג); שערי יושר (שער ג פרק טו); הר צבי (או"ח ח"א סי' כד); שיעורי הגרש"ר (מכות אות קפח והלאה). וכבר קדמוהו בנדון זה האחרונים, ראה תשובת רעק"א לגיסו בספר שער שמעון (בסוה"ס עמ' כט, נדפס גם בשו"ת רע"א ח"ז סי' יד) שצידד דלא מהני לתת מעלת המתבטל, וע"ע שו"ת חת"ס (או"ח סי' קפג) אמנם שם מיירי בביטול שם פרי ע"י יניקה, ועיין מה שדימה בזה בשו"ת חלקת יואב (סי' לב) וציין גם לדברי החת"ס (או"ח סי' קמ) אם דבר שהתבטל ברוב משלים לשיעור, ציינו גם הגהמ"ח (לקמן אות צו), וע"ע בזה באבני נזר (או"ח סי' תפג-תפז). וראה מה שליקט בענין זה בשדי חמד (פאת השדה מערכת בי"ת אות מט). אור שמח (ציצית פ"א הי"א ומאכ"א פט"ו ה"י); אחיעזר (ח"ב סי' יב); חזון איש (טהרות פ"א סק"י). אמנם יש חולקים בזה, ראה: מנחת חינוך (מצוה י); שו"ת משיב דבר (או"ח סי' לד), וראה שערי יושר (שם). ובקובץ 'הפוסק' (שנה א-ב חוברת ד-ו) דן המשיג (הג"ר רפאל קדיש ניסלבוים תלמיד החפץ חיים והגר"ח) בדברי הגהמ"ח, והביא הנדון הנ"ל והאריך בראיות שמהני גם להחיל דינים, וסיים שם בדין עיסה שרובה אורז ומיעוטה דגן שיש מהראשונים הסוברים דמהני הביטול לצאת ידי חובת מצה, והקשה לפי"ז על הגהמ"ח: "ואיך יפרנס המשנה העושה עסה מן החטים ומן האורז ואדם יד"ח בפסח אפי' ברובא של אורז איפה ה'מציאות' והגדרה של כת"ר, נהי דטעמא לא בטל האיך יוצא בפסח הא עיקרא הרוב ו'אורז' הוא - נהי דהטעם של דגן מהפך האורז שיהיה חשוב כאלו 'כולו דגן' אבל כיון דרובא אורז אינו בא לירי חימוץ והאיך יוצא בה משום 'מצה' ואיפה ה'מציאות'. ובקושיא זו עיין נמי בתורת חסד (או"ח סי' לד); שערי יושר (שם); שיעורי הגר"ש רוזובסקי (שם). , דבטול מועיל רק לשלילה ולא לחיוב כמו שנאריך בע"ה במדת "חיוב ושלילה" 358 אות נח והלאה. , אבל גם את היסוד הזה ההבדל בין שלילה וחיוב בבטול אי אפשר להבין רק עפ"י אותה ההנחה, שכל הביטול הוא לא במציאות אלא בדינא, וממילא אפשר לשים בזה גבולין ולהגיד, שכחו יפה רק לדין שלילי ולא לדין חיובי, מה שכמובן אם נניח שהבטול בא על עצם המציאות כבר אין מקום לחלק 359 והביאור בזה, כי החילוק בין נתינת 'שם' חיובי לתערובת או רק סילוק 'שם' הוא רק כאשר לא מתייחסים למציאות האיסור שהפכה להיתר, משא"כ כאשר אנו דנים שהמציאות היא שהפכה להיתר, יש לומר כן בפשיטות גם לאידך גיסא, כי סוף כל סוף המציאות אבדה. ויש לדון, להבנת האחרונים שצויינו לעיל המגדירים את 'ביטול המציאות' שהיא ביטול שם הדבר ביחס לתערובת הכללית, האם שייכת סברת הגהמ"ח. כי מחד, יש לומר גם כן שכיון שהמציאות כולה מקבלת את שם הרוב, מה לי אם הרוב חיובי או שלילי. אך מאידך גיסא יש לומר שכל שאין התייחסות למציאות הפרטית של האיסור או ההיתר, לא שייך ליתן שם חיובי (להבנת העונג יו"ט ודעמיה). ובאמת, שלפי מה שביארנו שגם להבנת הגהמ"ח בהכרח שאין הכוונה לאיבוד המציאות ממש (ודאל"כ לא שייך 'חוזר וניעור'), וגם לפי הבנתו הביטול הינו איבוד 'שם הדבר' מהמציאות, יש לדון שגם כאשר אנו דנים על המציאות הפרטית, מכל מקום אי אפשר לתת שם חיובי. .