המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין פז

1אפילו לאלה הסוברים 363 רא"ש חולין (פ"ז סימן לז) ושמטעם זה מותר לאכול את כל החתיכות בבת אחת, ודלא כשיטת הרשב"א (תוה"ק בית ד שער א), והובאו דבריהם בבית יוסף יו"ד (סי' קט). דבביטול ברוב האיסור נהפך להיות היתר וההיתר הוא בתורת ודאי ולא בתורת ספק, אבל בזה כו"ע מודים, שהודאי הזה בא מחמת הספק . ובזה יש לבטול דמיון לחזקה דמעיקרא, שגם שם, כאמור לעיל, היסוד שבה הוא הספק, כלומר, שגם הם מודים שבהתחלת יסוד הביטול זהו מחמת כשנתערבה חתיכה אחת בשתי חתיכות, הנה על כל חתיכה יש ספק דלמא היתר היא, ומתוך כך דין התורה הוא שגם הספק איסור נהפך להיות היתר בודאי בדין.

2ואפשר לנמק גם את ההנחה הזו, כי מאחר שהיסוד של ביטול אנו למדים מדיינים, וגם שם הלא ביסוד הבטול מונח הספק, שמקודם הלא יש לנו ספק בחלוקי דעות של הדיינים למי מהם הצדק ומתהוה הספק בדין ומתוך ספק זה אנו הולכין אחרי הרוב.

3באופן שיש לנו שתי הנחות בביטול ברוב, א) שכל היסוד הוא בדין ולא במציאות, ב) כי הדין הודאי בזה שהאיסור נהפך להיות היתר בא מכח הספק בדין כנ"ל.

4וע"י זה יובן לנו מה שלענין טומאת משא לא שייך הכלל של ביטול ברוב וכשהוא נושא את כל התערובות הוא טמא בודאי כמבואר בבכורות (כ"ג ע"א).

5ולכאורה, בשלמא לאלה הסוברים 364 היינו שיטת הרשב"א הנ"ל, וכתב שם ששהיתר הוא דבכל חד וחד אני אומר 'לא זהו האיסור'. ויש מהאחרונים שביארו שיסוד דין ביטול אליבא דהרשב"א הוא מההלכה דכל דפריש, יעויין תורת זרעים (תרומות פ"ה מ"ו) שהביא מהגרי"ז דכל דין ביטול הוא רק כדי שלא יהיה קבוע אבל עיקר ההלכה היא מצד כל דפריש. וע"ע קובץ שיעורים (חולין אות מג); חזון איש (יו"ד סי' לו סק"ב) וחי' הגרי"ז (מנחות כב, ב). ובעיקר שיטת הרשב"א כתבו כמה אחרונים שבהכרח דינו הוא רק דרבנן, דאל"כ בביטול לח בלח היאך שרי לאכול מהתערובת הא לא שייך לומר 'לא זהו האיסור', עיין פרי מגדים שער התערובות (ח"א פ"ג) וחי' הגר"ש שקופ (בבא מציעא סי' ז אות ד). אולם יש שחילקו בזה גם לדעת הרשב"א, ושגם הוא מודה דבתערובת לח בלח האיסור נהפך להיתר, עיין מרחשת (ח"א סימן נב); באר יצחק (יו"ד סי' י); שערי ישר (ש"ג פכ"ח); קובץ שיעורים (חולין אות לז). , שכל הבטול הוא מצד הדין של כל דפריש מרובא פריש, הנה כמובן שזה לא שייך במשא כשנושא את כל התערובות, אבל לאלה הסוברים, שכל האיסור נהפך להיות היתר, נימא ג"כ שכל הטומאה נהפכה להיות טהורה, וממילא אין כאן משא של טומאה כלל? אך, כאמור, שביסוד הדבר שהאיסור נהפך להיות היתר הוא הספק בדין, ובכן לא נוכל לבוא להמסקנא שהאיסור נהפך להיות היתר רק אחרי שאנו מניחים מקודם את הספק בדין, וכאן לענין טומאת משא לא שייך זה, כי בלי המסקנא הנ"ל, אין כלל ספק טומאה אלא ודאי טומאה 365 לתוספת ביאור ראה מש"כ השערי יושר (שער ג פרק ז), זה לשונו, דעיקר היסוד בדין ביטול ברוב שהוא על פי מה שכתב הרשב"א בתורת הבית "שכלפי שהאיסור מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו", דהנה לכאורה קשה על עיקר הכלל דאיתא במסכת בכורות (כג, א) דבטומאת משא ליכא ביטול ברוב משום שנושא הכל ביחד, הלא עיקר קרא דאחרי רבים להטות קאי על סנהדרין ושם חלין הדינים הכל ביחד של המרובים עם המועטים ואמרה תורה שיתבטל המיעוט נגד הרוב. אלא נראה דהכל תלוי באופן של ערך ההתנגדות של המיעוט נגד הרוב, דהיכא שהמיעוט גורם לעכב את דין הרוב אז הרוב מבטל את המיעוט ומהפכו להיות כהרוב, ומשו"ה בדיינים שבלא ביטול ברוב לא היה מתקיים דין של המרובים, דדין של המיעוט סותר את דינם, וכמו שביארנו לעיל (פרק ו), באופן שהדין תלוי בספק דינם של הדיינים, בכהאי גוונא אמרה תורה שהרוב מבטל את המיעוט. ובטומאת משא כשנושא הכל ביחד ליכא שום התנגדות של המיעוט לגבי הרוב, דהמיעוט פועל דינו בנפרד מחמת עצמו היינו שהנושא טמא מחמת משא של המיעוט לחוד, והרוב אינו מטמאו כלום, ומה שאינו מטהרו מטומאת המיעוט אין זה סתירה כלל לדין של הרוב, דהרי גם בלא תערובות אין בכח של רוב הטהורים לטהר טמאים, ומשו"ה ליכא שם תורת ביטול ברוב כלל לענין זה, ובטומאת מגע שייך ביטול ברוב דעל כל מגע מתנגדים הרוב עם המיעוטא, ולולא דין הביטול היה דין ספק טומאה על כל מגע, ונמצא שסותר לגמרי את הרוב משו"ה אמרינן דעל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות שיהיו הדין כהרוב, ואי אפשר זה רק ע"י שיופקע דין הטומאה מכל החתיכות, ומשו"ה גם אם יגע בכולן בבת אחת, יהיה טהור, דשלש מגעות הן ועל כל מגע איכא התנגדות בין המיעוט לבין הרוב, ונפקע דין טומאה מכל מגע. .