המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין פט

1ובזה מיושבת גם הקושיה שהקשינו במדה א' (אות ט"ו) בעצם הכלל של טעם כעיקר שבשביל כך בא הדין של ששים במין ושאינו מינו, שאמאי לא נימא שכשם שהעיקר בטל ברוב והאיסור גופא מתהפך להיות היתר, ככה ג"כ בטעם, שס"ס יש רוב טעם היתר כלפי מעוטים איסור, שהטעם איסור גופא יהפך להיות היתר? 367 עיין שם מה שנכתב שטעם כעיקר בא לאסור דוקא את ההיתר, ונמצא דטרם הביטול הלא אין כלל היתר במציאות . ועיין להלן (אות קא) מה שביאר עוד לפי"ד שם.

2אבל לפ"ז יתורץ, כי שם יש לנו אותו הציור של טומאת משא, שאין בזה הכלל של ביטול ברוב, כי זהו ההבדל בין הטעם ובין העיקר, בעיקר מתחיל הספק מן הפרט , איזה עיקר הוא הוא אסור בתוך העיקרים שנתערבו, אבל כשאנו אומרים טעם כעיקר שזאת אומרת, שהטעם נתפשט בכולו לא שייך כלל בטול ברוב, שכאמור, זה בא מתוך הספק על הפרטים וכאן האיסור בא לא מתוך איזה פרט של התערובות, אלא מתוך הכלל כולו 368 עיין ברשב"א (חולין צח, ב) שכתב בשם הראב"ד זה לשונו, וקשיא לן בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל וא"כ היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא וכו', ומתרצינן דאי אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשה והיתירא באפי נפשיה כגון גיד בין הגידים וביצה בין הבצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור וכיון דאסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי נכר הוא וידוע בכל ההיתר, עכ"ל. ויש לבאר כוונתו על דרך קושית הגהמ"ח ותירוצו. אך מאידך יש לומר שכוונתו רק לדין ניכר האיסור (עיי"ש בהמשך דברי הרשב"א). ועיין בחי' רח"ה (מעשה הקרבנות פ"י הי"ב) שחקר בין טעם כעיקר אם הוא מדין ניכר האיסור גרידא ולא שייך ביה ביטול, או דגם 'טעם' הוא איסור שאסרה תורה ושייך ביה ביטול, ודו"ק. .

3ובכאן, בטעם כעיקר, אפשר עוד לנמק יותר, כי אלה שמתירים לאכול את הכל בביטול ברוב גם הם באים מכח זה מה שבכל האופנים מותר לאכול כל חתיכה בפני עצמה מצד "כל דפריש מרובא פריש", וזהו הגורם שמתוך כך מותר אפילו כולם ביחד, כי "אין בכלל אלא מה שבפרט", ואם כל פרט ופרט הוא מותר ממילא הותר כל הכלל 369 כן הוא בחזון איש (יורה דעה סי' לו סק"ב וסי' לז סק"כ. וע"ע ערלה סי' ג סק"ב). וכן יש להוכיח מהרא"ש גופיה שהביא ראיה לדין 'נהפך' ממה דאמרו בגמ' אטו מגיסא אסירא, אף דהתם הוא דינא דכל דפריש. ועיין עוד בכל זה במש"כ בחי' הגר"ש שקופ (בבא מציעא סי' ז). , אבל ב"טעם כעיקר" הכא אין שום חלק מתערובות שיהיה מותר מטעם כל דפריש, ובאין היתר הפרט ממילא אין היתר הכלל, שכאמור, זהו רק דבר מסתעף מהיתר הפרט 370 בשיעורי הגרא"י מטעלז (חולין סימן טו) כתב גם הוא נקודה זו, זה לשונו: אבל באמת י"ל דכו"ע (הרשב"א והרא"ש) מודו דתחלת הדין הוא מכלל הולכין אהר הרוב, אלא דהרא"ש ס"ל דכיון דלכל חלק מן התערובת ישנו דין היתר מכלל רובא ממילא נפקע דין האיסור מעל כלל התערובות שלפנינו וכמש"כ. וטעם הרשב"א הוא דס"ל דלענין זה עצמו ישנו לדין האיסור מציאות בפועל דהיינו לענין שאינו יכול לאכלן כולן בבת אחת. אלא דלפי"ז נמצא דאין הדין על חתיכה מיוחדת אלא נתפס על כלל התערובות. עיי"ש שדימה זאת לביטול ממון וכדלקמיה. .