המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין צא

1ונצטרך להגיד לפי"ז בנתערב קב חטין שלו בעשרה קבין של חברו, שאמנם לא יוכל לגבות מחברו קב חטין ממש , אך ורק דמי חיטין, כי על עצם החטין שוב שייך ביטול ורק מצד הממון שבחיטין הוא תובע ממנו א"כ אין לו אלא דמים בזה 372 ראה לעיל (אות ד) מש"כ הגהמ"ח ומה שצויין שם בהערות, שאכן רבים מהאחרונים סבירא להו דענין ממונא לא בטיל אינו על החטים עצמם אלא על דמיהם. ועיין עוד בכל זה במה שכתב בחי' הרי"מ ביצה שם; שערי יושר (שער ג פרק כג). וע"ע בשמלת בנימין (בתוך ספר נתיבות חכמה להג"ר בנימין ראפפורט, שאלה טז), שהקשה מביטול ברוב לענין מיתה, דאם ממונא לא בטיל כל שכן דנפשו של אדם אינה בטילה, עיי"ש מה שכתב, ראה גם בבית האוצר ח"ב כלל יח אות יד. וע"ע בגליוני הש"ס (ביצה שם) שדן לענין פחות משו"פ שנתערב אם שייך בזה דינא דממונא לא בטיל, ודן להביא ראיה משו"ת מהר"ם ב"ב (סי' תרד) בנתערב זבל בכור בזבל בהמות ישראל, דתלוי אם יש בזבל שוה פרוטה. אכן לפי"ד הגהמ"ח יש לדחות שכיון שגוף הממון עצמו בטל ולא נותרה אלא תביעת דמים, על כן אין חייב לו אלא דמים. וכבר עמד על חילוק זה הוא עצמו בספרו בית האוצר (שם סוף אות טו) שיש לחלק בביטול ממון ברוב בין גוף הממון לדמיו, עיי"ש מה שהוסיף. והנה במלבי"ם בארצות החיים (הל' ציצית סי' יא אות ו) דממונא לא בטיל לא מהני לדין 'לכם' אף דמהני שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה. ואולם יש לומר שגם האחרונים הסוברים שגוף הדבר בטל אין הכונה שהופך ממש לממון חבירו, אלא כהגדרת הנתיה"מ (סי' רכט סק"א) המובאת לעיל (אות ד) שע"י הביטול נסתלק שם הבעלים מהמועט, והיינו ששם התערובת הכללית הוא 'ממון ראובן', והנפק"מ בזה הוא שאין ממונו של בעל המועט יכול לעכב את בעלותו של בעל הרוב, אבל כאשר אנו דנים על הפרט בודאי שנשארה בעלותו (ובדומה לזה כתב אחד מאחרוני דורינו, ובזה יישב את קושית האולם המשפט משור בשוורי ומאבדה דרך שדהו, ראה מה שצויין לעיל אות ד), וזהו מה שכתב המלבי"ם דמהני ביטול הממון לענין מצוה הבאה בעבירה, דסו"ס אין כאן גזל אכן לענין 'לכם' לא סגי שאין עיכוב אלא בעינן שיהא שלו ממש ולזה לא מהני הרוב הכללי, וזהו דלא כדעת הביכורי יעקב (סי' תרמט סקי"א) שכתב כן גם לענין לכם בהדס וסוכה. וע"ע פרי יצחק (ח"א סי' טו); שו"ת אמרי אש (יו"ד סי' לט); ברוך טעם (שער התערובות דין ג פ"ה); תקנת עזרא (קונטרס תיקון חשוב פרק ה) .

2ואין להתפלא על זה. כי אמנם כך הוא הציור תמיד בגזלן, שאם שהוא קונה את עצם הדבר ע"י שינוי מעשה, יאוש, וכדומה, בכל זאת הוא מחויב לשלם את הדמים שמזה אנו רואים ג"כ חיוב דמים בלי החיוב של גוף הגזילה.

3ואמנם שם יש לנו לומר, שחיוב הדמים הוא רק מסתעף מחיוב גוף הגזילה, ובכן זהו אפשר רק כשיתהוה עליו מקודם חיוב של גוף הגזילה, וכאן בבטול, לפי דברינו הרי לא התהוה עליו חיובו של גוף הגזילה מעולם 373 האחרונים דנו בענין זה אם חיוב דמים הוא מסתעף מחיוב 'והשיב' או שהם שני חיובים נפרדים. ראה חי' רח"ה (הל' גזילה פ"ט ה"א) שהם שני חיובים נפרדים, עיין שם דבעבדים נהי שגופם אינו נגזל ואין עליהם 'והשיב', מכל מקום חיוב תשלומין שפיר אית בהו דמעשה גזילה לחוד גם מחייב בתשלומין. מאידך, עיין בחי' הגר"ש שקופ (בבא מציעא סימן כא ומהדו"ח סי' כד) שדן לשיטת הרמב"ן דכל חיוב תשלומין נובע מדין והשיב וכל שאין דין והשיב ליכא גם דין תשלומין, עיי"ש. וע"ע קובץ שיעורים (ב"ק אות כז). ועוד דנו באחרונים לאידך גיסא שעיקר החיוב הוא 'דמים' אלא שכל שהחפץ בעין חייב לשלם את דמיו בהשבת החפץ עצמו. נקודה נוספת בה דנו האחרונים היא האם חיוב 'דמים' וחיוב 'והשיב' חלים כבר משעת גזילה, או שכל חיוב דמים חל רק משעה שנאבד החפץ, והגהמ"ח נוקט להדיא ששני החיובים חלים בבת אחת, אכמ"ל. וע"ע במש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ג אות יא) ומה שנכתב שם בהערות. , אבל באמת גם בגזילה אי אפשר להגיד שמתחילה מתהוה עליו רק חיובו של גוף הגזילה, וחיוב הדמים מסתעף רק כשפסק חיובו של גוף הגזילה, דאל"כ בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ואבד החמץ אחרי הפסח לא יצטרך לשלם כלום, דכ"ז שהחמץ בעין אין עליו חיוב להשיב אלא רק גוף הגזילה, וכשנאבד אחרי הפסח כבר אין לזה דמים 374 כן הקשה הגר"ש שקופ שם על שיטתו, עיין שם מה שתירץ. , ואמנם בשמ"ק בב"ק 375 נו, ב. יש דעה שכזו, אבל זהו בסתירה לגמרא מפורשת בב"ק (ע"א ב') כאשר כבר הארכנו בזה בחיוב מדה ד' (אות י"ד) 376 עיין שם בהערות מה שנכתב ליישב את שיטת השטמ"ק. , וע"כ שבשעת הגזילה מתהוה עליו גם חיוב דמים וע"כ "קרן כעין שגנב", וע"כ לא יפלא כלל, שאע"פ שע"י הביטול הוא קונה את עצם הדבר, יש עליו בכ"ז חיוב דמים כמו בכ"מ כשקונה את גוף הגזילה שעדיין נשאר עליו חיוב דמים.