המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין צב

1ועי' בירושלמי תרומות פ"ה (ה"ב) "חד בר נש אפיל שעורין גו חטין אתי עובדא קמי ר' יהודה בר שילם ואמר, יתן לו דמי שעורין", ומשמש ג"כ דמתהוה עליו רק חיוב דמים, ואמנם שם בכלל לא שייך ביטול, כי בשעורין בחטין הרי אפשר לברור את המיעוט מן הרוב, אלא שקשה הדבר.

2אולם אנו מוצאים עוד שם בירושלמי "תני, סאה תרומה – טמאה – שנפלה למאה, אומר לכהן, ולא דמי עצים אנו חייב לך טול לך דמי עצים, והוא אומר לו, וכו' מאי כדין, נותן לו דמי עצים והשאר יחלקו", ונראה שבזה גופא מספקא ליה להירושלמי, אם הא דממונא לא בטיל, אם זהו מצד הממון של הדבר, או שזהו מצד עצם הדבר, שבכלל אין המושג ביטול בעניני בעלות.

3והמבין יבין, דבאמת זה תלוי בשני ההסברים שהסברנו בהא דממונא לא בטיל, אם כהסבר קמא הנ"ל שזהו מפאת שהמושג בעלות הוא מושג מציאות והמציאות לא בטלה ובכן גוף הדבר לא נתבטל, או כההסבר האחרון הנ"ל, שזהו מצד הממון שבדבר, ובכן עצם הדבר כן מתבטל ויש עליו רק חיוב דמים.

4והנפ"מ הוא בזה כשהסאה תרומה של הכהן היתה תרומה טמאה שהשווי שלהם הוא רק שווי קטן שנתערבה במאה סאה של ישראל, שאמנם הדיון הוא בזה מצד שני דברים, מצד האיסור שבהסאה, שהיא תרומה טמאה, ומצד הממוני שבה, שהיא ממון של כהן בעוד שהמאה סאה שבהן נתערבה זהו ממונם של ישראל, והלכה היא שצד האיסורי מתבטל והצד הממוני לא מתבטל, בזה ממילא נופל הספק הנ"ל, אם אי הביטול של הצד הממוני הוא רק בהשווי הממוני שבזה, או גם בהבעלות של עצם הדבר. וממילא כיון שעל ידי התערובות יש גם כן ריווח ממוני לבעל התרומה, הטמאה, שמקודם היה לזה רק שווי של דמי עצים ועכשיו יש לזה שווי של פירות, למי שייך הריווח הזה שכמובן שאם בעל הסאה תרומה טמאה נשאר גם אחרי התערובות בעלים של עצם הפירות הרי הריוח הוא שלו, אבל אם עצם הדבר כן התבטל אלא שהשווי הממוני לא נתבטל , הרי אין לו רק השווי שלפני התערובות.

5ומחמת הספק הזה אומר הירושלמי שיחלקו, ואעפ"י שאין הלכה כסומכים שממון המוטל בספק חולקין, אפשר שמיירי שאין אחד מהם מוחזק ומצד חזקת מרא קמא אי אפשר לבוא בזה דהא בזה גופא הוא הספק אם בעל המאה סאה הוא המרא קמא, או בעל הסאה, דאם נימא דעצם הבעלות לא נתבטל ולא רק השווי הממוני שבזה כנ"ל, עדיין הוא בעל הסאה הטמאה מרא קמא בזה כמובן 377 כן כתב בבית האוצר שם (ס"ק יד) ע"ע בשו"ת עמודי אור (סי' נה). ועיין בברוך טעם (שם) שדן בענין סתם יינם שנתערב ביין כשר היאך ישלם לו, ותלוי בירושלמי הנ"ל, עיין בכל זה במה שצויין גם לעיל (אות ד). ועיין שם בבית האוצר מה שדן שם לדחות דאדרבה באמת פשיטא לירושלמי שגוף הדבר אין מתבטל. .

6ואולם מעצם הגמרא בבבלי של הסוגיא דממונא לא בטיל משמע שרק שיוו הממון לא בטיל, כי הלא המסקנא שם בביצה (ל"ח ע"ב) הנ"ל, "מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל", כלומר, שהוא מחזק שוב את הקושיא על המשנה שנאמר בה "וכן האשה ששאלה לחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן". שהקושיא עדיין במקומה עומדת "וליבטל מים ומלח לגבי עיסה?"

7ואע"פ שממונא לא בטיל, אבל כיון שמדברים לענין עירובי תחומין שהדבר נוגע לענין איסור יש בזה שפיר דין ביטול ואמנם, כמובן, שכאן האיסור ס"ס מסתעף מהממון , דזהו כלל בעירובי תחומין "שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים" וכשאנו דנים בזה שיתבטל מים ומלח לגבי עיסה, הנה בודאי שהדין הוא רק בדיני ממונות, אם נחשבת בעלת העיסה לבעלת כל הדבר אף של התבלין, מים ומלח. ובפרט שהדבר נוגע כאן לענין קולא באיסורי שע"י הביטול אפשר יהיה ללכת את כל אלפיים אמה של בעלת העיסה, וקשה דקארי לה מאי קארי לה, הלא תמיד אנו מביטים על עיקר הספק ולא על המסתעף? אלא שזהוא גופא החידוש למה שנאמר "ממונא לא בטיל" הכוונה רק על השיוי הממוני, אבל עצם הדבר שפיר מתבטל , וכאן לענין הדין בתחומים ש"הבהמה והכלים הרי הם כרגלי הבעלים" בודאי שאין אנו מביטים בזה על השיוו הממוני אלא על עצם הדבר, בזה שייך שפיר ביטול 378 בשם אריה (או"ח סי' טז), כתב לדון לענין בל יראה אם שייך בזה ממונא לא בטיל, וכתב דלא דמי לתחומין, דבתחומין אינו תלוי במה שהוא שלו כעת אלא במה שהיה בין השמשות כרגלי הבעלים משא"כ חמץ. ושוב דן דשמא גם בחמץ כיון דבאמת אינו שלו רק רחמנא אוקי ברשותיה דיהיה לזה דין איסור ולא ממון. ובשו"ת מנחת משה (ירושלימסקי, קונטרס חקת הפסח דין כג) כתב גם הוא כחילוק זה וציין לדברי הש"ש (שמעתתא ו פרק ד) שהגם דבעינן 'רגלי הבעלים', מכל מקום כיון דמהני אפילו שאלה ואינו תלוי באיסור גזל שפיר אמרינן דממונא לא בטיל ואיסורא בטיל משא"כ לענין חמץ. ועיין בשו"ת הנ"ל בקונטרס ר"י מסעראצק (נדפס במהדורת מכון ירושלים). ובשו"ת מהרש"ם (או"ח סי' ח) כתב ג"כ כחילוק זה והוסיף לבאר עוד, דעצם איסור תחומין אינו תלוי כלל בבעלות, שאף שהוא כרגלי הבעלים, מכל מקום שייך איסור תחומין גם בשלו דאם הבעלים נמצא חוץ לתחום שלו כל חפציו אסורים. ושם במהרש"ם כתב לתרץ לפי"ז בהא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן אמאי לא נימא דיבטל ברובא, אבל להנ"ל א"ש דהדין פסח תלוי בבעלות על הממון (וקושיא זו הקשה העין יצחק או"ח סי' כו אות לו, וכתב שאין לתרץ דממונא לא בטיל כיון דמיירי בענין איסור). וע"ע בביכורי יעקב (שם). ובקובץ המתיבתא (תשנ"ד, עמ' סה) מה שהובא מהג"ר אברהם ברוידא לחלק כנ"ל בין איסור תחומין לאיסור קונם, דבתחומין אינו תלוי בבעלות ועל כן בטל האיסור שבו, משא"כ בקונם דלא מהני ביטול ברוב כיון שהאיסור מסתעף מהממון. ובשערי יושר (שער ג פרק כג) כתב לחלק באופן עשיית הקונם, שאם אסר את החפצים עצמם – מהני הביטול, דאף שדין האיסור תלוי בבעלות ראובן, מכל מקום אין האיסור בא משום פגיעה בבעלותו ולענין זה מהני ביטול. משא"כ כשאסר את הנאת גופו על שמעון, ובכלל הנאת גופו גם הנאה מחפציו, הרי שסיבת האיסור היא מה שנהנה מ'גופו' וזה לא בטיל ואסור לו להנות גם ממה שנתערב, דגם מה שנתבטל נשאר ממונו של ראובן. .

8והמכוון "מי קא מדמית איסורא לממונא" הוא שכיוון שהדבר נוגע לענין איסור אין לנו נפ"מ כלל בהשיוו הממוני אלא בעצם הדבר.

9ועי' שם בתוס' ד"ה הרי שנתערב לו שכתבו "וא"ת, האי פרכא אמאי המתין להקשות אותה עד כאן, דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי בטיל מצי למיפרך הכי? וי"ל, דלא מצי למיפרך בעלמא הכי, דאין לדמות איסור לממונא, אבל הכא במתניתן ממונא, אע"ג דאיכא איסור תחומים, מ"מ איסור תחומים, אינו בא אלא משום דעת הבעלים וכו', משום בטול לא פקע שם הבעלים וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטל" והוא כדברינו, דהקושיה היא מפני שגם האיסור אינו אלא מסתעף מהמממון וע"כ שהתירוץ הוא כנ"ל "איסור בטל ממונא לא בטיל", שרק הדין הממוני, כלומר, השיוו הממוני לא בטיל, אבל עצם הבעלות מהדבר כן בטיל, וממילא האיסור הבא מהבעלות בטיל שפיר 379 לעיל הובאו דברי האחרונים לענין איסור בל יראה וקונם, ולסברת הגהמ"ח הרי שאף דממונא לא בטיל מכל מקום גוף הממון בטל, א"כ גם אם האיסור נגרר אחר הממון אכתי לא יעבור על איסורים התלויים ב'גוף' הממון כגון בבל יראה או קונם. והנה בענין רבית ברוב גויים כתב בשערי צדק (פאנט, יו"ד סי' קכד) ומנחת פתים (יו"ד סי' קס) שלא מהני ממונא לא בטל כיון שהאיסור נגרר מהממון, ודלא כהאחרונים שדימו דין רבית לדין תחומין (עיין שבילי דוד יו"ד סי' קסח-קסט סקכ"ב. וע"ע שם או"ח סי' תמח סק"א), אכן שם שייכת הסברא גם לשיטת הגהמ"ח שגוף הממון בטל, משום שהנדון ברבית הוא ב'שיווי הממוני' ולאו דוקא בגוף הממון. וראה לעיל (אות ד) שם צויינה דעת העטרת חכמים (עמ"ס סוכה בתוך סוגי' דאוונכרי) שאפילו לאו דלא תגזול בטל ברוב. .