המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין צג

1ועי' שם בגמרא שמביא ראיה על זה דממונא לא בטיל מהא "דאמר ר' חייא קטספאה משמיה דרב, הבורר צרורות מגרנו של חברו חייב לשלם לו דמי חטים אלמא כילא חסריה הכי נמי כילא חסריה" ולכאורה אינו מובן, מאי סמיכת הפרשה יש בין שני הדברים הללו? ועי' ברש"י והדוחק שבזה מורגש, אך לפ"ד יוטעם הדבר דהיסוד של ממונא לא בטיל בא על ההנחה הקודמת, שחיוב דמים בגזילה אינו בבחינת מסתעף מחיוב עצם "הכעין שנגזל" , אלא שהוא אינו או זה או זה , כלומר, שתיכף בשעת הגזילה מתהוים עליו, שני תארים שהוא מחוייב או להשיב את הגזילה בעינה או לשלם דמים, כנ"ל, וע"כ אף בשנתערבל לו קב חטין כתשעה קבין של חבירו ועצם הקב חטין נתבטל, הנה לא נתבטל השיוו הממון שבזה, כנ"ל, כי אם הדמים היו רק בבחינת מסתעף מעצם הדבר הנה כשעצם הדבר אין כאן ממילא מסתעף אין כאן, ואת זה אנו רואים באופן בולט שהלכה זו ש"הבורר צרורות מגורנו של חברו חייב לשלם" שאם היו דמים רק בבחינת מסתעף, ועצם החיוב הוא להשיב את הצרורות, הרי להצרורות אין שווי וממילא הוא פטור, אל שבנ"ד, מכיון שלכתחילה אין מציאות של השבת הגזלה, דאם ישיב לו את הצרורות לבד לא יתקן ע"י זה כלל את הפסד הגזילה ומובן שלכתחילה בודאי שאסור להניח צרורות בגרונו הנה לכתחילה מתהוה עליו חיוב דמים, וז"ש "אלמא כילא הסריה ה"נ כילא חסריה" שג"כ כאן, אע"פ שעצם הדבר נתבטל ולא יכול לתבוע ממנו, בכ"ז חיוב דמים לא נתבטל כנ"ל 380 עיין בשערי יושר שם מה שביאר. וע"ע נתיה"מ (סי' רכט ס"ק ד); חי' הרי"מ (ביצה שם); חזון יחזקאל על התוספתא (בבא מציעא סוף פ"ג). .