הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית סד

1ביום אכלך מות תמות

2״ויצו ד׳ אלקים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלתך ממנו מות תמות (בראשית ב, טז)״.

3א. חיים ומיתה בזמן.

4לפי שיטת הרמב״ם ושאר חכמינו הראשונים, הנה גם הזמן הוא כבר נברא ככל הברואים שבעולמות העליונים והתחתונים, שבאמת כבר נרמז זאת במדרש רבה בראשית (פ״ג, ז) ״אר״י בר סימן, יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן, שהיה סדר זמנים קודם לכן״, ובכן סדר זמנים הוא בריה בפני עצמה.

5וככל הברואים, שיש בהם חיים ומות, לידה ופטירה, גם הזמן בתור בריאה מיוחדה אינה יוצאת מן הכלל הזה, ההוה הוא החיים והעבר הוא המיתה, כל רגע ורגע כשהוא נעשה להוה זוהי לידתו, וכשאותו הרגע נעשה לעבר זוהי פטירתו, ומאחרי שהעבר וההוה באים כמעט בבת אחת ממש, זאת אומרת, שכל רגע ורגע תיכף כשהוא נעשה להוה הוא נעשה בבת אחת גם כן לעבר, ואם אנחנו מחלקים את הזמנים לרגעים, שזהו הזמן המינימאלי שלנו, אבל באמת הלא גם כן כל רגע ורגע מתחלק לרבבות חלקים שאין להם שיעור, הנה באופן כזה המיתה ולידה של הזמן באות כמעט כאחד.

6ב. האדם הוא רק בן רגע.

7״אדם - אנו אומרים בצדוק הדין - אם בן שנה יהיה ואם בן אלף שנה יהיה מה יתרון לו, כלא היה יהיה״.

8כי גם זהו מ״השקרים המוסכמים״, אם אנו אומרים על איזה פלוני בן אלמוני שהוא זכה לאריכת ימים, או כשאומרים על איזה נפטר, שאין כלל מה לבכות יותר מדאי על פטירתו מאחרי שהוא כבר זקן בן תשעים או בן ק׳ שנה, כי באמת לא קרה עוד מעולם שאדם יאריך ימים, ואף לא רגעים, ולא קרה עוד מעולם שאדם בן צ׳ או בן ק׳ שנה נפטר מן העולם, כי כל אדם אינו מאריך יותר מרגע אחד, וכל אדם בעת פטירתו הוא רק בן רגע אחד, או, יותר נכון, איזה חלק מרגע, כי כל רגע ורגע וכל חלק מינימאלי מאותו הרגע עד כמה שהוא נותן להתחלק, הוא עבר ובטל מן העולם תיכף בביאתו, ובעת פטירתו הרי לא נשאר לפניו רק אותו החלק המצומצם של הרגע האחרון, באופן שבעת פטירתו נפטר רק אדם בן-רגע ועוד פחות מרגע.

9משל למה הדבר דומה, לכלי בלי שולים העומד תחת הגשם הדולף ונוזל, שאם גם מיליוני טפות יעברו דרך הכלי, אי אפשר לומר שהכלי החזיק יותר מטפה אחת, מאחרי שכל טפה וטפה ביאתה לתוך הכלי ויציאתה באות כאחת.

10וגם המשל הזה בא באמת רק כדי לשבר את האוזן, כי סוף סוף בהמשל הזה על כל פנים ימשך איזה זמן מן הביאה עד היציאה, בעוד שבהנמשל אין בין הביאה להיציאה כמעט לא כלום.

11״אדם אם בן שנה יהיה ואם בן אלף שנה״ וכו׳, מחמת שבאמת אין כלל במציאות עלי האדמה לא בזמן הזה ולא בזמנים הקודמים לנו והבאים אחרינו לא אדם בן אלף שנה ואף לא אדם בן שנה, אך יש רק בני רגע.

12כי כל אדם הוא בעל בית חרושת של הזמנים ותפקידו הוא להפוך את ההוה שלו לעבר וברגע המיתה נשאר לו רק חומר של איזה חלק מינימאלי מרגע, שעוד לא נעבד על ידו וזהו חלקו מכל עמלו.

13ג. ״והימים הראשונים יפלו״.

14״והימים הראשנים יפלו״ (במדבר ו, יב), זהו דין לא רק בנזיר שקיבל עליו נזירות טהרה ונטמא באמצע ימי נזירותו, שנופלים כל הימי טהרה שספר וצריך למנות הכל מחדש, אך זה נאמר על כל אדם. והסתירה באה ממילא על ידי הזמן שגורם שהימים הראשונים יפלו, ולא רק הימים הראשונים, אך גם ביום האחרון לחייו הנה השעות הראשונות תפולנה, הרגעים הראשונים יפלו, ואף הרגע האחרון מתחלק לכמה חלקים מינולאלים מבלי גבול ומבלי מספר וכל חלק וחלק נופל עד שהוא נשאר רק בחלק האחרון, ואמנם הוא רוצה והוא צריך אז להתחיל הכל מחדש, להתחיל למנות שוב את הימים והשנים, אבל אז בא מלאך המת ואומר לו: דיך.

15ד. ״ברכת מחיה המתים״ בכל רגע, ״שהחיינו״ בכל רגע.

16ועל כן דין הוא שנברך ברכת ״מחיה המתים״ כשאנו רואים את חברנו אחרי שלא ראינו אותו זמן רב, אף על פי שאנו יודעים היטב, כי זהו חברנו מאז ומקדמת דנא, מפני שבאמת לא רק ״גר שנתגייר כקטן שנולד דמי״ (יבמות כב, א ועוד), אך כל אדם ואדם הנה בכל רגע ורגע הוא מת ובכל רגע ורגע הוא נולד לבריה חדשה.

17אך באמת את הברכה הזו אנו צריכים לברך לא רק על הפגישה עם חברנו שלא ראינו אותו זה כמה, אך גם על הפגישה עם עצמנו גופא, כי מאחרי שאנו כולנו סרים למשמעת הזמן וחיינו עלי אדמות המה חיים זמניים, הנה ״דיו לבא מן הדין להיות כנדון״, ובהזמן גופא המה חיינו הזמניים, שכל רגע ורגע הוא לידה ופטירה, חיים ומות בבת אחת.

18תאמרו, שהרגשת ה״אני״ שבאדם, זהו המאחד את העבר ההוה והעתיד ביחד, זהו העושה לחטיבה אחת גם את התמול והשלשום עם המחר והמחרתיים, אבל באמת גם ה״אני״ גופא תלוי בהזמן, ומרגע לרגע הוא מתחלף, כי אי אפשר לו לאדם שיהיה במצב נפשי אחד בשני רגעים, כי נשמתו של אדם היא בית קיבול להמון רעיונות, מחשבות והרהורים שונים המתערבים ומתנגשים זה עם זה ואחד נכנס לתחומו של חברו מבלי לשאול רשות מה״בעל מחשבות״, לא על כניסתם ולא על יציאתם, כי ״כבולעם כך פולטם״, וכשם שאין ידוע לו מאין באו כך נעלם ממנו לאן הלכו, ובכל רגע ורגע מחנה רב של פירורי הרהורים, פיצולי מחשבות וקטעי רעיונות נפרדים ממנו ובמקומם בא מחנה אחר, וגם אם יכפות את כח המחשבה שלו ויבלום את הבית-קיבלו של רעיונותיו והרהוריו לבלי יכנס שמה מאומה, ולא ישייר בקרבו רק את הרגשת ה״אני״ לבד, אבל שוב יבדל הרגע ההוה מהרגע העבר בזה, שעכשיו כבר נקלט במוחו רשמי הזכרון מהרגע העבר.

19בקיצור, בכל רגע ורגע ובכל החלקים שאפשר להרגע להתחלק הוא במצב נפשי אחר והרגשת ״אני״ אחר מפעמת בקרבו, באופן שעל האדם לבלי לפסוק בכל ימי חייו ולרבות גם הלילות מלומר בלי הרף: ברוך מחיה המתים.

20ה. חיים זמניים - מיתה אריכתא.

21״ביום אכלך ממנו מות תמות״ (בראשית ב, יז), ובכל זאת מספרת לנו התורה אחרי כך ״ויחי אדם שלשים ומאת שנה, ויולד בדמותו ובצלמו, ויקרא את שמו שת, ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמנה מאות שנה ויולד בנים ובנות״ (בראשית ה, ג).

22ואמנם אין בזה שום סתירה ואף אם היה מאריך ימים עוד כפלים מזה גם אז ״משנה לא זזה ממקומה״, שנתקיימה בו הגזרה של ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״.

23כי באמת יש רק חיים נצחיים, ואם אין ״נצחיים״ אין גם ״חיים״, אך יש מיתה אריכתא או מיתה קצרה, וההבדל בין זמן מעט לזמן מרובה איננו הבדל כלל בהחיים, אך ההבדל היא בהמשכת המיתה, כלומר בכמה זמן נמשכה המיתה.

24כי זהו ההבדל בין חיים נצחיים לחיים זמניים, שבחיים נצחיים אין עבר ואין עתיד, אך הכל הוה. כמו שפירשו בזה את המאמר (אבות פ״ג, מט״ו) ״הכל צפוי והרשות נתונה״, שבזה בא לתרץ את הסתירה העתיקה בין ידיעה ובחירה, כי מאחרי ש״הכל צפוי״ שלפני ד׳ הנצחי הכל הוא הוה, ממילא אפשר ש״הרשות נתונה״ שיש בחירה לאדם ואין ידיעתו של השי״ת מכריחתו כלל לזה, כשם שאין מכריחות ראיתנו וידיעתנו למעשי בני אדם בהוה, מאחרי שראיתנו היא גם כן ראיה של ההוה.

25בקיצור, רק בחיים נצחיים ששם אין עבר שם יש חיים, אבל בחיים זמניים שכל החיים הם ו׳ המהפכת מעתיד לעבר, שם יש רק מיתה שנמשכת אם זמן יותר מרובה או יותר מועט, ואם אדם הראשון חי תשע מאות שנה ושלשים שנה, זאת אומרת, רק שהמיתה שלו נמשכה זמן רב שכזה.

26בקיצור, בחיים נצחיים הזמן הוא מעין דבר מקופל, שהעבר ההוה והעתיד מקופלים ומצומדים יחד, אבל בחיים זמניים הנה יש ״פסיקתא״ בין רגע לרגע כמו הצלילים של המורה שעות, שכל צליל וצליל עובר ובטל מן העולם ובאחרונה נשאר לו רק צלילו האחרון וכך הוא גם כן חיי האדם.

27״ביום אכלך ממנו מות תמות״.