הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית סה

1אדם הראשון ותכונתו

2״ויצר ד׳ אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה היא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ויפל ד׳ אלקים תרדמה על האדם, ויישן וכו׳ - לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת״ (בראשית ב, יט-כג).

3א. ״המהפכה הקופרניקנית״.

4אמר ר׳ אחא, בשעה שבא הקב״ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת, אמר להם נעשה אדם, אמרו לו, אדם זה מה טיבו? אמר להם חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף, אמר להם, זה מה שמו? ולא היו יודעים, העבירם לפני אדם, אמר לו, זה מה שמו? אמר זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל (מדרש רבה בראשית פי״ז, ד).

5ונפלא הדבר שבדברי חכמינו הנ״ל אנו מוצאים את ״המהפכה הקופרניקנית״ שחדש הפילוסוף קנט, ושהרעיש בזה את העולם כולו.

6כי פשר ה״מהפכה״ הוא זה: עד זמנו של קנט סברו הפילוסופים, שמציאות הדברים קודמת להכרה ואינה תלויה בה, ואדרבא ההכרה תלויה במציאות הדברים ובנסיוננו, ויחס ההכרה למציאות יהא על כן כיחס התמונה להאורגינל, כיחס הצלם למצולם, ולפי השקפה זו אין שום זיקה בין ה״אני״ המכיר ובין העולם המוכר. ובכן תפקיד ההכרה הוא רק לתפוס את העולם המוכר כמו שהוא, ולפי השקפה זו יכולה כל הכרה להיות רק הכרה אפסטריורית.

7עד שבא קנט והעביר את המרכז ממציאות העצמים למציאת ההכרה, והורה, שאין ההכרה מכוונת את דרכה על פי המציאות, אלא המציאות על פי ההכרה, זאת אומרת, שהעצמים שבכל התבל אינם ״דברים כשהם לעצמם״, אלא אוביקטים שנוצרו או קבלו צורה על ידי סוביקט המכיר.

8וכך הוא אומר ״אף על פי שכל ידיעתנו מתחילה בנסיון, אין היא נובעת על ידי כן מתוך הנסיון, אלא כל אותן הידיעות אשר בהן אנו מכניסים את הנסיון בנויות על ידיעות אחרות ועל חוקים אחרים שאינם שאובים מתוך הנסיון, ושמבססים את האמיתויות האוביקטיבית הידועות מתוך הנסיון״.

9ומשל משלו החכמים הקאנטיים את ההרגשות החושיות להברות, והשכל הוא הקורא בהן, אחרי שיצרף ויקשור אותן תחילה למלות ואחרי כך למשפטים ולמאמרים, וזולת זאת, היינו, זולת פעולת הקשר והצרוף, אין לההברות מובן כלל, הגם שעיקרו של המאמר הוא האותיות וההברות.

10ואם אמור יאמר האדם שהוא רואה בעיניו בית או שלחן, למשל, אינו אלא משקר, כי העינים לא ראו מעולם לא בית ולא שלחן, אך ראו תלי תלים של אבנים ולבנים ברזל וזכוכיות, ורק השכל ענד אותם לבית שלם בתור חטיבה אחת, ואת הגזרי עצים עם הארבע רגלים לשולחן אחד, ומכל שכן שלא ראה אדם בעיניו שור או חמור וכדומה, העינים רואות רק איברים, בשר, עצמות, גידים ועוד, שאין שום קשר וסמיכות הפרשה ביניהם ורק השכל מאחד את כל אלה לשור או לחמור וכדומה.

11בקיצור, טעות הוא הדבר מה שמוסכם בפי כל שהחושים חשים גם את החומר וגם את הצורה, בעוד שבאמת כל עיקר הצורה הוא רק פרי השכל לבד, ובאמת אין ידיעה ואין השגה כלל לחושים והמה לא פועלים, כי אם מתפעלים לבד, וסרים למשמעתו של השכל, והוא אינו משיג את החומר רק ביחד עם צורתו ואינו משיג לעולם את ה״דבר כשהוא לעצמו״.

12אכן את ״המהפכה הקופרניקנית״ הזו כבר מצא אדם הראשון בכבודו ובעצמו.

13וזהו שאמר המדרש, כי גם מלאכי השרת לא ידעו את השמות, עד שבא אדם הראשון והמציא לכל אחד שם מיוחד, זה שור, זה חמור וכדומה, כלומר שהעצמים שבכל התבל אינם ״דברים כשהם לעצמם״ אלא אוביקטיבים שנוצרו או קבלו צורה על ידי הסוביקט המכיר, ואם לפני אדם הראשון לא היו כלל צורות להעצמים, אי אפשר היה שיהיו להם שמות, כי השם מבליט את צורת הדבר, כמובן, ולכן גם מלאכי השרת הוזקקו לקבל תורה בזה מאדם הראשון...

14ב. ענותנותו של אדם הראשון.

15״ואתה מה שמך? - שאל הקב״ה לאדם הראשון - אמר לו, אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה״ (שם).

16ואמנם ״בצלם אלקים עשה את האדם״, וכשם שאצל הקב״ה ״במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו״, כך אנו מוצאים גם כן את אותה התכונה אצל יציר כפיו אדם הראשון; בעד כל הבריות אשר על פני האדמה היו לו שמות נאים ועל כל פנים שמות כאלה שאינם מורידים ואינם משפילים כלל וכלל את הברואים האלה, ואילו בעד עצמו גופא מצא דוקא שם שכזה המוריד ומשפיל אותו עד לעפר ממש, ״לי ראוי להקרא אדם שנבראתי מן האדמה״, אבל באמת האם רק מן האדמה הוא נברא הלא הקב״ה בעצמו מעיד עליו ״וייצר ד׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים״, והיה יכול לבחור לעצמו גם את השם נשמה? אלא שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, ובחר דוקא את השם המעיד על שפלותו ופחיתותו לקיים מה שנאמר ״מלתא גנאה דאית בך קדים אמרה״ (בבא קמא צב, ב).

17באדם הרי יש כדברי חז״ל ״ארבע בריות מלמעלה וארבעה מלמטן, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, ומטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה, מלמעלה, עומד כמלאכי השרת, מדבר כמלאכי השרת, יש בו דעת כמלאכי השרת, ורואה כמלאכי השרת״ (בראשית רבה פ״ח יא; ועי׳ חגיגה טו, א), ובכן הרי היה יכול לקחת לעצמו גם את השם מלאך, אבל הוא בחר דוקא את השם המראה לא רק על זה ש״מותר האדם מן הבהמה אין״, אך גם על זה שאמנם יש מותר הבהמה מן האדם.

18וכבר העירו גדולי החב״ד - עי׳ בס׳ ״תורה אור״ להגה״ח מוהרש״ז זצ״ל - על השתנות הלשון בסדר הבריאה של האדם משאר בעלי חיים שבכולם כתיב ״ישרצו המים שרץ נפש חיה - וכו׳ - ואת כל נפש החיה הרומשת״, וכן ״תוצא הארץ נפש חיה למינה״, אבל באדם כתיב ״וייצר ד׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים״, וההבדל לפי לשון התורה הוא בשניהם, שכל בעלי חיים נבראו הגוף והנפש ביחד שתיכף יצאו לאויר העולם בנפש חיה, ואילו האדם נברא מקודם גופו לבד ורק אחרי כך נפחה באפו נשמת חיים. ועוד שבכל הברואים השתמשה התורה בלשון ארץ ובאדם בלשון אדמה, ואדמה כידוע היא במדרגה יותר נמוכה מארץ. וליתר ביאור להבליט על הנמיכות והשפלות של מקור גופו הוסיפה עוד התורה ״עפר מן האדמה״, כי בזה הראתה לנו התורה, שבנוגע לגופו של האדם הוא הנמוך והשפל יותר מכל שאר הברואים, שפל גם מהשרצים ומהתולעים, כמו שדרשו על הכתוב ״אחור וקדם צרתני״ שאם לא זכה אומרים לו ״יתוש קדמך״ (בראשית רבה כ״ח), כי כל הברואים גם גופם נברא מהארץ שהיא במדרגה יותר גדולה מן האדמה המורה על עפר לבד, וביחד עם גופם יצאה כאמור גם נשמתם ונשמתם השפיעה גם על גופם לרומם ולפאר אותו במעט, וכמו שאמרו חז״ל שכל הברואים ״בקומתם נבראו״, מה שאין כן האדם, שגופו יצא לאויר העולם בלי שום נשמת חיים כלל וכמו שכתוב (ע״פ תנחומא פקודי פ״ג) ש״שעה ראשונה צבר עפר - וכו׳ - ומתחילה היה גולם כמו שכתוב גלמי ראו עיניך״ (ע״פ מדרש רבה בראשית ח, א), ועל זה נאמר ״עפר מן האדמה״ ורק אחרי כך ״ויפח באפיו נשמת חיים״, ובשביל כך גופו של האדם בלי הנשמה הוא אבי אבות הטומאה, מה שאין כן בנבלת שאר בעלי חיים שאינם רק אבות הטומאה.

19ואמנם מוסיפים בעלי החב״ד, כי גם זהו גופא, מה שגופו נברא מחומר יותר נמוך מכל שאר בעלי החיים הוא בא לשבחו ולא לגנותו, כי דוקא מחמת שהוא תכלית הבריאה ועליו להיות מעלה הניצוצות שנפלו בדומם צומח וחי על ידי שנכנעים לצרכיו לתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש כדי שתהיה בו דעת לעבוד את ד׳, בשביל זה מן הצורך היה שימצא בו גם דומם ממש, פשוטו כמשמעו במובן היותר עב וגס ״עפר מן האדמה״. ומשל משלו על זה למה הדבר דומה להגבהת איזו משא מן הארץ על ידי מכונת ההגבהה שצריכים לאחוז בחלקים התחתונים של המשא, שאז יוגבהו ממילא גם החלקים העליונים, ולא כן אם יתחיל בהגבהת העליונים או האמצעים לבד, שעל ידי זה לא יוגבהו התחתונים אף במשהו; והנמשל מובן מאליו.

20אבל אדם הראשון ברוב ענותנותו הדגיש על עצמו רק את הגנות שיש בשמו, ואת השבח לא הזכיר אף ברמז.

21ג. הוא אדם - והיא אשה.

22״ויפל ד׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן - וכו׳ - ויבן ד׳ אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם״.

23״רב אמר, שלש תרדמות הן, תרדמת שינה ותרדמת נבואה ותרדמת מרמיטה, תרדמת שינה (בראשית ב׳:כ״א), ויפל ד׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן, תרדמת נבואה (בראשית ט״ו:י״ב), ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם, תרדמת מרמיטה (שמואל א כ״ו:י״ב), אין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים כי תרדמת ד׳ נפלה עליהם, רבנן אמרי, אף תרדמה של שטות, דכתיב (ישעיה כט) כי נסך עליהם ד׳ רוח תרדמה״ (מדרש רבה פי״ז).

24בדברים הללו הורו לנו התורה וחז״ל את סוד האהבה, זו האהבה שמימות אדם הראשון ועד היום זה לא פסקה להיות מרכז השירה והמחשבה לכל המשוררים והחכמים שבעולם הדורשים אותה כמין חומר וכל אחד מוצא בה מהרהורי לבו. זו האהבה המשכרת את הנאהבים והנעימים, עד שכל הטבע נעשה להם לפנים חדשות, וכל עוף כנף מזמר להם שיר חדש ללבבם ולנפשם, ובנשאם את עיניהם אל העננים והנה דמות ומראה להם כמראה האדם, ועצי היער, הדשאים המתנודדים כגלים והפרחים המלבלבים נדמו להם כאילו נאצלה עליהם בינה ודעת, וכמעט שהוא מתירא לגלות לפניהם את הסוד הכמוס בלבבו. בקיצור, מה זו האהבה שהאדם רואה בה את ה״ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלואו, יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער״?

25ואמנם את עצם מהותה של האהבה, את הפנימיות והתוך-תוכה שלה, מסברת לנו התורה בדברים קצרים באמרה (דברים כד, ה) ״כי יקח איש אשה חדשה - וכו׳ - ושמח את אשתו אשר לקח״, שבהמלה ״חדשה״ לבד כבר יש בה תורה שלמה, תורת האהבה האמיתית.

26״דבר מפורסם הוא - כותב אחד החכמים הגדולים מחכמי אומות העולם - שכבר עמדו עליו פעמים הרבה, כי יש בני אדם אשר בנוח עליהם רוח האהבה כתבו שירים נאים, תחת אשר במצב אחר לא היו מסוגלים לכתוב שום דבר מתוקן כל שהוא, מפני שהאהבה מרחבת את תחום הרגשתו, היא עושה את הנקלה ליקר רוח, נותנת אומץ לפחדן ובאיש העלוב שבעלובים ושפל שבשפלים, היא נותנת לב וגבורה לעוז בפני כל העולם כולו לבעבור שאת חן וחסד מלפני נפש אהובה, וכשהיא מסגירה אותו אל יצור אחר, אין היא אלא מסגירה אותו במדה יותר מרובה אל נפשו הוא, הוא נהיה לאדם חדש בעל גילויים חדשים, בעל מגמות חדשות ויותר ברורות, ותכונתו ושאיפותיו מתעלות עליית נשמה ריליגיוזית, אין הוא שייך עוד למשפחתו ולחברתו, הוא עצמו היה לדבר מה; אישיות הוא; נפש הוא״.

27וכל האריכות הזו מובן מאליו שהוא כלול בהמלה ״חדשה״ לבד. כי גם האיש וגם האשה נעשו לחדשים ברוחם ובנפשם, כי הרגשת הצורך של ״ושמח את אשתו״ הוא מרכז המחשבה שלו, ועל ידי זה הוא רואה לפניו שמים חדשים וארץ חדשה וגם אישיות חדשה בקרב נפשו פנימה.

28ובכן את מהותה של האהבה לכל עומקה ורחבה מבארת לנו התורה רק במשנה תורה, אבל את סיבתה כבר אנו קוראים בבראשית.

29״סיבת האהבה״, אבל אם האהבה באה על ידי סיבה שוב איננה אהבה אמיתית, אהבה נפשית, כי האהבה האמיתית הנפשית היא דוקא זו שאיננה קשורה כלל בסיבה כל שהיא, האהבה האמיתית היא דוקא זו שסיבתה היא בתוך עצמותה גופא, שיונקת את יניקתה מתוך תוכה היא, האהבה האמיתית היא דוקא זו שאין לה כלל חשבון צדק, שלא עמדה כלל על השאלה מפני מה ולמה, שאיננה מבקשת לה כלל לא סיבה ולא תכלית, לא טעם ולא מטרה, כי אהבה המחשבת חשבונות והמבקשת סיבה ותכלית הרי כבר היא אהבה התלויה בדבר, וזו היא האהבה המזויפת ומזויפת מתוכה שהיא כ״קקיון דיונה, בן לילה היה ובן לילה אבד״, ואנחנו הלא מדברים על דבר אהבה שאינה תלויה בדבר.

30וסיבת האהבה שאינה תלויה בדבר היא רק זו ש״ויפל ד׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן״.

31לפנים חשבו הפילוסופים, כי כל מעשי בני אדם ומחשבותיהם באים מההכרה האנושית, אבל עכשיו כבר הוכשר דרא ושני פילוסופים עמדו לעולם ובמקרה המה שניהם מבני ישראל: הפילוסוף פריד והפילוסוף ברגסון, הראשון מראה על כמה וכמה הופעות באנושיות שהמה מתחת למפתן ההכרה, והשני על כמה וכמה הופעות שהמה ממעל למפתן ההכרה, שהוא אינטואיציה בלע״ז.

32והאהבה האמיתית היא רק זו שיונקת את יניקתה או מתחת למפתן ההכרה, או ממעל למפתן ההכרה, ושניהם הוא בכלל של ״ויפל ד׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן״, שכדברי חז״ל יש ״תרדמת שינה ותרדמת מרמיטה״ ששניהן כמובן מקורן במתחת למפתן ההכרה של האדם. אבל יש גם שינה של נבואה שבודאי מקורה ממעל למפתן ההכרה האנושית.

33ואמנם יש אהבה עילאה ויש אהבה תתאה, אבל על כל פנים גם הראשונה וגם השניה אינן עומדות בגבול ההכרה, אלא או מתתאה או מעילאה של ההכרה. ועל כל פנים לא ההכרה משפיעה על האהבה, אלא להיפך, האהבה משפיעה על ההכרה, מקודם בא ה״ויפל ד׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן״ ואחרי כך באה האהבה.