הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה כז

1במסתרי הנפש

2״תנו לד׳ אלקיכם כבוד בטרם יחשך - וכו׳ - ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי״ (ירמיה יג, טז-יז). וחז״ל דורשים על זה ״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״ (חגיגה ה, ב).

3א. הידיעות הבאות מתוך הסתר דוקא.

4הרמב״ם מאריך גם בה״שמונה פרקים״ וגם ב״יסוד התורה״ שלו על דבר אופן ידיעתו של הקב״ה, והוא אומר ״הקב״ה מכיר אותה ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא מחוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד, אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד, שאלמלא היה חי בחיים ויודע בדיעה חוץ ממנו, היה שם אלקות הרבה הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד, נמצאת אתה אומר, הוא היודע והוא הידוע והוא הידיעה עצמה והכל אחד - וכו׳ - לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים, כמו שאנו יודעים אותם, אלא מחמת עצמו ידעם ״מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל, שהכל נסמך לו כהוייתו״ (פ״ב מהל׳ יסודי התורה הלכה י׳).

5אכן באמת, גם באדם נמצאה מעין בבואה דבבואה של ידיעה מסוג שכזה, כי סוף סוף ״בצלם אלקים עשה את האדם״, ונאמר ״ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו״.

6וכבר האריכו הפילוסופים האחרונים בזה והראו, כי גם עכשיו, שנתבטלה הנבואה מבני אדם ונלקחה מהם רוח הקודש, אבל גם עכשיו יש ״אינטואיציה״, זאת אומרת, שאפשר לנו לבוא לידי ידיעות לא על ידי אנליזה הגיונית, אלא על ידי סימפטיה שכלית.

7וכשם שכל אדם תופס את ה״אני״ שבקרבו לא על ידי אנליזה אך על ידי הכרה פנימית, כאמור בפרקים הקודמים, ככה אפשר לתפוס גם את מהותם של אחרים לא על ידי אנליזה, אך על ידי הכרה פנימית כנ״ל.

8וההבדל בין שני מיני הידיעות הללו הוא גדול למאד, האנליזה היא רק מין תחבולה שעל ידה אנו מגלים בכל דבר יסודות ידועים לנו מכבר. כל אנליזה, אומר ברגסון, אינה אלא תרגום, וזהו בטויו של העצם על ידי סימנים, על ידי המון ציורים, שאנו מציינים בו את העצם מנקודות מבט שונות ומגלים בו את נקודת המגע בינו ובין עצמים אחרים הידועים לנו מכבר. בקיצור, האנליזה היא לדון מן המושגים על העצם ולא מן העצם על המושגים, היינו שלוקחים אנו מושגים מסומנים מן המוכן, נותנים אותם לשיעורים ומצרפים במתכונות שונות, עד שיצא לנו במקום העצם המציאותי איזה ערך דומה לו, המשמש לנו תמורתו במדה ידועה.

9ולא כן האינטואיציה, שהיא הולכת מן המציאות אל המושגים, היא מתיצבת בתוך המציאות השוטפת וזורמת איתה יחד בכל נפתולי דרכה המשתנה בלי הרף, זוהי מה שקוריאם סימפטיה שכלית, זוהי ירידה לתוך המקור גופא, תפיסת השכל לתוך תוכו של העצם. בקיצור, כמו שכל אדם תופס את ה״אני״ שלו גופא לא מתוך כלי שני וכלי שלישי, לא על ידי פירושים וביאורים, ולא על ידי הסברות ומליצות שונים, אלא שמהותו והכרת עצמו שלו אחד הוא, כך אפשר לפעמים לתפוס גם מהותם של עצמים אחרים על ידי הופעה שכלית, הבאה מתוך התגלות פתאומית, מבלי שום הכנה מקודם, ובלי שום נתוח הגיוני, שכל אלה, אף באופן היותר טוב, אינם אלא ״תרגומים״ להעצם ולא העצם עצמו.

10והדברים ארוכים ואין כאן המקום לפורטם, ועל כל פנים, כשם שאצל הקב״ה ״הוא היודע והוא ידוע והוא הידיעה עצמה״, הנה גם להאדם, יצור כפיו של הקב״ה וצלמו ודמותו של האלקים, גם לו יש לו בבואה דבבואה מעין ידיעה כזו, שמתוך הכרת ה״אני״ שלו הוא מכיר ויודע גם ידיעות והכרות אחרות, באופן שהיודע והידיעה אחד הוא.

11וזהו שאמרו חז״ל ״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״, כי אמנם ההבדל בין הידיעה האנליזית ובין הידיעה האינטואיטיבית הוא גם בזה, שהראשונה היא יש מתוך יש, והשניה היא דוקא מעין מציאה שעליה נאמר ״אין מציאה באה אלא מהיסח הדעת״, הראשונה באה מתוך גלוי הסימנים החיצוניים של כל עצם, והשניה באה מתוך הסתר דוקא, על ידי צפיה פנימית, בפנימיות הנשמה.

12ולאלה שאינם מודים על האמת וכופרים בעיקר, נראה להם, כי ״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״, ואם באלו הגלויות להם, הידיעות האנליזיות, אינם רואים אלקות, אבל בהנסתרות, בהידיעות האינטואיטיביות, הלא גם הכופר היותר גדול אי אפשר לבאר זאת אלא רק על ידי ההופעה האלקית שבכל אדם.

13ב. הנסתרות שבנגלות.

14האדם נקרא ״בעל מחשבות״ אבל הוא נקרא גם כן ״בעל חלומות״, אכן כשם שהתואר האחרון הוא רק בדרך מליצה, כי באמת אין האדם הבעלים והאדון של החלומות, שנראים לו כשהוא נאחז בזרועות השינה, ואדרבא לא החלומות סרים למשמעתו, אך להיפך הוא מושפע מהחלומות, ולא הוא המשפיע עליהם, החלומות אינם תלויים בדעתו, אך להיפך, ככה גם כן התואר בעל מחשבות איננו בא גם כן רק לשבר את האוזן.

15החלומות באים לו מתחת למפתן ההכרה, אבל גם מחשבותיו באות לו ממעל למפתן ההכרה.

16ואם מכיר הוא את פרטי המחשבה שלו, אבל את מקורי המחשבה, את המאין ולאן של מחשבותיו הבאות תכופות ודחופות יחד, את זה לא ישיג לעולם.

17האדם נחל מים הוא, אומר אמרסון, אשר מוצאי מעינותיו נעלמים הם, הויתנו שופעת ובאה אל קרבנו ממקום שלא נדע אותו.

18או, יותר נכון, האדם הוא כמו הצנור המקבל לתוכו את טפות המים של הגשם, במחשבות באות אלינו מאליהן מאיזה עולם נעלם ונסתר הן באות, טסות ונעלמות.

19וכמו טפות הגשם עד שלא ירדה טפה אחת לתוך הצנור, כבר מרחפת ופורחת באויר טפה שניה ושלישית ועוד ועוד, ככה הוא גם כן מהלך המחשבות שמתנגשות המחשבות זו בזו, וטרם שמחשבה אחת גמרה את תפקידה, כבר מחשבה שניה מתלכדת בה.

20ובכלל כשאדם מכיר את מחשבתו, כבר נמצאת המחשבה באמצע תנועתה, ובשום אופן לא יכול האדם לצמצם בדיוק את הרגע שבו התחילה המחשבה לצאת לאויר העולם.

21כי המחשבה נכנסת במוחו מבלי שום תעודה מוקדמת לכך, מבלי שום רשיון הכניסה ומבלי שום נטילת רשולת על זה, וכשהיא הולכת ממנו איננה נפטרת בברכת הפרידה כנהוג, אך נעלמת לפתע פתאום לעולם המחשבות.

22בקיצור, ״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״, כי יש נסתרות לא רק בנסתרות, אך יש נסתרות גם בהנגלות, גם בהמחשבות, ההכרות והרגשות שלכאורה אנחנו הננו הבעלים עליהן, גם הן בעצם הויתן והתהוותן הנן מכוסות בערפל, ברזי רזין ובסודי סודות המראות לנו על יד נעלמה החדורה בתוך מחשבותינו ואנחנו הננו רק כלי קיבול להרעיונות השוטפים האלה.

23ג. ההרגשות והגעגועים הנסתרים שבאדם.

24ואם נשים עוד לב לזה, כי אף על פי שמחשבותינו עובדות תמיד באמצעות מושגי הזמן והמקום, אבל עצם המחשבה שלנו בעצמותה היא עומדת למעלה מהזמן והמקום. ויכולים אנו לחשוב על דברים שקרו לפני כמה אלפים שנה או אחרי כמה אלפים שנה, ועל מקומות הרחוקים ממנו תרפ״ט אלף מיל, והכל ברגע ובטיסה אחת.

25אין לנו כנפים בגופנו, אבל יש לנו כנפים ברוחנו, וברגע אחד ובבת אחת יכולים אנו ברוחנו לעוף עד שמי שמים ממעל ולרדת עד עמקי התהום, ויכול האדם לצמצם את הנצח בשעה אחת, או, להיפך, להאריך שעה אחת עד האין-סופיות של הנצח.

26והאם אין מראה לנו כל אלה, כי בעצם הדבר יש לנו יניקה מנשמה עליונה, נשמת כל חי, נשמת כל היקום, או כלשון הגמרא ה״מקום שיש לו להקב״ה ומסתרים שמו״?

27וגם על זה נתבונן נא, הנה מודים אנחנו כולנו, שחיי האדם שפלים ונבזים המה, הבל הבלים והכל הבל, אבל כיצד עמדנו על הדבר הזה, כיצד נודע לשפלי רוח כמונו שהננו שפלים, ומהו שורש המורת רוח המצויה בנו תמיד, שורש אי רצון ישן נושן הטבוע בנו מראשית הויתנו לאויר העולם עד רגע צאת נשמתנו?

28ומהו הגעגועים החדורים בכל עמקי נשמותינו, געגועים שאי אפשר לבטא אותם באומר ודברים, ולא רק באומר ודברים, אך גם בבטוי המחשבה והרעיון, ולא רק שאין הפה יכול לדבר ואין האזן יכול לשמוע זאת, אך גם לא תוכל להכיר זאת במפתן ההכרה שלך, ובכ״ז מרגיש האדם, כי יש געגועים כאלה מתחת למפתן ההכרה שלו ולמעלה ממפתן ההכרה שלו, והגעגועים האלה זהו שורש ה״על כרחך״ שבחיים, ה״על כרחך אתה חי״, ומאין המה הגעגועים האלה והצמאון נפש הבלי פוסק שבאדם?

29ושוב אנו באים ל״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״ ולהקשר החזק שבין המקום הזה למקומנו אנו.

30וכמו שאמר הפילוסוף אחד ״כשם שאין מחיצה או תקרה המבדילה בין רוחנו ובין רוח שמים, כך אין תהום וחיץ בנפשו של אדם, אשר שם פוסק האדם שהוא המסובב ומתחיל האלקים שהוא הסיבה״.

31והפילוסוף מילברנש אומר, כי כשם שהחלל הוא מקום הגופים, כך הרוח האלקי הוא מקום הרוחות, וכל הרוחות שבעולם אינם אלא אופני גילוי מיוחדים של רוח האלקי.

32בקיצור ״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״ והמקום הזה הוא מקומו של עולם כולו וכל היקום אשר בו וביחוד מקום נשמותינו אנו.