הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה כח

1כי כשלת בעונך

2א. השגגות הבאות מחמת הזדונות.

3״העגל היה מחציו כלפי ראשו שור וכלפי זנבו היה חמור״.

4(ילקוט ראובני, כי תצא).

5יש חטאים הבאים מחמת תאוות, ויש חטאים הבאים מחמת דעות נשחתות, בכל אחד מהסוגים האלה יש אחת לריעותא ואחת למעליותא.

6הריעותא של הסוג הראשון הוא, כי תאותו מסמת את עיניו שלא יחקור אחרי האמת, והמעליותא - כי סוף סוף בסור תאותו מקרבו לימי זקנותו, ישוב בתשובה שלמה. וכמובן, שבחטאים מסוג השני הוא להיפך, שבזה הזקנה לא תועיל לו מאומה לסור מדעותיו, אבל בהיות שסוף סוף אין לו בחטאיו נגיעת עצמו, אפשר שיבוא גם לדעות אמתיות ויעזוב את דעותיו הנשחתות, ובכן גם מחטאים מסוג האחרון, יש חדא למעליותא וחדא לריעותא.

7אכן קשה שבכולם הוא כשהורכבו שני סוגי החטאים האלה ביחד, כלומר, כשבאים המה זה מחמת זה, שמחמת התאות שבקרבו הוא בא לידי דעות נשחתות, שבאופן שכזה יש בו רק תרתי לריעותא, כי התאות שבקרבו לא תתננה לו לחקור אחרי הדעות האמיתיות, והדעות הנשחתות לא תרשינה לו לשוב אף לימי זקנתו.

8ואמנם יש אומרים כי כשם שהבעל תאוה הוא נוגע מחמת תאותו, כך בעל הרוח הוא נוגע בדבר מחמת רוחניותו, אבל אם גם נניח שכך הוא, הרי על כל פנים שמע מינה, שיש רוח באדם ויש נשמה אלקית שבקרבו, היסוד שכל בעלי דעות נשחתות כופרים בו.

9ואולי זהו המכוון במאמר חז״ל על אדם הראשון, שכששב בתשובה אחרי אכלו מעץ הדעת הקריב ״שור שקרנותיו קודמין לפרסותיו״ (עבודה זרה ח, א), כי אמנם חטאו של אדם הראשון היה גם כן מסובב מהתרתי לריעותא הללו, כמו שמספרת התורה (בראשית ג, ו) ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל״, זאת אומרת, שאף על פי שלכאורה בא החטא מחמת התשוקה לדעת, כי הלא עץ הדעת שמו והתשוקה להשכלה, ״ונחמד העץ להשכיל״, אבל באמת המקור להשכלה והדעת המזויפות האלה, היתה התאוה הפשוטה ״כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים״. ולמדה אותנו התורה בזה, כי כך הוא דרכם של כל אלה העוברים על מצוות ד׳ בשם ההשכלה והדעת, שבאמת אם יתבוננו היטב היטב בנפשם ובלבבם יראו, כי השרש פורה ראש ולענה לכל זה, הוא רק התאוה הפשוטה והגסה, התאוה הבזויה והשפלה, וכששב אדם הראשון בתשובה הכיר את קלקלתו והבליט זאת בשור, שקרנותיו קודמין לפרסותיו, להדגיש, כי לקח לו קרנים של השכלה ודעת, כביכול, מבלי לבדוק מקודם את הפרסאות שלו, את היסוד והמקור לההשכלה והדעת שקרנים להם, כביכול, כי לו בדק זאת היה רואה, שהכל ממקור אחד יהלכון, ממקור התאוה, התאוה לעינים ולמאכל פשוט.

10וזהו שהזהירה לנו התורה ״וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך״ (דברים ו, ח). כי אם תקשור את התאות הבאות מסטרא דשמאלא, אז ממילא תפקחנה עיניך ותראה את ההבדל בין תכלת לקלא אילן, בין דעת אלקים ובין דעת של עץ הדעת שרק תאוה הוא לעינים.

11ואז יראה האדם, כי רק עגל הוא, בדמותו של העגל העתיק, שרק מחציו כלפי ראשו היה בדמות זו ומחציו כלפיו זנבו היה חמור, שכל הדעות שהוא מאמין בהן באמונה שלמה מקורן ושרשן הוא מהחמור שכלפי זנבו, מהחומריות הגסה שהוא שקוע בהן מכף רגלו ועד קדקדו, והחמור שכלפי זנבו הוא הסיבה להראש עגל שהוא נושא על כתפיו.

12ואמנם מרגלא בפומי דאינשי הבלתי מאמינים לאמר, מה אנחנו אשמים אם הלב שלנו אינו מאמין, האם נוכל לאנוס את לבנו שיאמין בעל כרחו. ובכן המה פוטרים את עצמם בטענת ״אנוסים היינו״, אבל שוכחים המה, כי תחילתם בפשיעה וסופם באונס, כי אלמלי הפשיעה של התאות הנמבזות, לא היו באים להדעות הנשחתות.

13ועל זה צועק הנביא ככרוכיא ״כי כשלת בעונך״, כשלון זהו שוגג ועון הוא מזיד, אבל הא בהא תליא, על ידי העון בא הכשלון, על ידי המזיד בא השוגג, ועל ידי הפשיעה של התאות בא האונס של לב בלתי מאמין ושאינו רוצה להאמין בשום אופן אף אם יאסרו אותו בעבותים.

14ב. העוונות המקורים שלנו.

15״כי כשלת בעונך״. מספרים על הסבא משפולי זצ״ל, שהיה מלמד זכות על עם ישראל לפני הקב״ה והיה אומר: רבש״ע, מה אתה חפץ מעמך ישראל, אם את הנאת העברה אתה מראה להם בחוש, ואת הגיהנם בתור העונש של העברות - רק בספר ״שבט מוסר״, ולו היית מתנהג להיפך, כי אז בודאי שלא היה נמצא אף בעל עברה בישראל.

16ואמנם בודאי מדה טובה היא ללמד זכות על עם ישראל, אבל עלינו להודות על האמת, כי לא על כל פשעינו תכסה אהבה, אהבת ישראל, מצדנו.

17כי יש חטאים כאלה, שאדרבא את השבט מוסר שלהם אנו רואים בחוש, בעוד שאת שכרם איננו רואים, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי. למשל העברה של שנאת חנם, שמי אינו רואה את העונש הכרוך בהעברה הנ״ל האוכלת אותנו בכל פה ועדיין השטן מרקד בינינו.

18ובהעון הזה כמעט שהננו מצוינים בזה מכל האומות, ועוד יותר פשה הנגע הזה של שנאת חנם, דוקא בין היהודים ״היפים״, הבעלי מזרח, הבעלי הבתים החשובים, העסקנים הציבוריים, ראשי המפלגות וכדומה.

19ועל זה צועק הנביא, כי אם יש ללמוד זכות על עוונות כאלה שה״סבא משפולי״ מדבר אודותם, אבל מה נענה ליום תוכחה כשיבוא הקב״ה וירמוז לנו באצבעו ״כי כשלת בעונך״, בהעון המיוחד והמקורי שלנו, עון שנאת חנם, שבזה אנו רואים את הכשלון בעינינו גופא.

20ג. דרך הממוצע איננו דרך לבעל תשובה.

21ידוע הוא, שהדרך הממוצע הוא היותר טוב, זו היא מדה שתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, וכבר אמרו הדרשנים כי על זה מרומז הכתוב ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ד׳״, כי תכלת הוא הממוצע בין שחור ללבן.

22אבל ידוע גם כן, כי במה דברים אמורים, למי שבחר לו את הדרך הזה לדרך כבושה מראשיתו ואינו סר ממנה ימין ושמאל, אכן למי שנטה כבר לקיצנויות של סטרא דשמאלא, לזה כבר אין תקנה אחרת זולת שיטה את עצמו להקיצוניות של סטרא דימינא.

23וידוע על זה גם כן המשל של הרמב״ם, המשל ממקל שנתעקם לצד אחד, שאם נרצה להישירו עלינו לעקם אותו לצד שכנגדו.

24וזהו גופא קא משמע לנו גם הנביא, באמרו ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״, שבאמת זו היא דרך קיצונית מופלגה, כי בדרך סתם התורה ״לא בשמים היא ולא מעבר לים״, שיהא נחוץ לנו לטפס עד ד׳ אלקים, אבל הנביא גופא נותן נימוק לזה ״כי כשלת בעונך״ וכבר נתעקמת לצד האחר.

25ואולי זהו המכוון גם בהמאמר ״במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד״, כי לצדיק גמור אין העמדה במקום קיצוני טוב ונכון, מה שאין כן לבעל תשובה, שהוא צריך לעמוד דוקא במקום זה כנ״ל.

26ד. השפעת התשובה של ישראל על שאר האומות.

27״שובה ישראל״, ו״קחו עמכם דברים״, ואם הכוונה במלת ישראל הוא הכלל ישראל, והנביא מדבר להם בלשון יחיד, מפני ש״מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, הנה אפשר שבה״קחו עמכם דברים״ פונה הנביא לכל המין האנושי בכלל.

28כי הנביאים שלנו לא הסתפקו במוסר ותוכחה לעם ישראל לבד. אך עיניהם היו נשואות תמיד למרחוק ועוררו תשובה את כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ויונה שלא רצה להוכיח את נינוה, העיר הגדולה של הגויים, נענש מרה.

29אכן ישראל הוא הממלכת כהנים, וכשם שהכהנים צריכים להשפיע שפע קדושה על כל עם ישראל, כך ישראל הממלכת כהנים צריכים להשפיע מקדושתם על כל השבעים אומות.

30כי רק על ידי זה שלהכהנים ובתוכם הכהן הגדול אפשר להכנס לפני ולפנים בקדשי הקדשים גופא, על ידי זה אפשר להם לכל בני ישראל להכנס לכל הפחות לעזרה.

31וככה הוא גם כן בנוגע לבין ישראל לעמים, שעל ידי ישראל שזוכים להכנס לפני ולפנים לקדשי קדשים של פמליא של מעלה, על ידי זה אפשר לעורר גם את הגויים לדרך תשובה במעט.

32וזהו שאמר אם ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״, אם כנסת ישראל, האומה היחידה והבדודה, תשוב אל ד׳ אלקיה, אז גם הרבים, אומות העולם, יושפעו על ידם וגם הם ישובו, ואם לא כל כך באופן ישר ולא כל כך באופן נקל, אך באמצעות דברים שונים ״קחו עמכם דברים״ אבל על כל פנים יושפעו גם הם על ידינו.

33ואם בישראל נאמר ד׳ אלקיך ואצל האחרים נאמר רק אל ד׳, בישראל נאמר כי כשלת בעונך ואצל האחרים נאמר תשא עון, הנה גם זה מובן בנקל, כי רק על ישראל שייך לומר אלקיך כי הוא אלקי האבות שלנו, ובא לנו מירושת אבות ו״אשרנו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו״, וזה לא שייך על שאר אומות העולם.

34וכן אצל ישראל יש עונות מיוחדים, כי כשם שיש לנו מצוות מיוחדות, שכל העולם כולו לא נזהרו עליהן ורק אנחנו נזהרנו עליהן, ככה הוא גם כן בעברות, ומה שלכל העולם כולו לא הוי מומא לדידן הוי מומא, ולכן לישראל הוא אומר ״בעונך״ בהעונות המיוחדים שלנו.

35״כי כשלת בעונך״. גם מבלי דברי הנביא אנו רואים וממששים ביד את הכשלונות הרבים ביחוד בחיי הכלל, בישראל הכללי, כשלונות גם בארץ ישראל וגם בגלות, מה שלא יכלנו לתאר זאת מקודם אף בדמיון, אכזבות נוראות על כל החזית שלנו, האוהבים נהפכו לאויבים, ואנו קוראים כסדר את הכתוב ״קראתי למאהבי המה רמוני״.

36האפוטרופסים, כביכול, שלנו, אלה שהתחייבו בפומבי ובריש גלי להקים לנו בית-לאומי בארץ ישראל, אומרות בפירוש ובלי שום משא פנים: משטים אנו בכם ולא ידעו בושת כלל, ובספרים ״לבנים״ המה משחירים את פנינו כשולי קדרה.

37ובגלות הננו מקנאים עכשיו את הימים שבהם היו פוגרומים, כי גם הימים הללו לעומת היום נחשבים לימים מאושרים, כי אז היתה להכאת היהודים עוד שם מפורש, שם פוגרום, שזה הראה כי מביטים על הדבר כעל הופעה לא שכיחה ובלתי רגילה, הופעה יוצאת מן הכל, ועל כל פנים היתה הופעה מעציבה זו לשיחה בפי הבריות גם בעל פה וגם בכתב, אבל עכשיו מכים את היהודים כמעט בכל המדינות בלי שם כלל, ואינם מדברים כלל על דבר זה, כי אין בזה כל חידוש, כמו שאין כל חידוש ב״וזרח השמש ובא השמש״, כמו שאין כל חידוש ב״עולם כמנהגו נוהג״, עכשיו כמעט שאינם מבינים איך אפשר באופן אחר.

38כן הדבר לדאבוננו הגדול אין עכשיו פוגרומים, ואין זה כלל פרודוקס.

39בקיצור, עכשיו רואים הכל את הכשלון הגדול של עם ישראל, אך דא עקא, שכל אחד תולה את הקולר בראשו של חברו, כל מפלגה מטילה את האשמה על ראשה של המפלגה האחרת, והמפלגות צמחו ורבו אצלינו כציץ השדה, כל אחת מחפשת חטאים בחברתה ומוצאת שמה את מקום התורפה לכל הכשלונות, הציונים הכלליים רואים את כל התקלה במעשי הריויזיוניסתים, והאחרונים - בהראשונים, ושניהם מטילים את האשמה על בעלי ה״ברית שלום״, והאחרונים צועקים אדרבא כלפי לייא, שרק אלה המתנגדים שלהם המה המעכבים את הגאולה.

40ודא עקא, שכל אלה שכחו ואינם רוצים לדעת את סיפא דקרא את ה״כי כשלת בעונך״ דוקא.

41ת״ר, מעשה ברבי יהושע בן חנניא, שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר, הלא ד׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלך ולא שמעו בתורתו״ (גיטין נח, א).

42ואמנם את ה״יעקב למשיסה״ ראינו זה לא כבר בחודש אב העבר (נאמר בשנת תר״ץ), ראינו את בני ציון ובנות ציון היקרים המסולאים מפז ומפנינים, שדמם נשפכו כמים בארצנו הקדושה על הרי ציון וירושלים, ואז צעקנו בקול גדול לפני כל העולם כולו ״ארץ אל תכסי דמם״, וחכינו בבכליון עינים להמשפט שתוציא ה״מלכות של חסד״ האפטרופסית שלנו, בעלת המנדט על אלה הרוצחים הפרועים והשודדים הבזויים, על אלה החיות הנוראות והצמאות לדם.

43ואמנם עכשיו כבר יצא המשפט והעונשים הקשים, אך לא על הרוצחים אך על... הנרצחים, לא על השודדים אך על השדודים, ואלה הרוצחים והשודדים משיגים עוד אות הצטינות והולכים להם ברחובות קריה במנוחה נכונה, אך אין מנוחה להנרצחים גם אחרי מיתתם, מוציאים אותם מקבריהם ובודקים אותם בשבע בדיקות לראות אם קיימו הרוצחים את המצוה של ״ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה״...

44בקיצור, בר״ח אב קיימו הערבים את ה״יעקב למשיסה״ ועכשיו בחודש תשרי תר״ץ מקיימים ה״בעלי ברית״ שלנו את ה״וישראל לבוזזים״, שמוציאים את הפסק דין, כי דוקא אנו, בני ישראל, הננו הבוזזים והרוצחים ושאלה מרה מתעוררת אצלנו ״מפני מה?״ ״מפני מה?״ היתכן כזאת, הנשמע דבר כזה? ״שמעו נא כל העמים וראו מכאובי״?

45והתשובה על זה הוא, שיש מדה כנגד מדה בעולם וגם אותנו מעניש הקב״ה במדה זו. ״הלא ד׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלך... חטאנו, אנחנו הננו החוטאים ואת הקולר הננו תולים באחרים, ״ולא אבו״ אנו אומרים שהם לא אבו, ולדאבננו ככה מתנהגים גם הגויים עמנו.

46ואם יודעים אנחנו מה״כי כשלת״ הננו שוכחים לגמרי את ה״בעונך״.