הגיונות אל עמי, חלק ב, מקץ נג

1יוסף אחרי הפתרון לפרעה

2״ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו - וגו׳ - אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי וגו׳״ (בראשית מא, לח).

3א. מה בין יוסף לכהני הדתות בזמנינו.

4הנה חז״ל אומרים על הכתוב ״ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה״, שפותרים היו, אבל לא ״לפרעה״, שלא היה קולם נכנס באזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר (מובא ברש״י), ולכאורה איך באו החרטומים לזה שבאמת השכל הפשוט מראה יותר על פתרון יוסף, כי לדבריהם מדוע בא בחלום המראה של פרות יפות מראה ובריאות בשר ופרות רעות המראה ודקות בשר, ושבלים בריאות וטובות ובשבלים דקות ושדופות קדים, הלא לדבריהם כל זה למותר?

5אבל באמת כשנשים לב כי החרטומים היו כהני הדתות יתבארו לנו הכל. כי בודאי היו אלה מעין טפוסי של כהני הדתות של הגויים בזמן הזה, ובמה עוסקים אלה(?) על פי רוב רק בלידות ומיתות. בכל החיים כמעט שאינם זקוקים להם, אי אפשר להם לצייר איך יכול אדם לבוא לאויר העולם ולצאת מן העולם בלי הכהן שלהם. ועל כן המה נקראים רוחניים, כי כביכול אין להם עסק רק ברוחניות, בנשמות, וכל נשמה זקוקה להם גם בבואה לעולם וגם בצאתה מן העולם, ומכיון שכל מעינם היו בלידות ומיתות, היו שגורות אלו על שפתם תמיד, ובכל דבר ודבר ראו כזאת, ראו רק לידות וקבורות שמאלו היה גם עיקר פרנסתם, וזה לא מצא חן בעיני פרעה, שסוף סוף היה עיקר תפקידו בתור מלך בעד החיים, ולא בעד המתים, וכששמע את הפתרון מיוסף שכל הפתרון הוא בעד החיים ולא בעד המתים, התלהב הרבה מזה ואמר ״הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו״. גם לו, ליוסף, יש בודאי ״רוח אלקים״ והוא רוחני לא פחות מכל כהני הדתות הללו, אלא שהרוח אלקים הוא ״בו״ בנפשו פנימה, אבל לכולי עלמא הוא ״איש״ היודע את צרכי בני אדם ומשאלותם, ויודע הוא מהו שנות רעב ומהו שנות שובע.

6ב. פתרון פרטי ופתרון לאומי.

7״על פיך ישק כל עמי״, כי הפתרונים של החרטומים נגעו סוף סוף רק לאיש פרטי, אם גם שהאיש הזה הוא פרעה בכבודו ובעצמו, אבל יוסף נתן פתרון לאומי. ומהפתרון אפשר לעמוד על אופיו של הפותר, מי שיודע רק מהפרט שלו הוא מוצא בכל חלום רק פתרונות פרטיים. ומכיון שיוסף פתר פתרון הנוגע לכל האומה שמע מינה שיש לו בכלל חוש לאומי ומדיני ועל כן ״ועל פיך ישק כל עמי״.

8ג. מנשה מלשון ״כנשה״.

9״וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב - וכו׳ - ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלקים בארץ עניי״.

10כי ״נשני״ זהו לשון שכחה, אבל מאידך גיסא זהו גם מלשון ״לא תהיה לו כנשה״, כלומר, לשון תביעה, ואמנם בכאן הוא לישנא דמשתמעא לתרי אפי כי אף על פי ששכח את בית אביו הנה היתה לו תביעת המצפון על זה ומוסר כליות שבקרבו יסרהו, איך יתכן הדבר שישכח את אביו שאהבו כל כך ״וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו״ (בראשית לז, ג).

11אבל גם כן ״מעשה אבות סימן לבנים״, והבנים במשך אלפי שנה שהם עוסקים בה״ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר״, וכנהוג הולכים מקודם הבנים, כי המה, כמובן, יותר קלי התנועה מהאבות. הנה בתחילה, כשרואים את האור מתעה של הארץ החדשה, אומרים ״כי נשני את כל בית אבי״ ומתחילים להתבולל, אבל אחר כך מתחילים להרגיש גם בארץ החדשה, כי סוף סוף גלות הוא גלות, ואם החליפו את ה״גוי״, ״מגוי אל גוי״, הנה סוף סוף נשארו בין ״עם אחר, ומממלכה אל עם אחר״, האומר אליהם ״לא עמי אתם״, ואז הם רואים, כי ״הפרני אלקים בארץ עניי״, כי גם שם כזרים נחשבו, זרים גם במערב אירופה ואמריקה כמו אבותיהם במזרח אירופה.

12ובשביל כך אנו רואים בארצות הללו שלפעמים הבנים של המהגרים הנם יותר טובים מהמהגרים הראשונים, כי הראשונים אמרו את ה״כי נשני״, בעוד שבניהם אחריהם כבר מרגישים את ה״בארץ עניי״.

13ועל כל פנים יעקב אהב יותר את אפרים ממנשה, מפני שהשם מנשה עורר בקרבו הרגשות לא נעימות ולפעמים ״שמא קא גרים״.