הגיונות אל עמי, חלק ב, תולדות לב

1ברכותיו של יצחק ליעקב ולעשו

2״ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ״ (בראשית כז, כח). ״ויען יצחק אביו ויאמר - לעשו - הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל״.

3(שם, שם, לט)

4א. ההבדל במשפט הקדימה.

5ליעקב מקדים את טל השמים למשמני הארץ, ולעשו את משמני הארץ לפני טל השמים, כי צופה ומביט היה יצחק עד סוף כל הדורות וראה את ההבדל ״מה ביני לבין בן חמי״. אצל בני יעקב תמיד קודם טל השמים למשמני הארץ, כלומר, קדומה במעלה וכשהם עומדים לפני פרובלם של בחירה שיבחרו או את טל השמים או את משמני הארץ, אז מוותרים הם תמיד על האחרונים משמני הארץ, בשביל הראשון, טל השמים. ולא כן אצל בני בניו של עשו אם גם יש להם טל השמים, הנה זה בא להם רק באחרונה, ולא מצד ״אחרון אחרון חביב״, אך פשוט, מפני שזה אינו תופס אצלם כל כך מקום חשוב.

6״ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד׳ אלקיך״ זהו כלל גדול בחיי האומה הישראלית, שההבאה לבית ד׳ קודמת אצלנו לההבאה לביתינו הפרטי, ומלבד בכורים יש גם תרומה ומעשרות וכדומה וכדומה ועל כולם נאמר ״ראשית״, וכדברי חז״ל (פסחים לג, ב) ״ראשית ששיריה נכרים״, כלומר, שכל מה שאנו לוקחים מן העולם לעצמנו ולבשרנו הוא רק בבחינת שיריים, וצריך להיות ניכר שהם רק בבחינת שיריים, ואם גם בטלו בכורים תרומות ומעשרות בזמן הזה, לא נתבטל הכלל הזה בהשקפת החיים שלנו, והלד׳ הוא תמיד העיקר אצלנו, בעוד ש״הלכם״ הוא רק בבחינת שיריים, אכן ההיפך הוא אצל בני בניו של עשו ש״הלכם״ הוא להם תמיד העיקר ו״הלד׳״ איננו רק בבחינת טפל להם.

7ב. הקשות שיש בברכת יצחק לעשו.

8״ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ״ וכו׳.

9וכידוע שכל מקום שנאמר ״ויען״ איננו אלא לשון קשות כמו שנאמר ״ענה כסיל כאולתו״ (משלי כו, ה).

10ואמנם לכאורה מה ענין של לשון קשות בברכה, הלא זהו תרתי דסתרי? אבל באמת בזה נתן תשובה כהלכה על מה שצעק עשו ״צעקה גדולה ומרה עד מאד״ בטענה ״הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי״, וענה לו יצחק קשות, מה תצעק אלי, הלא באמת הא בהא תליא, כי הוא יעקב לא לקח את ברכתך אך את ברכתו ולא הרי הברכה המתאימה ליעקב מתאימה לך. וממילא אין לך טענה כלל גם על הבכורה, כי, כאמור, כל ענין הבכורה היה נוגע רק לעבודה בקדשים ורק יעקב נותן לעבודת הקדשים את משפט הבכורה, ולא כן עשו שעבודת החול הוא לו העיקר ולזה הוא נותן משפט הבכורה, וכשיקח את הבכורה בעבודת הקדשים הרי יסתור את עצמו.

11ג. השלשה הבדלים בין הברכות ליעקב ולעשו.

12ועוד דבר: שמלבד השינוי הנ״ל במשפט הקדימה שליעקב הוא מקדים את ה״טל השמים״ ולעשו הוא מקדים את משמני הארץ אנו מוצאים עוד הבדלים, א) שליעקב הוא אומר ״מטל השמים״ סתם ולעשו הוא מוסיף ״מטל השמים מעל״, ב) ליעקב אמר ״משמני הארץ״ סתם ולעשו הוא מוסיף ״משמני הארץ יהיה מושבך״, ג) כי ליעקב הוא כלל בנתינה אחת ״ויתן לך״ גם את טל השמים וגם את ״משמני הארץ״ בחדא מחתא, ואילו לעשו הוא מחלק זאת לשתים המושב ״מושבך״ קאי כמובן רק על משמני הארץ לבד כי על טל השמים לא שייך זה כמובן, ובכן ״ומטל השמים מעל״ הוא דבר בפני עצמו.

13כי אמנם זהו ההבדל בין תורתו של יעקב לתורתו של עשו, להבדיל.

14תורתו של יעקב היא בבחינת ״שמיא וארעא נשקי אהדדי״, כלומר, כי יש בה ההרמוניה השלמה של שמים וארץ, של חומר ורוח, של גוף ונפש, של עולם הזה ועולם הבא וכו׳ וכו׳, ואנו אומרים ״מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה ואליהו למרום למעלה מעשרה״ (סוכה ה, ב), שזאת אומרת, שגם כשאנו עולים למרום אין אנו מגביהים לעוף לשמי שמים, וע״כ שייכת אצלנו נתינה אחת גם על טל השמים וגם על משמני הארץ, כי מחד גיסא לא נעשה אצלנו משמני הארץ למין ״מושב״ של סחי ומאוס, ומאידך גיסא אין אנו רוצים לעלות עד לשחקים. אבל בתורתו של עשו אנו מוצאים את התרתי דסתרי הללו, בתיאוריה המה בבחינת ״ומטל השמים מעל״ ומורים כי אם יסטרו לך בלחי האחד עליך להגיש גם את הלחי השני, ואם יסירו ממך בגזלה את הבגד העליון עליך להגיש לו בתור הכרת תודה גם את הבגד התחתון וכדומה וכדומה, אבל במעשה המה מתנהגים על פי הכלל של ״ועל חרבך תחיה״ והמה יושבים במשמני הארץ עד חוטמם, לקיים מה שנאמר ״משמני הארץ יהיה מושבך״ מושב ממש כפשוטו וכמשמעו.

15בקיצור, התורה שלנו היא ״תורת חיים״ בסמיכות בעוד שאצלם רחוקה התורה מהחיים כרחוק מזרח ממערב.

16ועל כן אנו פוסקים כבית הלל ששלמים עוד חשובים לפני הקב״ה יותר מעולות ובשביל זה חגיגה עוד עדיפא מעולת ראיה אף על פי שזו האחרונה כולה לגבוה משום ״דחגיגה עדיפא דאית בה שתי אכילות״ כמבואר בחגיגה (ו, א). אבל בן נח לא היה יכול להקריב רק עולה לבד ולא שלמים, מפני שאצלם אין הדרך הממוצע של שלמים אך או ״משמני הארץ יהיה מושבך״ או ה״מטל שמים מעל״.

17ובזה מבארים את מאמר חז״ל ״הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא, יום שנתנה בו תורה״ (פסחים סח, ב), כי זהו כל חדושו של מתן תורה, שעשה הרכבה בין הלד׳ ובין הלכם וחדש את המושג ״שלמים לד׳״, שיש בהם שתי אכילות בעוד שמקודם חשבו את הלד׳ ואת הלכם לתרתי דסתרי כנ״ל.