הגיונות אל עמי, חלק ב, ויצא לג

1״ויצא יעקב״

2א. פרשת ויצא באה מבאר שבע.

3״ויצא יעקב מבאר שבע״ (בראשית כח, י).

4״והלא בחברון היה, שנאמר, הוא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק? אלא ממקום המיוחד לשבועה. אברהם - ועתה השבעה לי באלקים על כן קרא למקום ההוא באר שבע. יצחק - ויקרא אותה שבעה. אף עשו - כשמכר בכורתו אמר השבעה לי - וכו׳ - אמר, הואיל והמקום הזה מיוחד לשבועות אצא מכאן״ (ילקוט שמעוני בראשית רמז קיז).

5באמת, לא רק יציאת יעקב סבא היה מבאר שבע וכביאור חז״ל הנ״ל, אך גם יציאת בני בניו עד סוף כל הדורות היתה והוה רק על ידי הנמוק הזה. תמיד כשהננו נשבעים שבועת אמונים לאלימלך ועשו וכדומה, מיד אנו קוראים פרשת ויצא, כך היה בבית ראשון כשנשבענו שבועת אמונים לאשור למרות אזהרת הנביא שצעק ״אשור לא יושיענו״, ומיד באה גלות בבל. כך היה בבית שני כשנשבענו שבועת אמונים לרומי, למרות דברי החכמים שראו את הנולד ובאה גלות אדום. וכך אנו רואים בימינו ולעינינו, שבמקומות הללו שבני ישראל נשבעים שם בכל רגע ורגע על כריתת ברית, שדוקא במקומות הללו שונאים אותנו ביותר, וסוף סוף אנו באים מתוך זה לפרשת ״ויצא״.

6ב. יציאת צדיק עושה רושם.

7״ויצא יעקב, לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה, יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה״ (מדרש רבה והובא ברש״י).

8ואמנם כן רק ״יציאת צדיק מן המקום עושה רושם״, כי לכאורה הרי הביאה קודמת להיציאה, ומקודם היה צריך הכתוב להשמיענו איזה רושם עושה הצדיק בביאתו ובשהייתו בעיר? אבל באמת אין הצדיק עושה רושם בביאתו ומכל שכן בשהייתו בעיר, כמו ביציאתו, רק אז ביציאתו נזכרים, שבזמן שהיותו בעיר, ״הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה״ ואפשר לו להצדיק שיהיה כמה עשרות שנים בעיר ואין איש שם על לב, אבל כשיצא ״יציאת צדיק עושה רושם״.

9וזהו שנאמר ״ולא יסף עוד מלאך ד׳ להראות אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ד׳ הוא״ (שופטים יג, כא), רק אז ולא קודם כשישב אצלו, כי מנוח עם הארץ היה, כידוע.

10ג. הנס של קפיצת הדרך.

11״ויפגע במקום וילן שם״ (בראשית כח, יא).

12״ת״ר, יעקב אבינו קפצה לו הדרך, שנאמר, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום, כי מטי לחרן, אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי, בעי למיהדר, כיון שהרהר בדעתו למיהדר קפצה לו הדרך מיד ויפגע במקום״ (סנהדרין צה, ב).

13ואמנם כך הוא סדר ההיסטוריה שלנו, תמיד אנו מזניחים את המקום הראוי ואת השעה הראויה ״שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום״ (אבות פ״ד, מ״ג), אבל הננו נזכרים גם במקום המוכשר וגם בשעה, שעת הכושר, רק אחרי כשכבר עברנו מהם ואינם. ואמנם ליעקב אבינו קרה נס של קפיצת הדרך, וגם ההיסטוריה שלנו היא מלאה נסים מראשיתה ועד סופה, אבל הלא ״אין סומכים על הנס״.

14ד. ״ויפגע״ - לשון מקרה, פגע ותפלה.

15״ר׳ יהושע בן לוי פתר קריה בגלות, ויצא יעקב מבאר שבע היך מה דאת אמר, שלח מעל פני ויצאו, וילך חרנה, היך מה דאת אמר, אשר הוגה ד׳ ביום חרון אפו, ויפגע במקום עד אפס מקום״ וכו׳ וכו׳ (בראשית רבה פס״ח, יג).

16זהו סמל הגלות שאין לנו בה תכנית קבועה, אך הכל בא לנו באופן בלתי צפוי מראש, ואם כלל הוא ש״סוף מעשה במחשבה תחלה״, יש בזה יוצא מן הכלל והוא חיינו בגלות שגם התחלת המעשה וגם סוף המעשה באים בלי מחשבה כלל, ויפגע במקום ומה שם המקום? לא פרשה לנו התורה ואי אפשר באמת לפרשה, כי אין לזה שם מראש, ״ויפגע״ זהו לשון של מקרה ולשון של ״פגע״ ושניהם אמת, כל המקומות בגלות באים לנו כמו במקרה והסוף שהם נעשים לנו לפגעים רעים.

17וגם זה אמת, שלשון ויפגע הוא לשון של תפלה כדברי חז״ל, כי הפגעים רעים המה הגורמים להתעוררות של תפלה ״ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים״ (שמות ב, כג).

18״ויפגע במקום - עד אפס מקום״, וגם זה אופיני בגלות שהננו נדחקים דוקא במקום של ״עד אפס מקום״, במקום של פרצה דחוקה, ודוקא במקומות שהצפיפות כבר הגיעה שם עד לידי מחנק, דוקא למקומות הללו יש כח המושך עבורנו.

19וגם אם מתחילים אנו להתישב במקום שיש שם באמת מקום להתגדר בעדנו, הנה סוף סוף מביאים אנחנו לידי כך של ״עד אפס מקום״.

20ה. אבני המקום.

21״ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא״ (בראשית כח, יא).

22הננו לא רק עוברים ושבים במקומות הגלות, אך גם שוכבים שכיבת קבע, וכמו שהשוכב והישן אינו מחשב בשנתו על העתיד, כך איננו מחשבים כלל בגלותנו מה יהיה בסופנו.

23ולא עוד אלא שאנו לוקחים מאבני המקום ואנו שמים אותן למראשותינו, זאת אומרת, שהרבה ממנהגי המקום נעשים לחוק ולא יעבור, ולא רק מנהגי המקום אך גם רוח המקום נקלט בראשינו כאילו היה זה חלק מתורה שלמה שלנו.

24ומה שגרוע ביותר כי אנו מקיימים על פי רוב את המאמר ״כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם״ (סנהדרין לט, ב), בודאי יש במקום לא רק אבנים הגורמות רק תקלה, אך גם דברים טובים ומועילים, ומאלה האחרונים דוקא אין אנו לוקחים מאומה והננו בוררים תמיד לעצמנו רק את התקלות של המקום.

25ו. כאן שכב.

26וחז״ל אומרים ״וישכב במקום ההוא, כאן שכב אבל כל י״ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב״ (בראשית רבה פס״ח, יא), כי במצב הרוחני הננו בגלות לכל היותר רק שוכבים, בבחינת ״עכברא דשכיב אדינרי״, והננו רק שומרים על האוצרות הרוחניים שאצרנו לנו בשבתנו בארץ ישראל.

27ואין כוונתנו בזה לומר חלילה שכל הגלות היתה בבחינת ״עקרה לא ילדה״ במובן הרוחני, שהרי כמה וכמה יצירות רוחניות נוצרו דוקא בגלות, ודי להזכיר את התלמוד בבלי וכל הראשונים והאחרונים שבאו אחריו, אבל כל אלו המה באים רק בתור מפרשי התנ״ך אבל יצירת התנ״ך היתה רק בארץ ישראל ובעבור ארץ ישראל, כמאמר ר׳ יהודה הלוי ״כל הנביאים לא נתנבאו אלא בה ובעבורה״, באופן שבגלות הננו רק שומרים על הקיים, וכשומר נאמן הננו גם מטפלים בהפקדון שהופקד בידינו לראות לשכללו ולשפרו, אבל סוף סוף אין בכאן בריאות חדשות.

28וזהו שאמר ״כאן שכב - בחינת שמירה על הקיים - אבל כל י״ד שנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב״ כי שם היינו בבחינת הולכים לפנים ולא שוכבים.

29ז. המלאכים של ארץ ישראל והמלאכים של חו״ל.

30״והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו. עולים תחלה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו לארץ אין יוצאים חוץ לארץ ועלו לרקיע וירדו מלאכי חוץ לארץ ללוותו״ (מדרש רבה מובא ברש״י במקום).

31לא רק שכל מקצעות החיים החומריים שלנו לקויים הם בגולה ואי אפשר לנו להשיג בשום ארץ מארצות הגלות את מה שאפשר לנו להשיג בארץ ישראל, אך גם בחיינו הרוחניים אי אפשר בשום אופן למצוא ספוק כראוי בגלות, ״אין תורה כתורת ארץ ישראל״, ולא רק האנשים בחוץ לארץ אינם דומים לאלה של ארץ ישראל, אך גם להמלאכים של חוץ לארץ יש תוכנה אחרת מאלה של ארץ ישראל, ואין מלאכי ארץ ישראל נכנסים לחוץ לארץ, כשם שמאידך גיסא אין מלאכי חוץ לארץ נכנסים לארץ ישראל, יש מחיצה של ברזל ביניהם, אף על פי שיש גם ״שכינתא בגלותא״.

32ח. עתידה ארץ ישראל שתתפשט.

33ובכל זאת, מאידך גיסא אל לנו לומר נואש גם בגלות וסוף סוף עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות. וזהו ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך״ ואיפה לא שכבו בניו של יעקב? הלא כבר נתקיימה במלואו הפסוק ״אם יהיה נדחך בקצה השמים״ ואין כמעט ארץ בתבל אשר בני ישראל לא נמצאו שם בגלות, וממילא על כל אלה נאמר ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״ וכו׳.

34״והיה זרעך כעפר הארץ״, ואמנם העפר מחד גיסא היא נדרסת ברגלי כל חרש שוטה וקטן, והכל מנצלים אותה להנאתם ולטובתם, אבל מאידך גיסא מה שמקבלים ממנה המה נותנים לה אחר כך בחזרה מבלי להשאיר בעדם מאומה, כי על כל ברואי תבל נאמר ״עפר אתה ואל עפר תשוב״.

35והנמשל מובן מאליו.

36ט. ״והיה״ - סוד הגאולה שלנו.

37״אם היה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושתי בשלום אל בית אבי והיה ד׳ לי לאלקים״ (בראשית כח, כ).

38״נטל הקב״ה שיחתם של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אמר הקב״ה, אתה אמרת, והיה לי לאלקים, חייך, כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך אינני נותן אלא בלשון הזה, שנאמר, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים - וכו׳ - והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״ (בראשית רבה פ״ע, ו).

39אם הננו ״חובבי ציון״ מפני שבגלות מר לנו מאד, אין זו כלל חיבת ציון, כי אהבה וחיבה שהן תלויות בדבר אינן ראויות לשם אהבה וחיבה, ואלא מה נקראה חבת ציון, כשהיא חיבה בלתי תלויה בדבר, כלומר, גם כשטוב לנו בגלות ואנו נהנים שמה מכל הזכיות, ובכל זאת אנו משתוקקים ומתגעגעים לה.

40וזהו שאמר ״אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך״ - כלומר, שלא תהיינה פרעות וגזרות רעות עלינו - ״ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש״ - שלא תהיינה גם גזירות רעות לקחת ממנו את כל ענפי הפרנסה - ובכל זאת ״ושבתי בשלום אל בית אבי״ - כל געגועי יהיו רק לשוב אל בית אבי, אל ארץ אבות - אז ״והיה ד׳ לי לאלקים״ ״והיה״ עם ו׳ המהפכת מעבר לעתיד, כלומר, אז אותו אלקים שהיה לנו בעבר הוא יהיה אצלנו גם לעתיד, מה שאין כן אם תהיה חיבת הארץ רק מחמת השנאה, שנאת הגויים אלינו, הלא גם אלקים שנקבל על עצמנו איננו אותו אלקים של העבר, אלקים של האבות, כי האלקים של האבות הוא אלקי האהבה ולא אלקי השנאה, ואלקי האהבה פירושו שגם כל הנמוקים לעבודת ד׳ צריכים להיות מתוך אהבה ולא מחמת שנאה.

41״ונטל הקב״ה שיחתם של אבות ועשאן מפתח לגאולתם של בנים״, שכל הנחמות נאמרו בלשון ״והיה״, ללמדנו, כי הגאולה נקראת גאולה רק אז כשהעתיד יהיה על ידי ו׳ המהפכת, כלומר, על יסודי העבר, כי בלי זה לא תהיה זו כלל תחיה, תחית עם ישראל סבא, אך בריאה חדשה, שתביא בודאי לידי בריאה משונה.

42״והיה״ זהו יסוד הגאולה שלנו.