הגיונות אל עמי, חלק ב, ויצא לד

1אלקי יעקב ותורתו.

2״ויחלם, והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו, והנה ד׳ נצב עליו״ (בראשית כח, יב-יג).

3״והנה סלם זה סיני, אותיות דדין הוא אותיות דדין, מצב ארצה - ויתיצבו בתחתית ההר, וראשו מגיע השמימה - וההר בוער באש עד לב השמים, והנה מלאכי אלקים זה משה ואהרן, עולים - ומשה עלה אל האלקים, ויורדים - זה משה וירד משה, והנה ד׳ נצב עליו וירד ד׳ אל הר סיני אל ראש ההר״.

4(ילקוט שמעוני בראשית רמז קיט).

5א. סלם בגמטריא סיני.

6אברהם הוא עמוד החסד, יצחק - עמוד העבודה, ויעקב הוא עמוד התורה, כידוע.

7עמוד החסד זהו סולם מצב ארצה, כי החסד הוא רק בענינים ארציים. עמוד העבודה זהו ״וראשו מגיע השמימה״, כי כל העבודה לד׳ הוא ענין שמימי.

8אבל עמוד התורה שהוא ההרכבה מחסד ועבודה ביחד, זהו סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

9וזהו שאמרו, סלם בגימטריא סיני, כי זהו החדוש של הר סיני, כי עד הר סיני היו הארץ והשמים תרתי דסתרי, ובא הר סיני וגלה את הסולם שביניהם.

10ב. ההתחלה והסוף שביהדות.

11״סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, היהדות מתחלת תמיד מה״מצב ארצה״ ועל כן היא מגיעה לבסוף ל״ראשו מגיע השמימה״, אכן יש אמונות אחרות המתחרות אתנו ומתחילות מ״ראשו מגיע השמימה״ אך הסוף הוא לא רק ״מצב ארצה״ אך ״מצב בארצה״.

12המחוקק שלנו הוא ״איש אלקים״ התחיל באיש והגיע לבחינת אלקים, ואילו שלהם, להבדיל, הוא להיפך.

13אנו אומרים כר׳ יוסי ש״מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום״ (סוכה ה, א), והא בהא תליא, אם ״לא עלו משה ואליהו למרום״ אז ״לא ירדה שכינה למטה״, ואלה המגביהים את הבני תמותה שלהם למרום, ולא רק מגביהים אותם למרום, אך אומרים שהורתם ולידתם לכתחלה היתה במרום, אז הסוף שמורידים גם את השכינה גופה למטה מעשרה טפחים.

14ג. הר שדה ובית אל.

15״ויקרא את שם המקום ההוא בית אל״ (בראשית כח, יט).

16״לא כאברהם, שכתוב בו הר, דכתיב בהר ד׳ יראה, ולא כיצחק, שכתוב בו שדה, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, אלא כיעקב, שקראו בית, דכתיב, ויקרא את שם המקום ההוא בית אל״ (פסחים פח, א).

17לא הכל יכולים לטפס אל ההר ולא להכל אפשר להתבודד בשדה - כי שדה הוא מקום התבודדות - אבל הבית הוא מקום כניסה לכל, וכל הרוצה להכנס שמה - אם רק אין הדלתות סגורות - יכנס.

18וזהו ההבדל בין אברהם ויצחק ליעקב. לא הכל יכולים להעמיד עמוד החסד כאברהם, כי לזה נחוצות סגולות מיוחדות של עושר וגדולה כדי שאפשר להיטיב לאחרים. ומכל שכן שאי אפשר לכל להעמיד את עמוד העבודה כראוי, שזה דרוש שהאדם יהיה בבחינת עולה, כולו כליל לד׳. אבל עמוד התורה זהו מקום להתגדר לפני כל, ושערי התורה פתוחים לכל עובר ושב, ואדרבא התורה נתנה במדבר, כמאמר חז״ל לומר לך מה המדבר הפקר לכל, כך התורה היא בבחינת רשות הרבים שכל הרוצה להכנס בה יבוא ויכנס.

19וזהו אברהם - בבחינת הר שהוא מיוחד רק ליחידי סגולה, יצחק - בבחינת שדה, כי לעבודה אמתית דרושה התבודדות, ורק יעקב הוא בבחינת ״בית אל״ כי גם זהו ההבדל בין בית אדם ובין בית אל, הראשון מיוחד רק ליחיד, להבעל הבית, שאפשר לו לאסור על הכל את דריסת הרגל, אבל בית אל הוא מקום השייך לכל.

20ד. שינוי השם מלוז לבית אל.

21״ואולם לוז שם העיר לראשונה״ (שם, שם).

22על פי מאמר חז״ל ״תניא, היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחרב ולא בלבלה נבוכדנאצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהם יוצאים חוץ לחומה והם מתים״ (סוטה מו, ב).

23כלומר ״לראשונה״ טרם שבא יעקב וטרם שנתנה התורה היו חושבים, כי רק למלאכי השרת נתנה התורה, או לכל הפחות לבני אדם שהם בבחינת מלאכי השרת שהם בלתי בני תמותה, אלה היושבים בלוז ש״אין לו למלאך המות רשות לעבור בה״, ובא יעקב ושנה את השם לוז להשם ״בית אל״, כי התורה נתנה דוקא לבני אדם ולא למלאכי השרת, זאת אומרת, דוקא לבני תמותה.

24ה. דרך הממוצע - מהעבודות הקשות שבמקדש.

25״א״ר אלעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא, הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שפועו מגיע עד בית המקדש - וכו׳ - נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שפועו נגד ירושלים״ (מדרש והובא ברש״י).

26אם כי עכשיו כבר נשתנה השם לוז להשם ״בית אל״, אבל גם השם האחרון מעיד על רוחניות קיצונית נפרזה שלמעטים מאד בכל דור ודור אפשר לזכות לזה, זהו ״וראשו בבית אל״. אבל אין הקב״ה דורש מכל העם קיצוניות רוחניות כזו, והוא מסתפק בדרך האמצעי שביל הזהב, וזהו ״אמצע שפועו נגד ירושלים״ שכל אחד היה מחוייב לעלות שם לרגל, ונאמר ״שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד׳ אלקיך״ (דברים טז, טז), כי לעליה כזו אפשר לכל אדם לזכות אם רק ירצה בכך.

27וזהו שהראה לו הקב״ה ליעקב בחלום כשיצא מבית מדרשו של שם ועבר ונכנס לעולם המעשה והיה עצוב ועגום רוח מאד, ונדמה לו, כי נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אז הראה לו הקב״ה, כי אדרבא שהמקום הנבחר להשראת השכינה הוא דוקא מקום בית המקדש, שהוא כנגד אמצע הסולם ולא בית אל ששם מגיע ראש הסולם.

28אז ידע יעקב להתפלל את התפלה של ״אם יהיה אלקים עמדי - וכו׳ - ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש - וכו׳ - והיה ד׳ לי לאלקים״. פתח בד׳ אלקים וסיים בד׳ אלקים ובאמצע דברים חומריים ״לחם לאכל ובגד ללבוש״, ללמדנו כי דרך הממוצע הוא דרך הקודש באמת, ואם ״גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר אל דעות ד׳״, הנה גדולה עוד יותר מדת התפארת, דרך הממוצע של יעקב שנתנה בין ארבע אותיות, בין ״ד׳ אלקים״ לפניה ובין ד׳ אלקים לאחריה.

29וגם זאת לדעת, כי דרך הממוצע אין זה כלל מהעבודות הקלות שבמקדש ולפעמים זה קשה עוד יותר מקיצוניות רוחנית, כי גם בידי אדם וגם בידי שמים ״אי אפשר לצמצם״ שיהיה ממוצע בדיוק, ונחוץ לבקש רחמים הרבה מהשי״ת שיצליח לו לאדם בדרכו זו, ועל כל אדם להתפלל כיעקב ״אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך״.

30ו. ״משנתו - ממשנתו״.

31״וייקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ד׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״ (בראשית כח, טז).

32״משנתו ר׳ יוחנן אמר ממשנתו״ (בראשית רבה פס״ט, ז).

33אף על פי שעמוד התורה הוא העמוד הכי בטוח וחזק, בכל זאת אין זאת אומרת, כי בלמוד התורה לבד אפשר לצאת כל החובה.

34ולפעמים אדרבא מתוך השקידה המרובה בתורה אין פנאי להתדבק בנותן התורה, אומרים שמרבוי העצים לא נראה היער ולפעמים מרוב הלמוד אינם מרגישים ב״מלמד לאנוש בינה״.

35ובזה כבר האריכו רבנו בחיי הדיין בספרו ״חובת הלבבות״ ור׳ משה חיים לוצטו בספרו ״מסילת ישרים״ בדברים נמרצים מאד נגד אלה ששמים לילות כימים לפלפל בדברים רחוקים מן המציאות ומסיחים את דעתם מעיקרי תורה, מחובת הלבבות, מבקשים להם דרכים רחוקים אשר לא שזפתם איש ומזניחים את המסלת ישרים.

36ומכאן תנועת החסידות והמוסר, ששניהם עמדו על הקלקול הזה ושניהם בקשו עצות איך לתקן את זאת.

37וכבר הארכתי במאמרי ״דרכה של תורה״ ובארתי בזה את מאמרם ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע - וכו׳ - אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה - וכו׳ - אם נצחו, מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע - וכו׳ - אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה״ (ברכות ה, ב), שבזה מדברים שמלבד למוד התורה אנו צריכים לתנועת החסידות, המיוסדת על אהבת השם - קריאת שמע ״ואהבת את ד׳ אלקיך״ - ולהמוסר המיוסד על יראת השם - הזכרת יום המיתה.

38ואמנם לפני תנועת החסידות והמוסר אנו צריכים לחשוב את תנועה הפילוסופיה הישראלית, שבראשה עמד ועומד הנשר הגדול הרמב״ם ז״ל, שלפני הלכות תלמוד תורה סדר את ״הלכות יסודי התורה״, המכוונות ביחוד להדגיש, כי אי אפשר לצאת ידי חובה בלמוד התורה לבד אם לא שתוקדם לה מקודם דעת ד׳, ולזה דרושה התבוננות מרובה בכל הבריאה כולה. כמו שאמר ״והאיך הוא הדרך לאהבתו וליראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול״ וכו׳ וכו׳. שבקיצור אפשר לבטא זאת במליצתו הנפלאה ״תכלית הידיעה שלא נדע״.

39וכל אלה הדברים כלולים בהפסוק הקצר הזה ״ויקץ יעקב משנתו - ממשנתו״, כלומר שעל האדם לפעמים להקיץ ולהתעורר ממשנתו שהוא משנתו ולקרוא כיעקב ״אכן יש ד׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״.

40ובכלל הדברים האלה יש למצוא גם היסודות של הרמב״ם בדעת ד׳ וגם היסודות של החסידות והמוסר.

41״אכן יש ד׳ במקום הזה״ דוקא במקום ״ואנכי לא ידעתי״ שיודע שאינו יודע, זהו ״תכלית הידיעה שלא נדע״ - שיטת הרמב״ם.

42אכן יש ד׳ במקום הזה, אבל איפה הוא המקום הזה, איננו מפרש ואינו צריך לפרש כי ״הקב״ה מקומו של עולם״ ו״הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר דפנוי מיניה״, והחסידות היתה מפרשת את כל אלו כפשוטם ממש. וכידוע שהגר״א זצ״ל הרעיש על זה עולמות. אבל כך הוא דרכה של עבודת ד׳ מאהבה, שמוצאת לה בכל זוית ופנה את ד׳ המסתתר.

43״אכן יש ד׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״, יש לפרש גם כן על פי דרך המוסר, שרק במקום הזה נמצא ד׳ במקום ש״אנכי לא ידעתי״ שהאדם אינו יודע כלל מה״אנכי״, שמבטל לגמרי את האנכיות שלו, שזהו דרך המוסר ועל כל פנים לפעמים על האדם להקיץ ממשנתו ולהתחיל להתבונן בד׳, אם כי אפשר לבוא לידי כך על ידי אופנים שונים כנ״ל.

44ז. מה חדש והוסיף יעקב על אבותיו הקודמים.

45ידוע הוא, כי כשאנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, הכוונה היא, שכל אחד מהם חדש באלקות והוסיף מה על הקודמים לו.

46ובכן יעקב היה בבחינת ״אחרון אחרון חביב״, ובימיו ועל ידו באה ההשגה האלקית לידי שכלולה הגמור.

47ואמנם מאברהם עד יעקב אנו רואים בזה התפתחות גדולה.

48כפי שאמרנו בפ׳ ״לך״ היה עיקר חדושו של אברהם להדגיש בהדגשה יתירה את הנפש שבאדם ולא את הבשר שבו, ובימיו נעשה ה״שנוי השם״ של האדם שנקרא בשם נפש תחת השם ״בשר״ שנקרא מקודם. ובא יעקב וחדש עוד יותר, כי ״מעיקרא דדינא פרכא״ ובאמת הבשר והנפש אינם כלל בבחינת ״תרתי דסתרי״, אך שניהם, הבשר והנפש ביחד, המה בבחינת סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

49״ויפגע במקום״ וכדברי רש״י ״לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק״, ושוב הבדל בין אברהם לנכדו יעקב, הראשון ראה את המקום מרחוק ויעקב לא רק שראה אותו מקרוב אך פשוט משמש את המקום ביד, זהו ״ויפגע במקום״, שזה נאמר על פגיעה פנים בפנים, התדבקות ממש.

50באברהם ״והנה שלשה אנשים נצבים עליו וביעקב והנה ד׳ נצב עליו״.

51אברהם בנה מזבח לד׳ ויעקב אמר ״אכן יש ד׳ במקום הזה״, כי גם בלי מזבח, הנה ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך״.

52אברהם הכיר את בוראו, ויעקב הרגיש את הבורא גם מתחת למפתן ההכרה.

53ועל כן באברהם נאמר ״וירא אליו ד׳״ ומה שאדם רואה כבר נכנס לתחום ההכרה שלו, אבל ביעקב ״ויחלום - והנה ד׳ נצב עליו״ שהרגיש את ד׳ גם בחלום, והחלום כידוע בא לאדם מתחת למפתן ההכרה.

54אבל באמת האמונה בד׳ באה לאדם לא רק מתחת מפתן ההכרה אך גם מלמעל המפתן ההכרה שלו זהו ״והנה ד׳ נצב עליו״, עליו דייקא.

55וזהו ״אכן יש ד׳ במקום הזה״ ובאיזה מקום? במקום ״ואנכי לא ידעתי״, כלומר גם מתחת למפתן ההכרה וגם ממעל למפתן ההכרה. ואמנם מעיר ר׳ אבהו על הכתוב הזה במדרש רבה, ״דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין״ אבל זו היא הנותנת, כי יעקב הרגיש את ד׳ גם בדברים ש״לא מעלין ולא מורידין״, כי ״לית אתר דפנוי מיניה״.

56ח. חדושו של יעקב בהמצבה.

57״ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה״ (בראשית כח, יח), ולהלן ״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים״.

58במקום המזבח שבנה אברהם, הסתפק יעקב באבן לבד ששם אותה מצבה.

59מזבח צריכים לבנות, אבל מצבה אינה דרושה לבנין ודיה בשימה בעלמא.

60ולא רק שמבשרו חזה אלקיו, אך גם בכל אבן ואבן חזה את אלקים, כמו שנאמר במשה רבנו הנה מקום אתי ונצבת על הצור - וכו׳ - וראית את אחרי״, וכפי מה שביארנו ב״דרשות אל עמי״ ח״א (דרשה י״ח).

61ובכלל השם מצבה אנו מוצאים לראשונה אצל יעקב, ואמנם יש בזה לא רק שם חדש, אך מושג חדש. חז״ל אומרים על הכתוב ״ויפגע במקום״ כדברים האלה, ״מפני מה מכנים שמו של הקב״ה וקוראים אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו״ (בראשית רבה פס״ח, ט) ואמנם כבר ״אברהם הכיר את בוראו״, אבל יעקב חדש עוד כי השי״ת איננו רק הבורא, אך גם המקום, מקומו של עולם, כלומר, שבאמת יש רק עצם אחד בכל העולמות, או כפי שקורא לזה הרמב״ם ״מצוי ראשון וכל הנמצאים בשמים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמת המצאו״.

62והבטוי היותר מתאים לכך הוא השם ״מצבה״ שהקב״ה הוא המצבה והיצירות של כל העולמות כולם.

63ט. הבדל באופן התפלה של האבות.

64״א״ר יהושע בן לוי, אבות הראשונים תקנו ג׳ תפלות, אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר, וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר, ויעמוד פנחס ויפלל, יצחק תיקן תפלת מנחה, שנאמר, ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר, ואשפוך לפניו שיחי, יעקב תיקן תפלת ערבית, שנאמר, ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר אל תשא בעדם וגו׳ ואל תפגע בי״ (ברכות כו, ב).

65ואמנם ההבדל הוא לא רק בזמן התפלה, שאברהם סדר תפלת שחרית, יצחק סדר תפלת מנחה וכו׳ אך גם בהאופן שבאו לידי תפלה.

66תפלתו של אברהם מובעת בלשון וישכם בבקר, תפלתו של יצחק בלשון ״ויצא לשוח בשדה״, ואילו תפלתו של יעקב בלשון ״ויפגע״. להשכמה בבקר נחוצה התעמלות יתירה, גם לצאת לשוח בשדה נחוצה הכנה מיוחדת, אבל ״פגיעה״ נאמרה על שלא במתכוון כלל וכלל, על מקרה בעלמא, בלתי מומתנת מראש כמו ״כי תפגע חמור שנאך רוב תחת משאו״ (שמות כג, ה).

67וזהו ״אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב״ שכל אחד מהאבות הוסיף על מי שקדם לו, ואם לאברהם עוד היתה נחוצה התעמלות מיוחדת לעבודת הבורא, וגם ליצחק היתה נחוצה על כל פנים הכנה מיוחדה, הנה יעקב בא לזה בלי שום מלאכותיות מיוחדה, אלא באופן טבעי ממש, ובכל מקום שפנה פגע במקום, שהרגיש כי ״אכן יש ד׳ במקום הזה״.