הון עשיר על משנה ראש השנה ב:ח

1דמות צורות לבנות . לבנה היא לבנה ממש, צורת לבנה היא צורתה בולטת כמו גופה ממש, דמות צורת לבנה הוא צורתה בשטח פשוט עשוי במיני צבעונים מחוברים, דנראה כאילו היא בולטת אע"פי שבממשות אינו כן, ולפי שהלבנה אף שהיא שוקעת ובולטת בעובי הרקיע אינה נראת לעינים כי אם בשטח פשוט, לפיכך להדיוטות שאינם מבינים כלל להבחין בטיב גלגלים היה מראה להם דמותה בשטח פשוט כפי הנראה לעיניהם. ואין לומר דקמ"לן תנא שלא עשאן שוקעות או בולטות משום חשדא, דהא אסיקנא בש"ס (דף כד:) דבנשיא כיון דרבים שכיחי גביה ליכא חשדא דע"א, ועוד כתבו התוספות (שם ד"ה והא ר"ג) דבלא טעם זה דבנשיא ליכא חשדא, היה לן לאסור בלבנה אפי' בשטח פשוט, כיון שאינה בולטת ברקיע, ע"כ. כלומר שאינה בולטת חוץ מרקיע:

2בטבלה ובכתל . הטבלה שיראו בה כשראו אותה בעליל, ובכתל שיראו בו כשראו אותה סמוכה לאופק, דאז נראה להם כאילו היא על הכתל שבצידם, ולא יטעו בעדות ראיתם מחמת שינוי מקום מצבתה משכיבה לעמידה, להיותם הדיוטות חסרי הידיעה:

3ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה . הנה אנחנו מוכרחים לחקור איך היה המעשה הזה, דלפי פירוש הרב כל הדברים האלה הם מעדות העדים, שהרי כתב ז"ל ובמה שאמרו בליל עבורו לא נראה אפשר וכו'. וא"כ הוא צריכים אנו לומר שבאו עדים אלו בליל ל"א או ביומו, ומה נפשך אם כבר באו עדים ביום ל' וקדשו את החדש בזמנו מאי קאמר' וקבלן רבן גמליאל, הא כבר קדשוהו על פי העדים הראשונים בזמנו, ומה קבל מהם ר"ג דמשמע דעל פיהם קידש החדש בזמנו. ועוד מאי האי דקאמר ר' דוסא בן הרכינס עדי שקר הם, אי אמאי שאמרו שבליל זמנו ראוה קאי, הלא כן אמרו העדים הראשונים ועל פיהם קדשו את החדש, ואי אמאי שאמרו שבליל עיבורו לא נראה קאי, א"כ אף הוא הודה שהיה מקודש החדש בזמנו, וא"כ מה נשתנה חשבון ר"ג מחשבון ר' יהושע שאמר רואה אני את דבריך וגזר עליו ר"ג שיבא אצלו ביום שחל יום הכפורים לפי חשבונו. ואם נאמר שקיבלן ר"ג ועיבר החדש על פיהם, באמור שהואיל ולא נראת בליל ל"א ש"מ שלא נראת אף ביום שלשים, א"כ אפוא נראה דמבלעדם לא היה מעבר החדש, וממ"נ אם כבר באו עדים וקדשו אותו בזמנו איך יש כח בעדים אלו בהעדר ראיה זו לבטל העדות האמיתי שכבר קבלו וקדשו על פיו אף אם היו מזימים אותם, ואם לא קדמו להם עדים אחרים מה הועילו בעדות זו, שאומר וקבלן ר"ג לעבר החדש וחולק עליו ר' דוסא באמור עדי שקר הם, הלא מבלי עדותם כבר היה החדש מעובר מעצמו הואיל ולא באו עדים כל יום שלשים, ועתה מ"ש חשבון ר"ג מחשבון ר' דוסא. ולכן בעל כרחנו מוכרחים אנו לומר דהמעשה שהיה כך היה, שלא באו עדים כל יום שלשים ועיברו ב"ד את החדש בליל ל"א כי כן הדין, ואח"כ ביום ל"א באו עדים אלו והעידו שראו החדש בזמנו דהיינו ליל שלשים, והחדש הזה היה חדש תשרי, מדצוה ר"ג לר"י שיבא לו ביוה"כ שחל להיות בחשבונו, ואם לא היה זה החדש שבו יום הכפורים לא היה חשבון ר"י של זה החדש מעלה או מוריד ליה"כ שבחדש אחר התלוי בראיה ועדות אחרת, ומכיון שהיה ר"ח תשרי, אליבא דכ"ע כיון שבאו עדים קודם שיעברו המועדות, כגון הכא שבאו ביום ר"ה עצמו והעידו שראו את החדש בזמנו, מקבלים אותם ואין מאיימין עליהם, ואם עדותם אמת אע"פי שכבר עיברו את החדש והתחילו למנותו מיום ל"א, חוזרים ומונים אותו מזמנו שהוא היה ביום ל', ועליו מסדרים המועדות שבאותו חדש, וכן הדין בניסן, כן פסק הרמ"בם בפ"ג מה' קדוש החדש. וכן עשה ר"ג שקבל עדותן וקידש החדש שכבר עיברו, והתחיל למנותו מזמנו על פי עדותם, ואילו לא העידו על ליל עבורו שלא ראוהו, אף ר' דוסא בן הרכינס מודה שצריך לקבל עדותם ולקדש החדש בזמנו למפרע על פיהם, אע"פי שכבר יצא מעובר, אבל מכיון שהעידו עדות זו, ס"ל דאין ממש בדבריהם וששקר העידו ולא ראוה בזמנו, ושלכן החדש היה לו להיות מעובר כבראשונה, ואע"ג דעל פי החשבון היתה יכולה לראות בזמנו, מ"מ א"א לקדשו בזמנו כי אם על פי עדים שראו חדוש הלבנה בעיניהם, כמ"ש הק"בה למשה כזה ראה וקדש (מכילתא פר' בא הו"ד ברש"י שמות י"ב ב') , ולעדים אלו חיישינן שהעידו מה שלא ראו מדנתפסו בעדותם. ולא נהירא לומר דר' דוסא ור"י תרויהו היו טועים בחשבון, ושעל פי חשבונם לא היתה יכולה ליראות בזמנו ואפילו בליל עבורו, ולשונו דר' דוסא מוכיח דלא הוי הכי דלא קאמר איך אפשר לאשה שילדה היום שתהיה למחר כריסה בין שיניה, דהוה פירושו ומדמחר כריסה בין שיניה ש"מ שביום שלפניו לא ילדה, ושהכא נמי לא היתה הלבנה מה שנראת בליל ל' כי אם ענן דמות לבנה, הואיל ובליל עיבורו עדיין לא היתה נראת, אלא קאמר היאך מעידין וכו' שעל העדים חרה אפו, שהעידו שני הפכים בנושא אחד שאתמול ילדה ושהיום כריסה בין שניה, דמשנתנו דעתם להעיד ודאי שדקדקו לראות בתחילה הענין איך הוא, ומדדקדקו א"א להם לטעות בדבר זה, ומשום הכי ס"ל דבע"כ צריכים אנו לומר דלא ראו כלל בעיניהם ושקורי קא משקרו, וכוונתם היתה להטעות הב"ד שיקדשו החדש ביום שלשים אע"פי שלא היו עדים בדבר, וכדי שיאמינו ב"ד להם הוסיפו לדקדק בעדותם אף במה שלא היו שואלים להם, באמור בליל זה לא ראינוהו ובליל זה ראינוה, כדרך המשקר על כי לבו נוקפו שיתגלה שקרנותו, טורח להמציא דברים שעל ידם יטעו בני אדם ויסברו שמה שאמר הוא אמת בלי שישאלו לו טעם עליהם והוא לא ידע ואשם, זו היא דעת ר' דוסא, וה"ט נמי דלא אמר עדותם בטלה, אלא קאמר עדי שקר הם:

4על האשה וכו' . לפי מה שכתבנו לעיל שהחדש הזה הוא חדש תשרי, יפה המשיל ר' דוסא מולד לבנה זאת לאשה היולדת, כי יום ר"ה הוא יום מסוגל לפקידת עקרות כמשא"זל (דף יא.) שבר"ה נפקדה שרה רחל וחנה. ונמצא שבהיותם מעידים על המולד אשר על ידו נקבע אותו יום ר"ה, הרי הוא כאילו יעידו על האשה שילדה, ובעדותם אשר מעידים שעדיין לא היה המולד אשר מפני זה לדבריהם לא הגיע עדיין ר"ה, הרי הוא כאילו העידו שעדיין כריסה בין שיניה:

5ולמחר כריסה בין שיניה . ולמחר היא מעוברת לא קתני, דזה אפשר שהיום תלד ולמחר תתעבר ויהיה זה העיבור עיבור חדש, אבל שהולד יהיה במדור העליון דהיינו כריסה בין שיניה, זה לא ימצא אלא אם כן עדיין לא ילדה ממה שהיתה מעוברת בראשונה, שהרי אין הולד דר במדור העליון עד שלשה חדשים האחרונים כמשא"זל, משום הכי קאמר איך וכו' ולמחר כריסה בין שיניה:

6כריסה בין שיניה . כתוב בלקוטים בשם הא"רי זל"הה (שער מאמרי רז"ל מס' כתובות) ששמע מחכם אחד קדמון שזהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות ולא נתברר להם מ"ט נקט התנא לשונות אלו, והלשון הזה פירשו הא"רי ע"ד הסוד, ושנים האחרים תמצאם בכתובות, אחד בפ"א משנה ו', ואחד בפ' י"ג משנה ב' ע"ש. ולי עוד טעם אחר בזה על פי הפשט, כי כריסה ודאי היא תלויה בין שיניה, והיא האלה שבודקין אותה עליה בעת לדתה, ועיין עוד מ"ש בדבור הנ"ל: