הון עשיר על משנה סנהדרין ט:א

1באבן או בברזל . לא זו אף זו קתני, דבאבן אינו חייב אלא כשהיה גדולה שיש בו כדי להמית, מה שאין כן בברזל דאפילו בכל שהוא חייב:

2ור"נ אומר פטור שרגלים לדבר . כתב התי"ט במשנה ד' פ"ט דנזיר, ז"ל: אבל הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח (ה"ה) העתיק דברי ת"ק ומסיים בה שרגלים לדבר, משמע דסבירא ליה דארישא אדברי ת"ק קאי וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו, שהרי מתחילה אמדוהו, עכ"ל. ומה מאד תמהני מהרב בעל תי"ט שתלה פירוש זה לתלות הרגלים הראוים והלא הראוים להיות למטה למעלה בהרמב"ם ז"ל, וטוב היה לו להניח לשון הרמב"ם בצ"ע, מלהכניס פילא זו בקופא דמחטא לישבם, שאם לא נהפוך כל לשון המשנה מלמטה למעלה לא מצאתי מקום לפי' זה כלל. והן אמת שהאמת עם הרמב"ם ז"ל, ומן הירושלמי דהכא (ה"ג מו:) ונזיר (פ"ט ה"ה מו:) יצא לו זה דה"ג, כיני מתניתא, ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר, ע"כ. הא קמן לשון הרמב"ם מיוסד על הש"ס, אשר הרשות נתונה לה להפוך לשון המשנה מעיקרו, ולשנות וחכמים מחייבין בסוף, דבלאו הכי א"א לפרש שרגלים לדבר ארישא כלל כמו שעלה על דעת התי"ט:

3פטור . אע"ג דמת מחולי זה, משום הכי לא קתני רוצח שהכה כברישא, אלא המכה וכו', דהכא אף כי מת איכא מאן דאמר דלא מקרי רוצח דהא פטר ליה, והוא ר"נ. ועוד דבקרא דאבן וברזל (במדבר לה, טז-יז) נזכר רוצח בתרויהו, משא"כ בקרא (שמות כא, יח) דאבן ואגרוף דכתיב ביה ולא ימות. האי ועוד השיב לי אחד מתלמידי. ומהאי טעמא דאמרן דמשום דפטר ליה ר"נ לא קתני רוצח, מתישב שפיר נמי למה קתני חבירו ולא תני רעהו כברישא, דהתם לישנא דקרא קתני דכתיב (שמות ב, יג) למה תכה רעך. דפירושו רשע כמותך, דמדמת תחת ידו ש"מ דאף הוא רשע כמותו, משא"כ הכא דלא מת תחת ידו, דהא אפילו מת אח"כ הא פטיר ליה ר"נ, ולא נקרא מת על ידו אלא מת בחליו כשאר כל אדם, ולכן לא מקרי רעהו לשון רע ברשע אלא חבירו. ועוד השיב בני אברהם שמואל יצ"ו דהכא קתני חבירו לשון חברותא, משום דכתיב (שמות כא, יח) כי יריבון אנשים. דיחדיו היו עומדים ומריבים זה עם זה כשהכה אותו, משא"כ ברוצח הנזכר במסעי (במדבר לה) דלא כתיב ביה כי יריבון, דמשמע נמי שבא עליו בפתע פתאום על שנאה הנטורה בלבו, והרגו: