אגרת שמואל על רות א:טו

1ותאמר הנה שבה יבמתך. אחרי ראותה כי שבה ערפה אמרה אולי זאת גם כן כוונתה לשוב אלא שאהבתה אליה יותר מערפ' ומתבייש לחזור אם בעבור שלא יאמרו על שחזרה לסורה אחרי היותה עשר שנים תחת כנפי השכינה ועל כן אמרה לה לא תגורי מזה כי הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה ואחר שהיא העבירה מסוה הבושה מעל פניה שובי אחרי יבמתך ולא ואשימך על אשר עזבתני כי יאמרו כי כמו שהיית רוצה בחברתי כן היית רוצה בחברת יבמתך כי יחד היינו בחברה אחת וזהו אחרי יבמתך דקאמר ועוד כיוונה במ"ש אחרי יבמתך כלומר וגם לא תחזור לסורך אלא שובי אחריה לבד להיות בחברתה ולא אל אלהיה ולא לעשות כמעשיה ובזה לא יהיה עליך עון אשר חטא ואפשר עוד לומר כי כאשר שמעו את דברי חמותה שאמרה להן בפירוש כי בשבילן לקתה היא ואלמלא לא היו נשאות לבניה לא יצאה בה יד ד' ומיום בואנה לביתה היתה פגיעתן רעה ובשומען דברים אלו מפיה ויחרדו לבן ותשש כחן ולזה כתיב ותשנה קולן חסר וגם ותבכניה עוד והוסיפו לבכות עוד על שומען בשורה רעה כזאת שהיא היתה חושבות שבשלהן הצער הגדול הבא עליה ועל זה אמר ותבכנה עוד דייק מלת עוד שלא אחר כן לעיל וזאת היתה בסיבה שנפרדה ערפה מחמותה כי עד עתה חשבה ערפה לנעמי לאם והיא היתה לה לבת ולכן היא גם היא אמרה לה כי אתך נשוב לעמך אמנם אחרי שאמרה להן עתה שה סבבו את כל רעתה כי פגיעתן רעה אז דנה בשכלה כי אין לב נעמי עמהן כאם אלא כחמות וכבר נודע מה שאמרו ז"ל כלה בחמותה ולזה קראה הכתוב עתה חמותה וזהו שאמר ותשק ערפה דהיינו נשיק' של פרישות והטעם לפי שחשבה לחמותה כפי הדברים אשר שמעה מפיה אמנם רות דבקה בה כי היתה כוונתה לשמים כדי לבוא לחסות תחת כנפיו ית' ולא שתה לבה אל הדברים האלו אלא דבקה בה:

2והרשב"א הלוי ז"ל כתב חסרון אלף שבמלת ותשנה בא להורות על ערפה שלא בכתה בפעם הראשונה אם בכמות ואם באיכות כי אחרי שחמותה גלתה מקור צרותיה שהיו הן ושלא תתחתן עוד עמהן אף אם היה אפשר לכן תקעה נפשה ממנה ולא בכתה כהוגן כי אם דרך טבע בראות האדם צרות בן גילו אם לא שיתאכזר עליו וכדברי רבקה אמנו הנה עשו אחיך מתנחם לך להורגך ויש לי ראייה מורה ומעידה על זה דברי רבותינו הקדושי' ע"ה שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה תמר הית' צועקת אל אצא ריקם מן הבית הזה ורות כל שעה שחמותה אמרה לה לכי בתי היתה בוכה שנאמר ותשנה קולן וגו' ע"כ והראיה הזאת מבוארת היא כי על שתיהן נאמר כי שתיהן נשאו קול ותבכינה ואחרי הפרד ערפה מנעה קולה מבכי רות ואם כן מאי אולמיה דזאת מזאת אלא ודאי על נשיאות קול השנית נאמר שהוא חסר להורות על שלמות רות כמדובר עכ"ל. וקשה לי על דבריו שאם רז"ל היו אומרים רות כל שעה שחמותה אמרה לה לכי בתי היתה צועקת היה מתיישב פירושו שחסרון האלף שבמלת ותשנה קולן מורות שרות לבדה היתה צועקת בעצם ולא ערפה אבל כפי דברי רז"ל שאמרו היתה בוכה היה ראוי להיות החסרון במלת ותבכנה לכותבה חסר יוד להורות שרות לבדה הרבתה בבכיה. אשר על כן נראה לי דודאי מנשיאו' הקול השני קא מייתי רז"ל ראייה ואי קשיא לך מאי אולמי' דזאת מזאת כי שתיהן נשאו קול ותבכינה זו אינה קושיא כי סופו של מקרא יוכיח על מחילתו דקאמר ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה נראה שבכייתה של ערפה היתה בכיה של פרישות כדרך המתפרד מחבירו שבוכה בעת פרידתו והעד ותשק ערפה לחמותה אמנם בכיית רות היתה להפך כי בכתה ונפשה מרה לה על דברי חמותה שהיתה אומרת שובנה בנותי והעד ורות דבקה בה באופן דאלימא לה בכייתה של רות מבכייתה של ערפה ובכיה זו של רות בנין אב לכולן לכל שעה שחמותה היתה אומרות לרות לכי בתי שהיתה בוכה ומסתמא שכשחזרה ואמרה לה הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך שגם כן בכתה אלא שהכתוב לא חש לכותבו דלאו כרוכלא ליזיל ולתני כי בתרי הוא חזקה שכן היתה עושה בכל פעם בכי' גדולה ורבה עד שהי' אפשר כי מרוב בכייתה תצא נפשה ותמות וכמעשה דר' אלעזר בן דורדייא ששם ראשו בין ברכיו ובכה עד שיצאת נפשו ומת ועל כן אפשר שאמרו רז"ל שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה ובשלמא תמר מצינו שהיתה צועקת אל אצא ריקם מן הבית הזה עד שראינו שמסר' עצמה למיתה על זה וכמו שאמר הכתוב הוציאוה ותשרף ואם לא שיהודה קידש את ד' והודה ולא בוש היתה נשרפת אמנם ברות אם מצינו שהיתה בוכה לא מצינו שמסרה עצמה אלא לאו כי כל כך היתה הבכיה רבה וגדול' ועצומה עד שכמעט שהיה אפשר שמרוב הבכיה תצא נפשה ותמות. ועם זה אפשר לפרש מה שאמר הכתוב ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך ודברי נעמי לרות והפצרתה עמה אפקיה קרא בלשון פגיעה ואפשר שהוא לשון לשון לך פגע בו שהוא לשון מיתה וכוונתה לומר לה תרצה למותתני בדבריך שאת אומרות לי לכי בתי כי בכל פעם ופעם שאת אומרת לי כך אני מוסרת עצמי למיתה בבכיה רבה כי ידעתי שטוב מותי מחיי אם אעזבך ואם כן אם אמות נמצא שאת ממיתה אותי בדבריך אלו ולכן די מה שכבר אמרת ומכאן והלאה אל תמותתני בדברי' כאל' שתאמר לי שאעזבך וזהו שאמר אל תפגעי בי לעזבך לשוב וגו':

3ובמדרש, ותשק ערפה לחמותה. כל נשיקה של תפלות בר מתלת נשיקה של גדולה ונשיקה של פרקי' ונשיקה של פרישות של גדולה דכתיב ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וישקהו, נשיקה של פרקי' וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, נשיקה ש פרישות ותשק ערפה לחמותה ע"כ:

4וכתב הרשב"א הלוי ז"ל זה לשונו הלא אמרתי לך למעלה בפסוק יתן ד' לכם ומצאן מנוחה כי הנשיקה היא התדבקות רוחא ברוחא כדברי האלהיים בספר הזוהר ובפרשת תרומה ובמדרש שיר השירים ועל כן נתנה גדולה והוא איננו ראוי אליה צריך נשיקות הנביא להאציל ויתן עליו מרוחו ויצלח למלוכה כאשר היה דבר שמואל אל שאול במשחו אותו כי כל הימים אשר היה מלך על ישראל שאול היה וכי המלוכה נכונה בשבט יהודה כדברי אבינו הזקן לא יסור שבט מיהודה ומה שיעידך על דברי אלה כי לא נשק שמואל אל דוד כאשר משחו בקרב אחיו להיות הממלכה מחזרת על בעליה ומהטעם הזה בעצמו הנשיקה בהתחבר הרחוקים והנפרדים לשוב להיות לאחדים ורוח אחד לכל ועל זה בדרך הפרדם איש מעל אחיו נשקו זה את זה לחבר הרוח הנתק ע"ד אומרם ז"ל הנפטר מחבירו אל יפטר אלא מתוך דברי תורה שמתוך כך זוכרו והוא מבואר עכ"ל:

5ואני אומר דאפשר לומר טעם אחר למה נשק לשאול כשמשחו ולא נשק לדוד כשמשחו לפי שהגדולה הבאה לאדם כאשר היא גדולה גמורה באה ממדות החסד אשר היא גדולה נקראת כמובא בספר הזוהר אז ראוי לנשק על אותה הגדולה כי חביבה היא בהיותה בחסד פשוט ולכן בגדולתו של שאול היה חסד פשוט גדולה פשוטה ואין גבור' ודין מעורב בה לפי שאז במלכו שאול לא היה שום מלך אחר נדחה מפניו על כן יאות לנשק ולחבב אותה הגדולה אבל כאשר משח את דוד היתה באותה הגדולה גדולה וגבורה משותפים זה עם זה שאם היתה חסד לדוד היה דין לשאול על כן לא נשקו כי לא היתה כ"כ חביבה בעיניו ובפרט בהיותו מפחד משאול שכן אמר ושמע שאול והרגני וגומר:

6וכתב עוד הרש"בא ז"ל עדיין יש לדקדק מפני מה הוכיחו זה מפסוק ותשק ערפה לחמותה ולא מפסוק הקודם ותשק להן להפרד מעליהן לכן אני אומר כי זו ראיה לדברי שכתבתי למעלה כי כוונת נעמי היתה לקרב אותן בעת ההיא וכמו שכתבתי בלכנה שובנה אשה לבית אמה ועל כן בנשיקה ההיא לא התה פיה ולבה שוים אמנם עתה ערפה נשקה אותה לסיבה שאמרנו אחרי שדעתה והסכמתה להפרד ממנה ולכן לא נשקה נעמי אותה כי לא מלבה היתה הפרידה הזאת כי כל דבריה היו נסיון וערפה לא עמדה בנסיון ובאה לידי בזיון ורות שעמדה בנסיונה דבקה בה עכ"ל:

7ואני אומר כי גם אם נאמר שנעמי פיה ולבה שוים בפרדה עם כל זה לא היה יכול להביא ראיה לנשיקה של פרישות ממה שאמר הכתוב ותשק להן כי אין הוכחה בכתוב כי אותה נשיקה היתה נשיקה של פרישות כי אפשר שמה שנשקה להם היה כדי שלא יחשדוה שמה שהיתה דוחה אותן היה על כי היתה לה שום טינא ושנאה עמהם כדרך כל חמותה עם כלתה שנתאלמנה מבנה כי לעולם יש לה שנאה עמה לסיבה כי יודעות שתלך ותנשא לאחר וחפצה שתלך ותנשא בעיר אחרת ולא תראנה עיניה והיה אפשר לחושדה לנעמי שבסיבות שנאה וטינא זאת היתה דוחה אותן על כן היה אפשר שנשקה להן להורות כי לא היתה אהבתה עמהן כחמות בכלתה אלא כאמה ובתה ונשיקתה מורה על החיבוב שהיתה מחבבו' אותן ולכן לא הביאו משם ראי' לנשיק' של פרישות אמנם מפסוק ותשק ערפה לחמותה היא ראיה פשוטה לפי שהליכות ערפה לא הוזכרה בכתוב כאשר הוזכר דבקות רות וכן הל"ל ותלך ערפה שהוא מקביל לאומרו ורות דבקה בה מדקאמר ותשק ערפה במקום ההליכה והפרישות נראה דבהזכירו הנשיקה הוה ליה כאילו הזכיר הפרישות כי יש נשיקה של פרישות ועוד כתב הרשב"א הלוי ז"ל ות מר הנה שבה יבמתך וגו' אחר שהסכימו שתיהן להתגייר כענין כי אתך נשוב לעמך הנה בוודאי יקראו עתה שבות אל הדת אשר יבאו ממנה ככר ולכן הנה יצדק הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה לא כמו שחשב הראב"ע והרלב"ג שנתגיירו בשדי מואב ושעתה נתגלגלה חובה ע"י הצדקת הזאת ששבה ערפה לסורה ובמדרש הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה כיון ששבה אל עמה שבה אל אלהיה ע"כ הטיבו אשר דברו כי מי הגיד לנעמי שלא תנהוג ערפה דת ישראל מהיום ההוא והלאה אחרי שקבלה עליה להתגייר לכן אמרו כי מתוך ששבה אל עמה שבה אל אלהיה כי החיבור עושה רושם גדול כי על כן כתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי עכ"ל. ואפשר שכוונתה במה שאמרה הנה שבה יבמתך כאילו אמרה אל תאשימנו בהפצר הזה שאני מפציר ביך שתשוב לעמך אחרי אשר את רוצה להתגייר כי הנה יבמתך גם כן אמרה בתחילה כי אתך נשוב לעמך ועם כל זה הנה עתה שבה אל עמה ואל אלהיה נראה כי לא מלכה אמרה כי אתך נשוב רק לפנים מפני הבושה ואם כן יש לחוש אולי גם את חולית כמוה לכן שובי אחרי יבמתך: