אגרת שמואל על רות א:ו

1ותקם היא וכלותיה ותשב וגומר. אי אפשר לומר ותשב ממש שהרי כתיב אח"כ ותצא מן המקום אשר היתה שמה אלא הכוונה ששבה במחשבתה ושמה על לבה לשוב ומשום דקיימא לן שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה לכן כתיב ותשב כי מעתה מעלה עליה הכתוב כאלו כבר שבה:

2ובמדרש כי שמעה בשדה מואב שמעה מהרוכלים המחזירין בעיירות ומה שמעה כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם כתוב אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכתוב אחד אומר כי לא יטוש ד' את עמו בעבור שמו הגדול א"ר שמואל בר נחמני פעמי' שהוא עושה בשביל שמו הגדול א"ר איבו כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו וכשאין ישראל זכאין בעבור שמו הגדול ורבנן אמרו בארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו בחוצה לארץ בעבור שמו הגדול שנאמר למעני למעני ע"כ וראוי להבין מנא להו דמהרוכלין שמעה דילמא מבני מואב כי בלי ספק משם היו הולכין לארץ ישראל ואח"כ היו חוזרין לשד' מואב אל בתיהם ומהם שמעו לא מהרוכלין כי כפי משמעות לשונם משמע שהיו רוכלין ישראלים באים ומחזרין בשדי מואב שהם נקראים עיירות וכמו שדרשו רז"ל בפסוק לגור בשדי מואב ומהם שמעה ומנא להו שכך היה ועוד מהו ששאל כדרך שאלה ומה שמעה כי אן כאן מקום לשאלה כלל דפשטיה דקרא הוא כי שמעה כי פקד וגו' גם יש לדעת אם ר' איבו ורבנן אי פליגי או לא ואי נימא דפליגי באיזה דבר תלוי מחלוקתם:

3ואפשר לומר כי מאופן דברי השמועה דקדקו רז"ל שרוכלי' ישראלי' המחזרים בעיירות מהם שמעה וז"ש ומה שמעה כלומר מהדברים אשר שמעה מזה תכיר ותדע כי כנים דברינו שמהרוכלים ישראלים שמעה וזה כי מה שמעה כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם וכדי להבין פירוש הכתוב הזה הקשה ורמי תרי קראי כתוב א' אומר כי לא יטוש וגו' וכתוב א' אומר וגו' ותירץ ר' שמואל בר נחמני פעמים שהוא פושה וכו' ופעמים שהוא עושה וכו' והנה רבי איבו ורבנן פליגי לידע פירוש אלו הטעמים מאי ניהו ור' איכו אמר כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו כשאין ישראל זכאין בעבור שמו הגדול ובהא פליגי דר' איבו סבר דמאי דקאמר קרא כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב פירוש עמו ונחלתו הוא נאמר על ישראל כי קרויים עמו וגם קרויים נחלתו שכן מצינו דכתיב כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו הרי שישראל קרוים נחלתו ואם כן עמו ונחלתו דקאמר על ישראל קאמר וכתוב אחר או' כי לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול הא כיצד כזמן שישראל זכאין וצדיקים וראויים ליקרא נחלתו אז בעבור עמו ונחלתו ועל זה אמר הכתוב כי לא לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב וכשאין ישראל זכאין אז בעבור שמו הגדול ובזה משתעי קרא דכי לא יטוש ד' את עמו בעבור שמו הגדול ודייק זה דבזה הפסוק לא קראם נחלתו. ורבנן סברי דקרא דכי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב תרתי קאמר עמו הם ישראל ונחלתו היא ארץ ישראל כי שם היכל קדשו ובמקום משכן כבודו ועיני ד' בה מראשית השנה וגו' ובארץ ישראל עושה בשביל עמו ונחלתו כלומר בעבור שתיים אלה הוא מרחם בשביל עמו וגם בשביל נחלתו שהוא ארץ ישראל ולפי זה דייק שפיר מה שעשה הפסוק שני גזרות מחולקות ומרוחקות זמ"ז אחת לא יטוש ואחת לא יעזוב משמע דתרתי קאמר כי לא יטוש ד' את עמו היינו ישראל ונחלתו לא יעזוב היינו ארץ ישראל וכאשר ישראל הם בארץ ישראל עושה בשביל עמו ובשביל נחלתו וקרא דקאמר כי לא יטוש ד' את עמו בעבור שמו הגדול היינו כשהם בחוצה לארץ ולכן לא הוזכרה נחלתו בזה הפסוק ועם זה יצא לנו פירש לקרא דידן דדייק כרבי איבו שהפקידה היתה לפי שישראל חזרו בתשובה והיו אז זכאין ובשבילם פקד וז"ש כי פקד ד' את עמו נראה שהעם הוא העיקר ובשבילם פקד לא בשביל ארץ ישראל ובזה ידוייק מלת להם דקאמר מיותר כלומר לתת להם בשבילם כלומר כי ראוים הם לתת להם לחם וזה למה שעשו תשובה והיו זכאין ולכן אמר בעל המאמר ומה שמעה כלומר מן הדברים ששמעה והם כי פקד ד' את עמו לתת להם לחה הדברים הללו עדים שמהרוכלים שמעה שהיו באים רוכלים ישראלים וספרו לה איך חזרו ישראל בתשובה והיו זכאין וריחם ד' עליהם אמנם אם היה שמבני מואב שמעה מנין היו יודעי' הם אם חזרו בתשוב' והיו זכאין אם לאו אלא לאו מהרוכלים שמעה. ובפשט הכתוב אפשר לומר לפי פשוטו כי בשומעה כי פקד ד' במדות רחמיו את עמו שלא מצינו ולא שמענו שחזרו בתשובה עם בני ישראל ופקד אותם לתת להם לחם במחנה מבלי היותם ראוים לטובה כלל מיד שמה לדרך פעמיה ותשב משדי מואב אשר מדות הדין היתה מתוח עליה שמה ותאמר אלכה ואשובה אל מקומי הראשון והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ד' במדות טובו אל עמי ומולדתי גם לי גם להם יהיה אף שאיני ראויה לטובה כי במקום ההוא מתנהג ד' ברחמים פשוטים וז"ש פקד ד' שמורה על רחמים וגם לתת לשון מתנת חנם:

4ואומרו ותקם היא וכלותי' וגו' אפשר כי נשא לבן אותנה שוב משדי מואב לשתי סיבות בסיבות מה שממנו ומה שאליו ועל סיבות מה שאליו אמר כי שמעה כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם וכיון שנפקדה עמה נכספה וגם כלתה נפשה אל עמה ומולדתה ואל אלהיה לשוב כי שמה תרגיש ותמצא לה מנוח בארץ מולדתה הארץ אשר חפץ בה המלך הקדוש ית' שמו והיה לאלהיה ועל סיבות מה שממנו אמר ותצא מן המקום כלומר מסיבות המקום אשר היתה שמה כי צרה יגון ואנחה מצאה לה במקום ההוא מעת בואה שמה מיד מת אישה ואחריו בניו ובקשה לברוח מן המקום הרע ההוא המוכן לפרענות וכו':

5ומ"ש כי שמעה בשדי מואב. תרגום יונתן כי נאמר לה על פום מלאכא דה' ואפשר לומר לפי האומרים כי הרעבון הזה היה כולל בכל הארצות ולא נסע אלימלך מבית לחם אלא לברוח ממקום שהיו מכירים ברוב עושרו אל מקום שלא יכירוהו כי אמר אלכה לו מן המקום הזה פן ישובו על פתחי כל העם מקצה לשאול אוכל לנפשם כי יודע כל שער עמי כי יש בידי יכולת לזון את כולם ובהיות כי גם היתה רעב בשדי מואב אז הבינה בדעתה כי פקד ד' את עמו ויהיה כי שמעה מל' הבנה כמו וישמע אברהם אל עפרון וזה כי ראתה שדי מואב בנאות דשא דשנים ורעננים אמרה מסתמא כי כן יהי' בארץ ישראל ופרוח תפרח ותגל ערבה וא"כ אלכה ואשובה וזה שכתוב ותשב משדי מואב כי שמעה והבינה בשדות גנות ופרדסי' אשר במואב המקו' אשר הית' שמה ראת' אותם ירעפון דשא וגיל גבעות תחגורנה ומהם שמע' והבינ' כי פקד ד' את עמו וגו':

6ואפשר לומר בי לפי ששמעה בשדי מואב כי פקד ד' את עמו. לזה שבה שאילו לא שמעה זה לא היתה שבה לפי שתמות ברעב ויתאכזרו עמה לפי שהיא ג"כ נתאכזרה היא ובעלה בברחם מפני זלעפות רעב ולבלתי רחם על אביוני עמו ולכן לא שבה עד אשר שמעה כי פקד ה' את עמו באופן לתת להם לחם ועם דרך זה אפשר גם כן לומר דמאי דקאמר להם על נעמי וכלותיה קאמר והכוונה כי פקד ד' את עמו באופן שיוכלו עמו לרחם עליהם ולתת להם לחם לאכול ואינו מן התימה דהוה לי' למנקט להן בנון לפי שכבר מצינו במקומות רבים שאומר בכנוי מם על הנקבות והעד ותלכנה שתיהם, עד בואנה בית לחם, אשר בנו שתיהם את בית ישראל, באמרם המלך אחשורוש וגומר:

7ובמה שאמרו רז"ל וימתו גם שניהם וגומר מתחלה ירדו מנכסיהם וזה דייק מלת גם שניהם אפשר עם זה לומר מ"ש ותשאר האשה משני ילדיה ומאישה כלומר שלא הרגישה ולא שתה לבה אל איבוד הממון כי ידעה שהכל הבל ואם נפשה דאבה הוא על שני ילדיה ועל אישה וז"ש משני ילדיה ומאישה לא מן הממון אח"כ מצאתי למורי זלה"ה שפירש כן. ובביאור לרב אחרון כתוב לאמור ותשאר האשה וגומר. א"ר חנינא שירי שיריים. וללמוד כי צרות אחרונת הזכירו צרות ראשונות לנעמי. וזה כי בחיי הבנים היתה מתנחמת בבניה ולא הית' זוכרת מיתת בעלה אך במות בניה אז נדמה לה ששלשתן מתו כאחד בעלה ושני בניה וזה ע"ד שדרשו רז"ל בפסוק יוסף איננו ושמעון איננו וגומר אמר להם בתחלה כשהיה בנימין אצלי היה דעתי מיושבת עלי ועכשיו דומה לי כאילו שלשתן לקחתם ביום א' עכ"ל וגם הרשב"א הלוי כתבו ועוד כתוב ובמדרש לקח טוב משני ילדיה ומאישה צרות אחרונות משכחות את הראשונות לפיכך הקדים ילדיה לאישה עכ"ל:

8עוד כתב הרב האחרון ותקם היא וכלותי' ללמוד שבעת נסיעת' מן העיר לא נודע שהיה הולכין מן המקום אלא היא לבד וכלותיה היו הולכות עמה בחזקת לויה לא ללכת מארץ מולדתן ולכן אמרו ותקם היא וכלותיה ותשב כלומר לשוב אל ארץ מולדתה וההליכה שמה תקרא השבה וחזרה לנעמי שיצאה משם אך לכלותיה לא תקרא חזרה אלא הליכה כי שמעה בשדי מואב וגומר סיפר הכתוב שהרגישה נעמי בעונש המתים שנענשו על ישיבת ח"ל ולא הרגישה כן עד מות בניה כי מתו יחדיו ופתאום כנז' ואז נתנה את לבה לשוב אחר שאין לה סיבה להתעכב והיא שמעה קודם לכן כי פקד ד' וגו' וראוי היא לשב אחרי הוסרה סיבות היציאה משם א"כ למד הכתוב שלא ברחה נעמי משדי מואב בכונה שלא תראה ברעה שכלותי' ישאו לזרים כדרך הנשים המקנאות רק ששמעה כי פקד ד' ואין לה טעם להתעכב בח"ל א"ל כיון לומר שאחרי שמעה כי פקד ד' חזרה למקומה כי לולא כן לא היתה חוזרות פן תוכרח לחזור על פתחי הנדיבים ורואי' ינקמו ממנה באומרם כי נמדד לה מדה כנגד מדה עכ"ל:

9והר"ר יוסף יחייא ז"ל כתב וזה לשונו אבל האשה שעד פה לא חטאה להיותה מוכרחת מהאנשי' ומשועבדת לאב ובנים לא מתה ונשארה עכ"ל וה"ר יהודה נתן פרובנצאל כתב ואצלי ותשאר מגזירו' שאר רוצה לומ' קירוב כמו ודשנו את המובח פירושו הוא הסרת הדשן עכ"ל:

10מורי זלה"ה כתב כפי דברי המתרגם ומיתו אף תרויהון מחלון וכליון בארעא מסאבתא יצא לנו מלת גם שמרבה בדרך אחרת והיא מיתה אחרת שהמת חוצה לארץ מת שתי מיתות וכדמשמע בפסיקתא על פשחוור עכ"ל. ומה שאמר ותקם היא וגו' ותשב וגו' הכל לשון יחיד אפשר לדורשו לגנאי על כלותי' כי אז לא חמה בלב שלם לשוב אלא נעמי והיא לבדה גמרה בלבה לשוב כי כלותי' עדיין מספקא להו והיה הדבר אין ולאו ורפייא בידייהו עד אח"כ שכל אחת מהם גמרה בלבה מה שגמרה כיתד תקוע' כל אחת לדרכה פנה זו לטובה וזו לרעה כמסופר לקמן אבל בתחלת המחשב' לקום ולשוב אל ארץ יהודה לא היתה אלא נעמי ולכן לא אמר אלא ותקם ותשב לשון יחיד. ואפשר לדורשו לשבח כלותיה כי בתחלת המחשבה קודם שיבוא הדבר לידי גמר ולמעשה כולם היו בלב אחד כאיש אחר וחשבו לשוב עמה ולהיותם שלשתם בלב א' אמר על שלשתם ותקם היא וכלותיה ותשב כי שלשתן כחד חשיבות בעת המחשבה אבל כאשר בא הדבר לידי גמר ולידי מעשה כי גדול נסיון עשות הדבר בפועל ומעשה אז נתחלקו לבות הכלות לשתי' אחת הנה ואחת הנה וז"ש ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה כי בעת שיצאה בפועל ובא לידי גמר אז ושתי כלותי' עמה כי עתה נתחלקו ונעשו שתים מחולקות זו מזו אבל בפסוק הראשון דייק דלא קאמר היא ושתי כלותיה אבל עתה נעשו שתים כי חלק לבה מעצת רות עד שלא היו שוות אלא בהליכה בדרך לפנים וזהו ותלכנה בדרך כי בזו שתיהן שוות כי ערפה היתה בושה להפנות עורף אל חמותה ולבה לא נכון עמה ומפני הבושה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה ונעמי ברוח בינתה הכירה בפני ערפה כי לא מלבה היתה הליכתה עמה והכרת פניה ענו בה ופניה לא היו לה עוד כי היא עצובות על פרידתה מעמה ומולדתה כי מבין ריסי עיני האדם ניכר אם זר מעשיהו ואם בכל לבבו ובכל נפשו עובד עבודתו וע"כ בראות' כי שתים הנה ואין לבבם שוה וזהו ותאמר נעמי לשתי כלותיה דייק מלת לשתי דקאמר פעם שנית והתחילה לדבר אותן ולדחותן מעליה להעביר מסוה הבוש' מעל פניה' ואם תדבר לערפה בלבד כי היא אשר פניה זועפים אמר תאמר כי לבה נכון עמה יותר מרות ויעלה עשן באפה על כי דחתה אותה לבדה ועל כן דברה לשתיהן יחד לכנה שובנה וגומר עד כי העביר מסוה הבושה על פניהם וערפה נשקה לחמותה ורות דבקה בה כדלקמן: