אגרת שמואל על רות א:ז

1ותצא מן המקום אשר היתה שמה וגומר. למה שכבר כתבו לעיל בפסוק ותקם היא וכלותיה וגו' כי נעמי נסעה משם אם מצד מה שממנו והוא המקום אשר ממנו יוצאה ואם בסבת מה שאלי' והוא המקום אלי' הולכות ולפי שאלו השתי סבות צדקו יחדו לנעמי וכדאמרן לעי' אבל לשתי כלותי' שלא ראו מימיהן ארץ יהודה לא יחפצו בה ואין אצלן סבת מה שאליו סבה כלל אין עוד להם אלא סבת מה שממנו כי גם עליה עבר כוס התרעלה במות בעליהן בחורי חמד במקו' ההוא ויבקשו להסתיר פנים ממנו ולא תשובנה לראות עוד עד עולם ע"כ אמר ושתי כלותי' עמה כסברתה וכשם שנעמי היתה מתאוה לשוב אל ארץ יהודה ומקומה הראשון מקום מנוחתה ומקו' משכן כבודה גם שתי כלותיה תלכנה בדרך כאילו היתה אצלן השבת הליכתן אל ארץ יהודה ואף גם שלא ראו ארץ יהודה מעולם כ"כ היתה תאותן וחפצן אליה כאלו היה מקום מולדתן עד כי יאמר גם עליהן שהולכתי לשוב אל מקום הראשון כי היתה חביבה א"י בעיניהן עד כי הליכתן הראשונה אליה היתה בעיניהן כאלו הן שבות אליה ולא הולכות בתחלה ואפשר עוד לפרשו עם הפסוק דלעיל דקאמר ותקם היא וכלותי' הגיד לנו כי לא קמה היא וכלותי' ושמו לדרך פעמיהן לשוב מיד אל ארץ יהודה אלא ותשב משדי מואב כי אלימלך כדי שלא ידעו העניים והאביונים איה מקומו נכנס חדר לפנים מחדר ושדה בתוך שדה שעל כן אומר שדי ביו"ד לשון רבים כי יבא בתוך שדות הרבה ועתה קמה היא וכלותיה ותשב מתוך אותם השדות ומשדה אל שדה לאט ולא מהרה ללכת דרך ארץ ישראל אל על כי פקד ה' את עמו ושניתן להם כבר לחם לשובע כי לא נפתחו ארובות השמים להריק עליה' לחם מן השמים אלא התחיל לפקוד אותם בגשמי רצון בעתם ובטללי ברכה ובהמשך הזמן יותן להם לחם וזהו לתת להם לחם דקאמר שעדיין לא ניתן אלא פקד לתת אחר זמן ועכשו בתחלה לא עשתה עוד אלא ותצא מן המקום אשר היתה שמה אותו השדה אשר היתה בו שהיה באמצע שדי מואב ושתי כלותיה עמה ותלכנה קו לקו זעיר שם הולכות ומתהלכות בדרך לאטם וזהו בדרך מיותר דקאמר להורות שהיו הולכת לאטם בדרך לשוב אחר זמן לארץ יהודא בזמן שינתן להם לחם:

2א"נ באומרו ותצא מן המקום הגיד לנו גודל תאותה לשוב אל ארץ ישראל עד שלא המתינ' שיירה ללכת בחברת אנשים מפני פחד הדרך אלא היא לבדה יצאת מן המקום אשר היתה שמה ואם תאמר ומה פחד יש באשה זקנה כדבריה שאמרה כי זקנתי מהיות לאיש וממי תירא לזה אמר ושתי כלותיה עמה בחורות יפיפיות עמה בחברתה לא הי' להם חברה לשמרה מאורב בדרך אלא הזקנה בלבד כאיש מגן ולא היה דרכם במקום ישוב אלא מקום ציה ושממה דרך לא עבר בה איש וזהו ותלכנה בדרך דרך מהלכי דרכים אשר הוא בחזקת סכנה וכל זה מרוב חשקם ומאויים לשוב אל ארץ יהודה מרוב חיבתן על הארץ הקדושה לא נכנס פחד בלבן כלל. רז"ל אמרו שהיו הולכות יחפות בדרך יצא להם מתיבת בדרך מיותרת כי היה די שיאמר ותלכנה לשוב אל ארץ יהודה מאי בדרך אלא להורו' שלא היה דבר מפסיק בין פרסת רגליהן לקרקע הדרך כי יחפות היו:

3א"נ אמרה נעמי לשתי כלותיה לאחד משת' סיבות אפשר שאין אתן רוצות להתפרד מעלי אם בעבור שלא התנהגתי עמכם כחמותה בכלה שנא' עליהן אם גר זאב עם כבש כן תדור כלה בחמותה ודרך העולם הוא להיות בין שתיהן איבה ושנאה ותחרות ואנוכי הייתי לכן בחיי בעליכן לאם ואהבתי אתכם ולכן בחרתם שלא לעזוב אותי אם בעבור זה יותר טוב לכן ללכת אל בית אמכם כי היא אמכם האמיתות כי אף אם אני לכם כאם יותר באמת היא אמכם לכם לאם ממני וזהו שובנה אשה לבית אמה ואם מה שאין אתם רוצות להפרד ממני היא לסיבת אחרת וזה אשר הרביתם לעשות טובה עמי כל ימי חייכם ונראה בעיניכם כי אם תעזבו אותי יחידה וגלמודה אתן מפסידות ומאבדו' כל מה שעשיתן עד עתה לא תזכר ולא תפקד ולא תעלה על לב עוד כל הטובה אשר עשיתן עמדי עד עתה אחר שבשעת הצורך כי ראיתן אותי שכולה וגלמודה נפרדתם ממנו ותעזבו אותי וכדי שלא להפסיד החסד אשר התחסדת' עמדי במה שעבר באתם עמי אתה כאשר צר לי זאת לא זאת כי אעפ"י שלא תלכי עמי יעשה ד' עמהם חסר כאשר עשיתן עם המתים במה שעבר ולא תפסידו שכר מה שעשיתן עד עתה אם לא תלכו אתם עמי עתה ואין אתם צריכות לעשות עוד:

4במדרש, ותצא מן המקום אשר היתה שמה. ותצא וכי לא יצאת משם אלא היא והלא כמה גמלים יצאו כמה חמרים יצאו ואת אמרת ותצא ר' עזריה בשם רבי יהודה בר סימון גדול שבעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה והוא שבחה פנה משם פנה זיוה פנה הודה פנה שבחה וכן את מוצא ביעקב אבינו כשיצ' מבאר שבע פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה תמן לא הות אלא אותה הצדקת ברם הכא לא הוה יצחק תמן אלא א"ר עזריה בשם רבי עזריה בר סימון לא דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים ע"כ ראוי לעורר ראשונה כי אחרי שכבר תפס בקרא ואמר ותצא מן המקום אשר היתה שמה תכף הי' לו לומר וכי לא יצאת משם אלא היא מאי מלת ותצא דקאמר עוד בנתים. ועוד מאי האי דקא מתמה והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו כי מה יש בזה ואפילו שיצאו וכי תיסק אדעתין שהי' לו לפסוק ולכתוב יציאת החמורים והגמלים כאשר כ' יציאתה ועוד קשה כי רש"י ז"ל כתוב ענין המאמר הזה בביאורו לרות זה לשונו ותצא מן המקום למה נאמר הרי כבר נאמר ותשב משדי מואב ומהכין תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם אלא מגיד שיציאת הצדיק מן המקום נכרת ועושה רושם פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה של עיר וכן ויצא יעקב מבאר שבע. והנה בזה קשה לי שהרי בעל המאמר שדרש מכאן שיציאת הצדיק עושה רושם לא הרגיש קושית רש"י אלא הרגיש וכי לא יצאת משם אלא היא והלא כמה חמורים וכמה גמלים יצאו ולא דרש מנח שכבר נאמר ותשב משדי מואב כמו שאמר רש"י ז"ל ואין לו' דשני הכרחיות הן ומר אמר חדא ומר אמר חדא כי רש"י ז"ל אין לו לזוז מדברי רז"ל הקדושים גם ראוי להבין למה חזר ואמר ואת אומרת ותצא דנראה מיותר והיה לו לקצר במובן. עוד ראוי לדעת מאי האי דקאמר ארבע חלוקות שמשמעותן ענין אחד ונראה כפל ענין דזיוה והודה הדרה ושבחה הכל דבר אחד ובחד מנייהו הוה סגי. עוד מאי מלת הוא דקאמר בכל אחד ואחד דבהוא אחד הוה סגי ולימא הכי הוא זיוה הודה והדרה ושבחה עוד מה שאמר וכן את מוצא ביעקב אבינו ולמה עשה עיקר לדרוש הדרשה בנעמי שהם דברי קבלה ואחר כך כמו בדרך טפל דרש ענין יעקב שכן אמר וכן את מוצא ביעקב ולמה לא דרש בפסוק התורה ולימא אח"כ וכן את מוצא בנעמי עוד ראוי להבין מאי קא מקשה תמן לא הוא אלא אותה הצדקת ברם רכא כו' כי מי לא ידע בתירץ שאינו דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים ודקארי לה מה קארי לה ואם נאמר שאף על פי כן הקשה אם כן קשה לנו מה תירוץ לו המתרץ:

5הביאור אפשר לומר כי באומרו מלת ותצא אחר שכבר תפס לשון הכתוב היא התחלת התמיהא כלומר ותצא יתירא למה לי כי קרא יתירא הוא כיון שכבר כתב לעיל ותשב משדי מואב ואי אפשר לשוב אם לא שתצא והוא ההכרח של רש"י ז"ל ואם כן מלת ותצא היא יתירא ואומרו כי לא יצאת משם אלא היא והלא כמה גמלים וכו' כוונתו היא זאת כלומר ואף אם תרצה לתרץ דלאו יתירא הוא דאצטריך להשמיענו גודל חשקה ותאותה עם ארץ ישראל עד שלא המתינה לצאת עם שיירה אלא היא לבדה יצאה עם שתי כלותיה וכל זה מהחשק והתאוה שהיה לה לשוב אל ארץ יהודה זה אי אפשר שכוונת הכתוב היא זו לפי שאם לא היה אומר הכתוב אלא ותצא היא ושתי כלותיה עמה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה הי' אפשר לומר שכוונת הכתוב להודיענו שהיא יצאה יח דה מרוב החשק של ארץ ישראל אבל באומרן מן המקו' אשר היתה שמה לא יצדק שכיון לומר ותצא יחידה מן המקום אשר היתה שמה כי זה שקר כי מאותו המקום לא יצאה היא לבדה שהלא כמה גמלי' וכמה חמרים יצאו אלה מפה ואלה מפה זה למזרח וזה למערב ואיך רצה להודיענו במלת ותצא שהיא יצאה יחידה אם מ"ש הכתוב מן המקום אשר היתה שמה מנגד לכונה זו כי לא יצדק זה עם זה וזה שחזר ואמר ואת אמרת ותצא כלומר אף אם תהיה כוונתו שיצאה יחידה מבלי שיירה ולא לשלול שלא יצאו אחרים מן העיר עם כל זה אומרו ותצא עם מ"ש מן המקום וגו' מחזי כשקרא וזה שתפס בעל המאמר בתחילת דבריו כל הפסוק באומרו ותצא מן המקום אשר היתה שמה שאילו לא היה אומר אלא ותצא בלבד היה אפשר לתרץ דלא קרא יתירא כדאמרן וזהו מ"ש וכי לא יצאה משם כי דייק מלת משם רצה לומר כי על היותו מורה מקום על זה קשה דודאי הוא גילוי שאין כוונת הכתוב להודיענו שהיא יצאה יחידה מרוב חשקה ותאותה ואם כן הדרא קושיא לדוכתין כי ותצא הוא קרא יתירא כיון שכבר כתוב לעיל ותשב וכדפירש רש"י ז"ל כדאמרן ולכן לא כתוב רש"י אלא ההכרח הזה שהוא האמיתי כי מה שאמר והלא כמה חמרים וכו' אינו אלא דחוי לפירוש אחר שהיה אפשר לפרש כדי לתרץ מלת ותצא וכיון שנדחה שוב אין לפרשו והדרא קושיא לדוכתין למה נאמר ותצא ותירץ ואמר גדול שבעיר הוא זיוה והוא הודה וכו' נקט הני ארבעה לישני אפשר דתרי מנייהו שכר רוחני ותרי אחריני שכר גשמי והתחיל מלמעלה למטה מן היותר חשוב והוא השכר העיקרי דמעותד לחיי העולם הבא והוא שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ובזמן שהצדיק בעיר המדריך ומיישר את אנשי העיר בדרך אשר ילכו בה ובמעשים אשר יעשון נמצא שהוא מורה אותם לחיי העולם הבא להינות מזיו השכינה נמצא שהוא זיוה שעל ידו זוכים זיו. ועוד זוכים לשכר אחר רוחני שהוא ההוד וההוד נקרא ע"ד מה שאמר הכתוב ונתת מהודך עליו והיא ניכרית בפנים כי חכמת אדם תאיר פניו וכן מצינו ואמרו ז"ל מהיכן זכה משה לקרני ההוד הרי שלזוהר פניו קרא הוד ומאותו ההוד שבפניו היו יראים ישראל מגשת אליו וכמו שאמר הכתוב וייראו מגשת אליו ואז"ל בוא וראה כמה גדול כחה של עבירה שעד שלא פשטה ידיהם בעבירה מהו אומר ומראה כבוד ד' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ואינן יראין ולא מזדעזעים ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים והשמיענו שבזמן שהצדיק בעיר על ידי מה שמדריכם ללמוד וללמד לשמור ולעשות זוכים על ידו להוד ויקר עד שיראו ויזדעזעו אומות העולם מגשת עליהם להרע להם כי יראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליהם ויראו מהם וכל זה בסיבת הצדיק ולכן ראוי לומר עליו הוא הודה. אמר עוד הוא הדרה עתה ביאר השכר הגשמי והאחד הוא ההדר והדר הוא הזקנה פ"ד מה שאמר הכתוב והדרת פני זקן כי הזקנה הוא מהודר וגם הכל מהדרים אותה ואמר שבזכות אותו הצדיק שבעיר כולם יאריכו ימי' וימותו בהידור של זקנה והנ' ח"ו לא ימותו אנשי' שחורי ראש וזקן וזה במה שיסיר ד' מהם כל חולי וכל מדוי מצרי' הרעי' בזכות אותו הצדיק ז"ל הוא הדרה. אמר עוד הוא שבחה הוא שכר גשמי אחר והוא אחרון פחות מכולם וזה כי שבחה של עיר יאמר על שבח מזונותי' שהיא משובחת בהם על דרך שאמרו רז"ל שבעה מינים נשתבחה בהם ארץ ישראל נראה דשבח העיר מתקרי עניני מזונותי' בזמן שהצדיק בעיר הוא שבחה שבזכותו הקב"ה מברכ' בגשמי רצון ותהי אחריתה חיים ושבע ועליו יאמר כי הם צוה ד' את הברכה ברכות המזונות חיים עד העולם הוא ענין ההדר והזקנה וארבעת הפנים האלו זוכים אנשי העיר בזמן שהצדיק בעיר:

6ואומרו מלת הוא בכל חדא וחדא ולא אמר הוא אחד לכולם להורו' כי כל טוב' וטובה מאלו שזוכי' בשבילו מעלה הקב"ה כאילו לא הקדים לתת טובה אחרת בשבילו אלא זו היא הראשונה וכאילו עתה הוא מתחיל ואומר הוא הודה כי לעולם בראשונה היה צריך לומר מלת הוא ולכן נקט הוא בכל חדא כאילו זו היא הראשונה ובזה כל טובה וטובה מאלו היא באה בריבוי מבלי צמצום כלל לפי שמעריכים אותה כאילו עדיין לא עשו שום טובה בשבילו אלא זו בלבד וכן ראוי שתהיה בריבוי עצום וכשהצדיק הולך משם פנה זיוה בו הנה רפי חשיבות השכר כן הוא מהירות איבודו שלא יוכלו להשיגו ולכן נקט בראשונה פנה זיוה כי הראשון שנאבד מהם הוא זיוה שבנקל במה שלא יהיו הגונים כבתחלה תיכף יאבדו שלא יזכו להיות כאותם שיושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ואח"כ פנה הודה כי סר צילם מעליהם ואח"כ פנה הדרה כי ח"ו בחטאם ימותו אנשים כי אין ערוד ממית אלא חטא ממית ואח"כ ויהי רעב בארץ ומייסרם ברעב ובצמא ובחוסר כל באופן שפנה שבחה. אמר עוד תמן לא הות אלא אותה הצדקת ברם הכא הא הוה יצחק תמן אלא א"ר עזריה וכו' הנה המקשה בודאי שידע שאינה דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים אבל חשב שההפרש שביניהם הוא בכפלים לבד במשל שאם כשיהיו שני צדיקים בעיר יהיה במשל מאה אוקייות של זיו והוד והדר כאשר יצא הצדיק הא' ישאירו חמשים ולכן הקשה דבשלמא תמן במואב לא הוית אלא היא ויצדק באומרו שבצאתה משם פנה זיוה ופנה הדרה לפי שנשארה העיר כארץ מאפילה ותחשך הארץ ברם הכא לא הות יצחק תמן והכוונה שכיון שהיה יצחק תמן לא יצדק אומרו פנה זיוה פנה הודה וכו' כי נראה שכל זיוה וכל הודה פנה וזה אינו שאם פנה לא פנה אלא חצי זיוה וחצי הודה וחצי הדרה כי החצי האחר נשאר כיון שעדיין נשאר יצחק שם ולא שייך למימר פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה וכו':

7ותירץ אלא א"ר עזריה לא דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים הכוונה אין הדבר כמו שחשבת שהיית מדמה הזכיות שחשבת שהיו שוים שאם כשיש צדיק אחד יש בעיר שיעור חמשים שיעורים של זיו והוד והדר כשיהיו שנים יהיו מאה שיעורי' של זיו והוד והדר ויוכפל הדבר בשוה כיון שבשביל צדיק א' יש חמשים שיעורים של זיו וכו' בשביל שני צדיקים יהיו מאה שאם היה הדבר כן האמת אתך דלא שייך לומר פנה זיוה וכו' כי עדיין נשאר חלקו של זיו של הצדיק האחר ולא פנה אלא חצי זיוה כדאמרן אבל הדבר הוא עולה כמו שאמרו בלע"ז אלגאליארי"ן שאם כשיש צדיק אחד בעיר יש במשל נ' שיעורים של זיו כאשר יהיו שני צדיקי' לא יהי' שוה זכות שניהם אל האחת וזה במה שיוכפל הזיו למאה שיעורים אין הדבר כן אבל יעלה במדרגה גדולה לאלף אלפי שיעורים של זיו והוד והדר וכן היה בבאר שבע כשהיו שני הצדיקים שם כי היה הזיו וההוד בערך אלגאל"י ועתה כאשר יצאו יעקב מבאר שבע לא נשאר אלא צדיק א' וכל אותה מעלת הזיו שעלת' אלגאליאר"ן פנה והלך לה ולא נשאר אלא הנ' שיעורי' של זיו באופן שכפי שיעור הזיו וההוד שפנה וחלף והלך לה יצדק לומר על העיר פנה זיוה כאילו כל זיוה הלך כי מה שנשאר אינו נערך לכלום כפי ערך מה שהי' לה עד עתה וצדקת באומרו פנה זיוה וכו' ולפי דבנדון דידן הדרשה היא פשוטה משום דלא הות אלא היא אמנם ביעקב אינו ברור כ"כ משום דהא הוה שם יצחק לכן נקט לה לדרשא בנעמי ואח"כ הודיענו וכן ביעקב אף אם אינו ברור כ"כ וחילקו אינו דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים וכו' וכיון דבנעמי הדרשא היא מוכרחת מחמת עצמה זה יהי' קצת הכרח שגם ביעקב אזלינן לה לשיטה זו ודרשינן ליה הכי אח"כ מצאתי בבראשית רבה דדריש ר' עזרי' בעצמו הדרשה בויצא יעקב ואח"כ אמר ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה דייק דלא קאמר וכן כדקאמר הכא במדרש רות בראיית יעקב לפי שראיית נעמי היא פשוטה ואדרבא היא הכרח שגם ביעקב דרשינן לה הכי ולזה אמר לישנא דדכוותי' כלומר אל יקשה בעיניך מה שדרשתי בויצא יעקב דדכוותיה מצינו בנעמי ושם אין לפקפק בדבר וכן תמצא בבראשית רבה כשמביא דרשת ויצא יעקב דריש לה ר' עזריה בשם רבי סימון וכשמביא דכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה דריש לה בשם רבי עזריה בשם ר' סימון וגם בשם רבי חנן בשם רבי שמואל בר רב יצחק בזמן שהצדיק בעיר וכו' ואח"כ כאשר מקשה ניחא תמן דלא הות אלא היא ברם הכא וכו' תירץ ר' עזריא בשם ר' סימון נראה דר' עזריה דווקא דדריש לה הכי בויצא יעקב נמי הוצרך לתרץ אינו דומה וכו' אבל ר' חנן אפשר דלא דריש לה אלא בנעמי לבד משוה דלא הות תמן אלא היא ולכן דייק שפיר דבבראשית רבה כאשר מביא ראיית נעמי נקט לה בלישנא דדכוותה וברות כאשר מביא ראיית יעקב אמר וכן ביעקב, ואפשר לדייק בפשט הכתוב אומרו אשר היתה שמה על דרך דרשת חז"ל שהודיענו גודל הרושם שעשתה יציאתה בעיר שנשאר' כארץ מאפיל' וזה שאמר ותצא כלומר יצאת זיו מן המקום אשר היתה שמה ואומרו מן המקום אשר היתה שמה כלומר מן המקום אשר היא לבדה היתה שמה דלא הות תמן אלא היא ובודאי שביציאתה חשכה הארץ לא כן ביעקב שגם אם פנה זיוה משום שאינו דומה זכות צדיק אחד וגומר עם כל זה הא מיהא נשאר בעיר זיו יצחק אמנם הכא ותצא מן המקום אשר היתה שמה היא לבדה היתה שמה, וגם אם בשתי כלותיה אפשר שהי' להם שום זיו או הדר כי בהכרח למדו איזה דבר טוב מנעמי ולפחות רות סופה יוכיח על תחילתה שהיו לה מעשים טובים אפילו אילו לא נשארה שם אלא ושתי כלותי' עמה באופן שנשארה העיר מבלי זיו כלל ענן וערפל סביבותיה וגם אפשר לדייק מלת היתה כי נקטינן והיה לשון שמחה ויהי לשון צער כמאמרם ז"ל ועם זה נאמר שבמקום והיה לזכר יאמר היתה לנקבה והכל לשון שמחה ושבח ולכן אמר אשר היתה שמה כי היא היתה שמחת העיר כולה וביושבה שמה העיר היתה צהלה ושמחה כי היא היתה זיוה והדרה ועתה נשארה העיר דוה ונאנחה:

8ובמדרש, ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה אמר ר' יוחנן עברו על שורות הדין והלכו ביום טוב ע"כ. וראוי לדעת מנא להו לרז"ל לחשוד אותם שעברו על שורות הדין והלכו ביום טוב ואפשר לומר כי קרא יתירא קא דריש דהוה סגי דלימא הכי ותצא מן המקום אשר היתה שמה ושתי כלותיה עמה לשוב אל ארץ יהודה ואנא ידענא דבשובם היו הולכות בדרך דאי אפשר בלאו הכי לכן הודיענו שכוונת הכתוב שהזכיר הליכות הדרך להשמיענו שאם היות שהליכתם בדרך היתה נמנעת על פי שורות הדין וראוי שלא ללכת ועם כל זה הנה ותלכנה בדרך ואין זה אלא שנאמר שהלכו ביום טוב דבשבת שהוא חמור כולי האי לא חשידי וביום טוב הלכו שהוא קל וקילא להו מילתא ומתוך גנותן למדנו שבחן כי באות נפשן לשוב אל ארץ והודה נקל בעיניהן ההליכה ביום טוב וזה שסיים הכתוב לשוב אל ארץ וגומר:

9ועוד במדרש ד"א ותלכנה בדרך מלמד שהולכות יחפות וגופן נוגעו' בארץ, וכתב הרשב"א הלוי ז"ל זה הדבר אפשר שידרש כי תכל נפשן לארץ הקדושה ובאו יחפות להורות עוצם התשוקה ואשר יראה יותר אמיתי כי הדלות והשפלות גרם זה ולכן ותלכנה בדרך יחפות וגופן רצה לומר רגליהן נוגעות בארץ וגם שבח הוא להן ביותר בהיותן לפנים רכות וענוגות אשא לא נסתה כף רגליהן הצג על הארץ מהתענג ומרוך ועתה כהיום בסיבות חיבות א"י הולכות יחפות ותתנגפנה רגליהן באבנים ורגבי הסלעים לבוא לשם ד' ע"כ. והנה הוא ז"ל העיד כי הדרך האמיתי היא האחרון והדבר פשוט אבל ראוי לדקדק בדברי המאמר למה כפל ואמר שהולכות יחפות וגופן נוגעות בארץ כי באומרו שהיו הולכות יחפות בודאי שהיה גופן נוגעת בארץ אבל אפשר שאלו אמר יחפות בלבד הוה סליק אדעתין שהיו יחפות לגמרי מבלי מנעל וסנדל כלל לכן אמר שלא הענין כן לפי שהן היו צנועות בתכלית הצניעות וכבר נקטינן דטפח באשה ערוה ובפרט במקו' שדרכו להיות מכוסה לכן הודיענו פירוש יחפות שלא היו יחפות לגמרי אבל היו לובשות מנעלים בלויים כל כך עד שלא נשאר מהמנעל כי אם הכיסוי העליון שהוא מכסה את רגליה אמנם כפות רגליהן היו נוגעות בארץ כי היו בלויום ומרוב עניות' אין לאל ידם לתקנם והיה גופן נוגע בארץ דהיינו כפות רגליהן וזה אמרם ז"ל יחפות וגופן נוגעות בארץ באופן שהיו הולכות בצניעות גדול אין רואה מבשרם עד מדרך כף רגל ומה שדרשו ז"ל דרשא זו הוא מקרא יתירא דותלכנה בדרך דאל"כ מה בא ללמדנו וזה דייק במ"ש בתחל' דבריו מלמד וכו' כלומר דאי לא תימא הכי מה בא ללמדנו, ובמדרש ותלכנה בדרך עסוקות בהלכות גרים ע"כ. וכתב הרשב"א הלוי אפשר שדרשו כן כדרכה הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות כדאיתא במדרש וכן ענין ותלכנה בדרך ענין הלכות. אמנם במדרש לקח טוב מצאתי ותלכנה בדרך עוסקות בהלכות לשוב אל ארץ יהודה לשוב בדת היהודי' ע"כ. א"כ מתיבת לשוב אל ארץ יהודה דרשוהו ואומרו בדתי היהודים נראה שדרש תיבות ארץ כמו שדרשוהו רז"ל בב"ר פל"ז מן הארץ ההיא יצא אשור מן העצה ההיא יצא אשור כיון שראה אותם באים לחלוק על הקב"ה פנה מארצו ע"כ הנה שתיבת ארץ ענינה עצה ודברי התורה כולה עצות מרחוק להשכיל להיטיב לאדם עכ"ל:

10ואני אומר דודאי דמדרש רות ומדרש לקח טוב טוב לא פליגו אלא שבמדרש רות קיצר ובכתו' יש שני הכרחיות לדרשא זו הא' אומר ותלכנה בדרך מיותר והי' סגי דלימא הכי ותצא וגו' ושתי כלותי' עמה לשוב אל ארץ יהודה כי בוודאי אי אפשר לשוב אם לא שילכו בדרך ומה גס שאם היה רוצה להזכיר ההליכה לימא ותלכנה לשוב אל ארץ וגו' מלת בדרך למה לי ועוד הכרח שני מה שאמר לשוב אל ארץ יהודה דלא ה"ל למימר אלא לשוב אל בית לחם לפי שעיקר שם העיר היה ב"ל והכינוי שלה הוא יהודה כש"א לעיל וילך איש מב"ל יהודה ואם כן למה דילג השם העיקרי ונקט הכינוי הטפל והנה מצינו דלקמן כשהזכיר ביאתן נקט והמה באו ב"ל בתחלת קציר שעורים ולא אמר והמה באו ארץ יהודה כדאמר הכא ואם כן למה לא נקט הכא לשוב אל בית לחם, והנה במדרש רות לא הביא אלא ההכרח הא' וקיצר ובמדרש לקח טוב נקט השתי הכרחיות בפירוש והכוונה כי דרך יאמר במקומות רבים על דרכי התורה והמצות כמו שאמר הכתוב והודעת להם את הדרך ילכו בה ועתה אלו היו הולכות ומתעסקות בדרך אשר אותו הדרך היה לשוב של ארץ יהודה כלומר לשוב בדת היהודים דהיינו הדרך אשר ילכו בה והמצות וההלכות של הגרים השבים מגיותן לגירות ועתה מ"ש הכתוב לשוב אל ארץ יהודה איו הכוונה על כינוי המקום אלא הכוונה אל ארץ אשר נוהגים דת יהודי' וזו היא כוונת מלת יהודה דקאמר ע"ד מ"ש הכתוב איש יהודי היה בשושן הבירה דלאו משבט יהודה ממש דאיש ימיני הוה ומבנימין קא אתי אלא פי' יהודי דקאמר הכוונה גברא חסידא וכמו שתרגם המתרגם וכן מצינו שאמרו ז"ל שכל מי שכופר בע"ז נקרא יהודי וכן נאמר בחנניה מישאל ועזריה שנאמר עליהם אית גוברין יהודאין והטעם למה כל הכופר בע"ז נקרא יהודי מפורש בביאורי למגלת אסתר ודרשוהו משם כן מה שאמר בכאן לשוב אל ארץ יהודה הסיבה אל ארץ שכלם יהודי' ונוהגי' דת יהודית ולפי שאלו הנשי' היו באים עתה להתגייר ולשוב אל דת יהודית ולכפור בע"ז על כן אמר לשוב אל ארץ יהודה כדאמרן:

11עוד כתב הרשב"א הלוי ז"ל. אפשר לדרוש אומרו אל ארץ יהוד' כי קיימו בעצמן דברי חכמים וחידותם במסכת יראת חטא פ"ג תן שכר לפסיעותיך וכן אלה על כל מסע ומסע היו אומרות לשוב אל ארץ יהודה כרי לתת שכר לפסיעותיהן כאמור עכ"ל, ולי אפשר לומר לפי דרך זה בהיות כי נשים לבדן יצאו ואף לא היה להם איש להראותם הדרך ילכו בה עד שהיו צריכו' לשאול אל כל מהלכי דרכים אשר תמצאן איזו הוא הדרך לשוב אל ארץ יהוד' וז"ש ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה כי בכל הדרך שאלו והיו דבריהם לשוב אל ארץ יהודה באיזה דרך הולכים:

12עוד כתב הרשב"א הלוי ז"ל, זה לשונו ועוד לשוב אל ארץ יהוד' כי מטבע האדם להשתוקק אל ארץ מולדתו אמם כי ההליכה הזו כולה לשמים ואין בה חלק נכרי וזר ולא לבוא לבית לחם עיר מולדת נעמי היתה הכונה רק לשוב אל ארץ יהודה באיזה עיר שתהי'. האמנם אחרי רואי המציאות עד בואנה בית לחם נראה שמגמת פניהם המקום ההוא ואם כן אומרו לשוב אל ארץ יהוד' רצה לומר לבית לחם וגם זה אדרוש לשבח כי מטבע בני האדם אשר ירדו מנכסיהם ללכת ולהרחיק נדוד למקום שאין מכירים אורם כי כסת' כלימה פני' בראות' אנשים אשר מאסו אבותם לשית כלבי צאנם עולים מעלה מעלה אמנם האיש הירא את דבר ד' יעמוד במקומו ופניו משתנים בראותי בני נבל גם בני בלי שם עולים למעלה והוא יורד מטה להיות זה לו כופר נפשו וכן עשתה הצדקת נעמי באות נפשה באה וחזרה למקומה ללמד דעת את העם כי צדיק ד' בכל דרכיו וכמו שהצדיקה עלי' את הדין נגד השמש שאומרה וד' ענה בי ורצתה להתכלם ולהתבייש שמה במקום אשר חטאה למען תהיה לה כפרה גמורה והוא ענין אמיתי ונפלא ער מאוד עכ"ל:

13ובביאו' לרב אחרון זה לשונו בא להודיע מה שהזכרתי כי בצאתם מן המקום לא נתפרסם שהיתה הולכות אלא נעמי בלבד וז"ש ותצא מן המקום היא לבדה אך כלותיה היו הולכות עמה בחזקת לויה ולכן לא אמרה נעמי להן דבר בצאתן מן המקום ותלכנ' בדרך וגו' כיוון לומר שנעמי לא דברה לכלותיה כל עוד שלא הגיעו לפרשת דרכים אשר מנהג המלוים לשוב משם בחשבה שכלותיה היו יוצאות ללוותה אך כשהלכה בדרך לשוב אל ארץ יהודה כלומר שהגיעו לפרשת דרכים ללכת אל ארץ יהודה וכלותיה עוד הולכות עמה אז אמרה להן לשוב:

14או אפשר לומר שעד צאתן אל אם הדרך לא תקנו כלותיה עצמן ומלבושיהן כדרך כל הולכי דרך ולזה לא הרגישה נעמי שהיו רוצות לשוב עמה אך אחרי הגיען אל אם הדרך הן תקנו עצמן להולכי דרך והיינו דקאמר ותלכנה בדרך לשוב אל וגומר והורו בדעתן שכונתן היתה לשוב עמה אז השיבה אמריה להן: