אגרת שמואל על רות ב:יד

1ויאמר לה בועז האוכל גושי הלום. הר"ר יצחק עארמה ז"ל כתב כי שיעורו הפך לעת האוכל אמר גושי הלום. ואני אומר כי אין צורך בהיפוך אפילו כפי ההבנה הפשוטה כי הענין מובן מעצמו כ"ש דלדידי מה שאמר הכתוב לעת האוכל אינם דברי כותב המגילה מודיע לנו אימת אמר בועז לה גושי הלום והודענו הזמן שאמר לה גושי הלום וגו' שהי' לעת האוכל זה אי אפשר חדא שהם דברי מותר דמאי איכפת לן אם כשקראה לאכול היה פת האוכל או לאו ודי כשיאמר ויאמר לה בועז גושי הלום וגו'. ועוד כי על הסתם כיון שקראה לאכול עת האוכל היה ודאי ועוד שאם הכונה היא הודעת הזמן אשר קראה הכי הל"ל בעת האוכל בבי"ת כלומר בזמן עת האוכל והוא בי"ת זמנית אז אמר לה גושי וגו' ולמה בלמ"ד אשר על כן נראה לי כי מה שאמר לעת האוכל הם דברי בועז אל רות לא הודעת הזמן שקראה כי אין צורך בו כדאמרן והענין כי בועז זימנה את רות מהיום לכל שאר הימים לעת שיהי' עת האוכל שתגש הלום לאכול וזה שאמר ויאמר לה בועז לעם האוכל גושי הלום הכונה שכך אמר לה לזמן שיהי' עת האוכל גושי הלום מכאן והלאה ואכלת וגו' ולא תצטרכי שיקראו לך בכל יום כי הריני מזמן אותך ומעתה אני אומר לך כי לעת האוכל גושו הלום ואכלת מן הלחם וזה אמר לה ודאי ביום הראשון ושכן תעשה בכל שאר הימים ואמר ואכלת מן הלחם בה"א הידועה ולא אמר ואכלת לחם להודיע לה כדי שלא תתבייש כי אין לו כזה חסרון כיס ולא הוצאה יתירה בעבורה רק מן הלחם הידוע אשר יש להם תאכל גם היא כי לא יצטרך להרבות בשבילה כי ממה שיאכלו מאה יאכלו מאה ואחד באופן כי איני מוצא הוצאה יתירה בשבילך ואם לא תרצי לאכול מן הלחם שלי כי תחשבי כי הוא הוצאה יתירה לי לפתות פתך אשר הוא פת שלך אותו הפת שיש לה תטבול אותו בחומץ שלנו כי אין בטיבול החומץ שום הוצאה יתירה ובזה ידוייק מלת פתך שהיא מיותרת ומה גם שהיה ראוי שיאמר וטבלת הפת בחומץ ומדקאמר פתך בכנוי הכוונה לרמוז לכדאמרן עם זה ידוייק למה שינה מלשונו דנקט בתחילה לחם והנ"ל וטבלה לחמך בחומץ אבל בהיות כי הפני רוב הפעמים אין לו לחם שלם רק חתיכות של פת על כן נקט פתך מלשון פתות אותה פתים ובהיות שהכוונה כדאמרן כי על פת שהיה לה משלה קאמר ועל הסתם היו חתיכות פת ולא לחם שלם על כן אמר פתך מלשון פתות אותה פתים כדאמרן. ואומרו גושי הלום ומן הראוי היה שיאמר גושי הנה כמו שאמר שלמה המלך כי טוב אמר לך עלה הנה אמנם בועז רצה להרחיק לזות שפתים ממנו כי הבנת מלת הנה היא שמקרבו אצלו ואומר לו עלה הנה אצלי כלומר פה סמוך לי ובוודאי כי בועז לא הי' רוצה שתגש אצלו לאכול משום ולזות שפתים הרחק ממך אבל כאשר ראה אותה שהיתה חוץ מן המסיבה אמר לה גושי הלום כלומר גש הלאה במקום המסיבה ואכלת מן הלחם וכן עשתה שנגשה אבל מפני הצניעות לא נגשה בעצם אלא ותשב מצד הקוצרי' כלומר לצדי הקוצרים ולא שוה ממש בשור' אשר היו הקוצרים יושבים אלא ישבה מן הצד מפני הצניעות. וגם אפשר לומר כי בועז לא היה אוכל במסבת הקוצרים רק היו משימים לו לבדו ולהם לבדם ולכן לא אמר גושי הנה כי לא קראה שתגש אצלו אלא שתגש הלום במסיבות הקוצרים:

2ואפשר לומר כי רז"ל הוקשה להם כי הל"ל גושי הנה אם הענין כפשוטו על כן אמרו אין הלום את מלכות:

3ויצבט לה קלי פירושו ויושט לה כדפירש רש"י ז"ל והכוונה כאשר ראה בועז צניעות' כי ישבה מצד הקוצרים על כן הושיט לה בועז בידו מעט קלי כי כן דרך הבעל הבית כאשר רואה שהאורח בוש לאכול מושיט לו בידו מן המאכל ונותן לו וכן בועז ויצבט לה קלי כלומר ויושט לה קלי. ובמדרש ויצבט לה קלי קליל זעיר בשתי אצבעותיו א"ר יצחק את שומעת מינה תרתי או ברכה שרתה באצבעותיו של אותו הצדיק או ברבה שרתה במעי' של אות' צדקת דכתיב ותאכל ותשבע ותותר ונראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של אותה צדקת ע"כ דרש שנתן לה קליל זעיר בשתי אצבעותיו מדנקט לשון ויצבט שהוא לשון הושטה ולא אמר ויתן לה קלי להודיע שלא היה במה שנתן שיעור נתינה אלא הושיט לה מעט מזעיר בדרך הושטה בשתי אצבעותיו והכריח דנראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של אותה צדקת מדקאמר ותותר ולא אמר ונותר כי לפי האמת המותר הוא נותר מאליו אחרי שכבר שבע האדם מלאכול ואינו יכול לאכול עוד שאר המאכל נשאר מותר מאליו ולא שייך למימר שהאוכל הותיר אותו אמנם להודיענו כי זה המותר לא נותר מאליו כי לפי האמת לא היה באותו המאכל שיעור כדי שתשבע כי לא נתן לה אלא קליל בשתי אצבעותיו אמנם לפי שסיבות מה שנותר היתה היא ששרתה ברכה במעיה על כן אמר ותותר בתי"ו של כינוי הנקיבה כאילו היא היתה סיבות מה שנותר כי בזכות' נותר ששרתה ברכה במעיה וכן דייק לקמן דקאמר את אשר הותירה משבעה ולא אמר את אשר נותר משבעה להודיענו האמור שהוא הותיר' אותו על ידי ששרתה ברכה במעיה של אותה צדקת:

4והרשב"א הלוי ז"ל כתב ויאמר לה בועז וגומר רז"ל בקבלתם האמיתות קבלו היות תיבת לה רפויה שלא כמשפט ואמרו במסורת שלשה לה דלא מפיק ה"א ויקרא לה נובח בשמו, לבנות לה בית בארץ שנער, ויאמר לה בועז וגומר ובמדרש רבתי דרות אמר לה ח"ו אין את מן האמהות אלא מן האימהות ונובח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא לה נובח בשמו מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה ע"כ. הנה פירשו תיבת לה בלא מפיק כאילו כתוב לא באל"ף וכוונת בועז להשיב לדברי רות דברי ניחומין כי אחרי שהיא מרוב ענותנות' אמרה ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך השיבה כדרכי טובו ויאמר לא כלומר לא תהי' כזאת שלא תהי' מן האמהות הן השפחות אלא כאימהות שבנו את בית ישראל וכן ויקרא לה נובח בשמו כאילו כתיב לא באלף כי לא עמד לה אותו השם וכיוצא בו בשאת שתי נשים את האיפה האמור בזכרי' הנביא וישאל הנביא אל המלאך אנה המה מוליכות את האיפה והושב לו לבנות לה בית בארץ שנער כתיב לה רפה לומר שאין לשקר תשועה כי אחרי שהאיפה הזאת היא איפות רזון מורה על החנופה וגסות הרוח אין ראוי שתבנה ותהי' לה בית מנוח' כי לא טוב יהי' לרשע ולכן כתיב לה ברפ"ה כאילו כתוב לא באל"ף כמדובר וכן כתבו התוספות בשם י"מ בהאיש מקדש וקרוב לזה פירש רבינו בחיי בפרשת מטות. ואמר לה גושי הלום ואכל מן הלחם הנה ממאמר וטבלת פתך בחומץ שומע אני שאין כוונת ואכלת מן הלחם כמשמעו לחם בלבד שאם כן הוא הי' לו לומר וטבלת אותו בחומץ מלבד היות זימון זה נקלה עד מאוד לאכול פת לחם בחומץ ומצינו כי תיבת לתם הנה היא נאמרת בתורתינו על כל מאכל אשר יאכל בסעודה להיות עיקר קביעות הסעודה על לחם אמר הכתוב לאכול לחם עם חותן משה ובוודאי שסעודה גדול' הית' שם מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם עד שסעודות שלמה בשעתו נקראת לחם דכתיב ויהי לחם שלמ' וגו' וכן כתב רש"י בביאור מגילו' קהלת בפסוק לשחוק עושים לחם וזה לשונו לחדוות מזמוטי חתנים ומלכים עושים סעוד' וסתם סעוד' גדולה קרוי' לחם כד"א בלשאצר מלכא עבד לחם רב ע"כ וכן מצאתי שוב בדברי הר"ר יוסף יחייא ז"ל והביא ראי' מאומרו ביוסף שימו לחם כי לא יוכלין המצרים לאכול את העברים לחם עכ"ל ובעיני הדברים כ"כ פשוטים כי לא הי' צריך להאריך בראיות כאשר האריך. ובאומרו וטבלת פתך בחומץ כתב עוד הר"ש הלוי ז"ל שכן דרך הקוצרים להיו' טובלין פתן בחומץ בשעת השרב כדברי רז"ל בויקרא רבה פל"ד והי' זה מפני כי החומץ הנה הוא משקיט הצמא ומחזיק האצטומכא ועומד כנגד העיפושים כדברי הרלב"ג ז"ל ומפני היות' בת מלכים אשר לא נסתה כף רגלה הצג בשדות פחד פן יכה שרב ושמש ע"כ יעצתה עצה טובה עכ"ל:

5והחסיד הר"ר יוסף יעבץ ז"ל כתב ויאמר לה גושי הלום וגו' כל מי שלא יהיה כפוי טובה וישבח המעניקו יפתה לבו לעשות עמו יותר ולזה אמר מה שאמר וצוה מה שצוה עכ"ל. ובמדרש א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאם הי' ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו הי' מוליכו אצל אביו ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות הי' ולא לקראתו ואלו הי' בועז יודע שהקב"ה מכתי עליו ויצבוט לה קלי עגלות מפוטמות הי' מאכילה עכ"ל:

6וכתב הרשב"א הלוי ז"ל נהירנא כד הוינא טליא ששמעתי בביאור מאמר זה דבר נאה והוא כי שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם הזה אם מפני שיש בדבר ההוא טורח וירא מנוחה כי טוב ואיננו רוצ' להטות שכמו לסבול הטורח ההוא ועל כן יושב לו מנגד ואם בשביל שיש בדבר ההוא חסרון כבוד אליו ובהיותו רודף אחר הכבוד בורח מהעדרו ואם בשביל שיש בדבר ההוא חסרון כיס בא ר' יצחק ללמד דעת את האדם שלא ימנע אדם את עצמו לאחת מאלה אחרי שיודע שהקב"ה כותב וקובע לו שכר וכנגד הטורח הביא דבר ראובן שלא השיב אחור ימינו אף אם היו כולם מוסכמים לדעת אחד לשפוך את דמו והתעסק עמהם עד התיקם מאותה המחשבה ואם הי' יודע שמעשיו בספר נכתבין הי' עוד רב עמהם עד הביאו אותו אל אביו. וכנגד הכבוד הביא דבר אהרן בסוד ד' הנודע לנביא לישראל טרם זרוח שמשו של משה רבינו ע"ה כדאמרינן בשמות רבה פ"ג אצל שלח נא ביד תשלח ועכשיו הי' ניטל כבודו וניתן למשה ובכל זאת שמח ואם הי' יודע שזה ניכתוב בספר בודאי בתופי' ובמחולות הי' יוצא לקראתו וכנגד הממון הביא דבר בועז הצדיק כי נתן מלחמו לדל ואם הי' יודע כי טוב בעיני ד' להיות זאת זכרון בספר אין ספק שהי' מאכילה עגלות מפוטמות זה הנשמע והנראה אלי עוד היות נראים פה שלשה מקורי שלמיות מחשבה דיבור ומעשה כנרמז בפסוק בפיך ובלבבך לעשותו ונדרשו פה כסדר הכתוב כי על הדיבר הביא דבר ראובן כי לא בחיל ולא בכח גבר על אחיו כי אם ברוח שפתיו שפתי צדיק וכנגד המחשב' הביא דבר אהרן דבר המסור ללב כדכתיב וראך ושמח בלבו וכנגד המעשה הביא דבר בועז שהוא ענין מעשה רב. ובנשמע ובנראה עדיין הומה לי לבי באמרם בא הכתוב ללמדך שאם עושה מצוה כו' שאילו הי' ראובן יודע כו' שנראה היותם משמשים על מנת לקבל פרס וביען לא נתברר להם שכר פעולתם לא עשו המצוה כהוגן וזה דבר מתמיה על בעלי תשובה כראובן ועל חסיד בחיר ד' כאהרן ועל צדיק גמור כבועז:

7ולכן נראה לי שהקב"ה ראה להליץ בעד שלשת' בדבר מעשיהם הטובים כי הנה יראה דבר ראובן אם בטרחו אם בדבורו שלא עשה הדבר כהוגן אחרי שיעץ להשליכו הבור והבור רק אין בו מים ואז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ומה זו הצלה ובוודאי יראה כי כוונתו בכוונת' להמיתו רק שלא יתאכזרו בידיהם כנגדו על כן הוא ית' הבוחן לב וחוקר כליות העיד עליו למען הציל אותו מידם ופירש אלו היה יודע ראובן כלומר אם היה יודע שהיה הוא ית' צריך להליץ במדו ולהכריז עליו שהיה נקי מהדבר הזה הוא היה משים נפשו בכפו והיה מוליכו על כתפו למען דעת הכל כי כוונתו רצויה וכן דבר אהרן כי מי יודע מה בלבו ואף אם נאמר וישק לו אין מזה ראיה כי נמצא כזה בעשיו וישקהו ואם ננקד לכן הוצרך הוא ית' להשמיע תהלתו באומרו וראך ושמח בלבו וכן דבר בועז אשר נראה נותן בעין רעה וצרה שנתן בראשי אצבעותיו והוצרך רוח הקודש להודיע שנתן בעין טובה עד שהיה כדי שביעה. וכן מצאתי במדרש רבתי דרות ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר הנה שדרשו זה מסיפיה דקרא דותאכל ותשבע ותותר ואם היו הצדיקים הללו יודעים שהיה צריך הקב"ה להצילם משוט לשון היו הם מתאמצים לעשות מעשיהם מנוק' ומשופה מחשד ולכן כל בר לבב יעשה מעשיו בלבב שלם בתכלית השלימות להיות נקי מד' ומישראל עכ"ל ואל אלהים הוא יודע ועד כי הדרך הזה אות באות עיינתי אותו ולפי שקדמני בו העתקתי אותו על שמו ואפריון נמטייה כי יפה פירש והוא ענין נחמד:

8אמנם עוד אפשר לי לומר כי כוונת בעל המאמר להודיענו שעיקר העבודה תלויה בלב ורחמנא לבא בעי וכשעושה האדם המצוה במחשבה בלבד מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בשלימות ומכתיב עליו שעשאה וז"ש בעל המאמר א"ר יצחק בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כלומר כי בהיות הלבב שלם אפילו שהמעשה לא היה שלם מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו בשלימות וראיה מראובן שהפועל היה פועל חסר כי אותה העצה אשר יעץ מהבל ימעט שאמר השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ואלמלא הקב"ה עוזרו היה מת כמאמר רז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו אבל כוונתו היתה שלימ' למען הציל אותו ולא מנע עצמו מלהרכיבו מל כתפו להביאו אל אביו אלא מפני שחשש אולי לא יעלה בידו ואולי אם יפציר עמהם להשיבו אל אביו יהרגו את שניהם ולכן חשב כי אולי באותה העצה אשר יעץ יוכל בערמה להשיבו אל אביו ולזה בוודאי אילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו ויצילהו מידם כי אם היה יודע זה אז בוודאי שהיה מובטח שיוכל להצילו ושתעלה בידו ההצלה ובוודאי שהיה מרכיב אותו על כתפו ומביאו אצל אביו אבל חשש אולי לא תעלה בידו ההצלה אם לא יהיה בערמה ובתחבולה ולכן יעץ להשליכו בבור כי חשב שע"י זה יוכל להשיבו אל אביו ולא כן היה להצילו אף אם המעשה לא עשאו בפועל כתב עליו השי"ת ויצילהו מידם הרי ראיה אחת שכאשר עשה האד' המצוה גם אם הפועל יהיה חסר הלבב יהיה שלם עמו ית' ומעלה עליו הכתוב כאלו עשאו:

9ועוד ראיה מאהרן הכהן שהוא לא מנע עצמו מלצאת לקראת משה בתופים ובמחולות אלא מפני החשד ואדרבה אם היה יוצא בתופים ובמחולות אדרבה היה פרסום בדבר כ"כ והיה מקיץ את הליצנים הנרדמים בקול תופים והמחולות יקיצו וכפרסום גדול כזה יבואו להתלוצץ עליו כי יאמרו כי לא הוציא התופים והמחולות אלא כדי שיחשבו האנשים שאין לו קנאה מאחיו מרע"ה ושנפשו מהקנאה נטהרת ותחתיה תעמוד הבהרת לכן בחר יותר שלא לעשות שינוי כלל דשב ואל תעשה שאני אבל אלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו וראך ושמח בלבו כי אז כיון שהקב"ה היה מכתיב עליו זה היה יוצא מן החשד והיה נסתר ונסכר פי דוברי שקר בוודאי שהיה יוצא בתופים ובמחולות לעשות המצוה בשלימות אבל עשה הפועל בשב ואל תעשה לצאת בלא תופים ומחולות כדי שלא לתת מקום לבעל דין לחלוק כי שב ואל תעשה שאני והאלהים שידע שהיה לבו שלם כתוב עליו וראך ושמח בלבו, הרי ראיה שנית שאם יעשה האדם מצוה יעשנה בלבב שלם אפילו שהמעשה לא יהיה שלם הקב"ה מכתיב עליו כאילו השלים אותו כיון שלא מנע עצמו מלעשותו אלא לסיבות עבודת ד'. וראיה שלישית שהעיקר תלוי בכווונת הלב מבועז וזה שאילו היה יודע בועז שהקב"ה היה מכתיב עליו ויצבט לה וגו' היה מאכילה פטומות כלומר בועז בוודאי שכפי גודל צדקתו וחסידתו וותרונתו והרחמנות שלו בוודאי שהיה מאכיל אותה פטומות אבל כדי להרחיק עצמו מן החשד שלא יאמרו שעיניו נתן בה ועל כן שינה אותה במאכל' להאכיל אותה עגלות מפוטמות לכן כרי להנצל מן החשד לא עשה המצוה בשלימות אלא האכילה מאשר אכלו הנערים אבל אילו היה יודע בועז שהקב"ה היה מכתיב עליו מה שהיה נותן לה כי באותה הכתיבה היה ניצול מן החשד כי כולם יעידון יגידון כי כיון שהקב"ה כתבו שהוא חוקר לב בוודאי ידע הוא ית' כי לשם מצוה נתכוון ולכך כתבו ואולי היה שמץ מנהו של עבירה בוודאי שלא היה כותבו באופן שאילו היה יודע בועז שהקב"ה היה מכתיב עליו בוודאי שאז היה מאכיל אותה עגלות מפוטמות כי לא היה מקום כלל לחושדו אכל כיון שלא ידע זה חשש אל החשד ולא נתן לה אלא קלי והש"י ראה טוהר לבו ומחשבתו והכתיב עליו המצוה אשר פשה גם אם לא היה עשייה בשלימות כי אם מעט קלי והקב"ה הכתיבו כי רחמנא לבא בעי הרי על פי שלשה עדים יקום דבר שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם כי זה הוא העיקר:

10ורב אחרון ז"ל כתב ותשב מצד הקוצרים דקדקה לשבת מצד הקוצרי' ולא לפני הקוצרים פן יביטו בה ולא לאחריהם פן תביט באיש מהם. ובועז נתן לה קלי ולא לחם בחשבו שהיה לחם אך קלי שהוא בישק"גוו בלעז ראוי לינתן על כל לחם והגיד הכתוב שזה הקלי שנתן לה בועז לדמות פירות שעל השבע מה אכלה ושבעה ועשתה באופן שהותירה עכ"ל:

11ומורי זללה"ה כתוב ויאמר לה בועז לעת האוכל גושי הלום וגומר נרא' שהמתין לומר לה כן עד עת האוכל לפי שאם היה אומר לה מקודם היתה משמטות את עצמה ומתביישת ומסרהבת והיה צריך לקרותה פעם אחרת ותנן אל תרבה שיחה עם האשה ועוד שאם היה אומר לה מקודם היה מקום לחשד דשמא נתן עינו בה ולפיכך המתין עד עת האוכל שאז אם היו כולם אוכלים והיא לבדה אינה אוכלות היה נראה אכזריות אם לא יקרא אותה ואז אמר לה גושי הלום ולא תשמיטי את עצמך כי אין ההזמנה אלא לדבר מועט וז"ש ואכלת מן הלחם וגומר עכ"ל:

12ומצאתי כתוב וטבלת פתך בחומץ לא קראה כדי שתאכל מן הלחם שהביא' היא כי אם לתת לה משלו ואמר פתך לרמוז כי הכל שלה וברשותה כי אילו תאכל משל עצמה ע"כ ותרגומו וטמישי סעדיך בתבשילא דאתבשל בחלא עכ"ל: