לחם שמים על משנה ברכות א:ג

1כדאי הכ"ף שרשית בפת"ח גם הדלי"ת פתוחה ודגושה. והוא שם תואר ע"מ גבאי. בנאי. זכאי. כך נ"ל ואין נראה שיהא מענין וכדי בזיון שבמקרא שהכ"ף שימושית נקודה בשב"א. כי הוא מענין אחר מלשון די והותר. וכן כל כדי שבמשנה שבא לשער ענין וזמן כמו כדי שילך ויבוא וחבריו. הוא מלשון די והכ"ף בהם שואי"ת כמו כדי ארבה שבכתוב. אבל זה השנוי כאן הוא דבר אחר ענינו ראוי והגון ואין לו חבר במקרא. אך היא מלה תלמודית שרשה כדה ע"ד הסברא כמ"ש בהגהו' הסידור בס"ד ע"ש:

2לחוב בעצמך. כתב הרע"ב ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך עכ"ל. כלל בו שני ענינים כאילו אמרו ראוי היית לחוב ולמות ולהתחייב במיתתך שחובת המיתה היתה עליך ונתבעת ממך. וראה זה מהגמרא [דף י"א ע"א] דאמר רנב"י עשה כדברי ב"ש חייב מיתה. ש"מ דהכי קאמרי ליה. ואילולי דברי האמורא הנז' לפי פשוטו נוכל לפרש שלא אמרו לו אלא שאם היה בא לסכנה מחמת זה היה מתחייב בנפשו על שסכן עצמו שלא לצורך כי לא עשה בזה מצוה שתגין עליו בעידנא דעסיק בה. ומה שניצל באמת. הוא לפי שתורתו הגינה עליו דת"ת מגנה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה ודוק:

3ובחידושי הגמ' דקדקתי בזה דהכא משמע שאין להחמיר כדברי ב"ש. ולא עוד שעבירה היא וחייבין עליה מיתה. ומאי שנא מההיא דספ"ח דמכילתין במי שאכל ושכח ולא בירך. דמוכח התם בתלמודא [דף נ"ג ע"ב] להדיא דעדיף למיעבד כבית שמאי ומקבל עליה שכר. ומשנינא דודאי היכא דבית שמאי לחומרא מצוה למיעבד כוותייהו ותבוא עליו ברכה. (ואפי' כי הוו בית שמאי לקולא מצי למעבד כותייהו קודם בת קול. או למ"ד אין משגיחין בב"ק ואפי' בתר הכי נמי. וכדאיתא בברייתא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה כבשחיטת חולין [דף מ"ג ע"ב] ובפ"ק דר"ה [דף י"ד ע"ב]) ובק"ש היינו טעמא דלא שפיר דמי לאחמורי כב"ש. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא אליבא דב"ה. דב"ש סברי אינו קורא אלא מוטה. ואם הוא אנוס שצריך לילך לדרכו. יבטל מק"ש. ואם ישהה וימתין עד שיבוא לביתו. בתוך כך תעבור עונתה. וזה היה מעשה דר"ט שהחמיר על עצמו בלכתו בדרך והגיעה עונת ק"ש נתעכב וישב לו כדי לקרות. ומתוך שלא רצה לקרותה בהליכה. נפרד מבני חבורתו עד שפגעו בו הלסטים. ולא היה צריך להכניס עצמו לסכנה שאינה צריכה. שכן אמרו בירו' [ברכות פ"ב ה"ט] הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכ"ש בכגון זה לסכן עצמו עליו. ולב"ה לא עדיף כלל היושב ומוטה מן ההולך. משא"כ בחוזר למקומו ומברך בה"מ מודו נמי דזימנין טפי עדיף. אלא שלא חייבוהו בהחלט. ועמ"ש בפא"ד בגמ' בס"ד:

4ועוד שמא יראה הרואה שמסר רבי טרפון עצמו למיתה על הדבר ויקבע הלכה כבית שמאי ונפיק מינה חורבא. שמי שאינו חסיד אין לו להכניס עצמו בסכנה בעבור זה כמו שהוא מן הדין שאין חובה ליכנס אפילו לספק סכנה כדי לקיים מצות עשה שאפשר לקיימה אחר כך. ומתוך כך תבטל המצוה לגמרי לפעמים כנז'. לכן אמרו שהיה ר"ט חייב מיתה בזה שעבר על ד"ח וגם דמו היה נדרש ממנו שלא היה רשאי לעמוד במקום סכנה מחמת זה. אבל אם היה מקום להחמיר ולעשות כדברי ב"ש. לא די שלא הי"ל לירוא מפני הלסטים. דמצוה בעידנא דעסיק בה מצלה. אלא שאפי' היה מסתכן. לא היה עליו שום עונש על שהכניס עצמו לסכנה משום חומרא בעלמא. דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא. אע"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין [כ"א ע"ב] מעובדא דר"ע בבית האסורין שאמר מוטב ימות מיתת עצמו ואל יעבור על דברי חביריו ודוק:

5ובזה יישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשו' רקנטי משם ריב"א ז"ל שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוה"כ דבכרת. דאע"ג דקיי"ל ספק נפשות להקל. היינו מדינא. מכל מקום אינה משנת חסידים וק"ו מנט"י שהיא של סופרים. אף כי יום הכפורים איסור כרת. ואבאר דבר זה אי"ה עוד במקומו:

6משנה לחם ב"ש וב"ה הם סיעת תלמידי שמאי והלל. ותלמידי תלמידיהם הנמשכים אחר דעותיהם. והיו מהם כמה אלפים בזמן אחד. כדברי הכוזרי ברביעי מספרו. וכן נחלקו לשתי כתות גדולות כל ימי בית שני. ועליך לידע. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות בלבד (היכא דליכא פלוגתא דרבוותא) כדאיתא בגמרא דשטת י"ח דבר (ויש חדוש פ"ב דמ"ש. ופ"ק דעדיות. שדברי בית שמאי. חלוקין מדברי שמאי) ומשרבו תלמידיהם שלא שימשו כל צרכן. נחלקו בדברים רבים. ונעשית תורה כשתי תורות (סנהדרין דפח"ב) ועיין באור ענין זה בהקדמת פירוש המשניות להר"מ ז"ל. ובכל מקום ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. חוץ מקצת פרטים המוזכרים בעדיות. פ"ד ופ"ה. ובכל מקום ב"ש במקום ב"ה אינה משנה (ולמה נשנו דבריהם לבטלה. עפ"ק דעדויות. ומ"ש שם בס"ד. חוץ מי"ח דבר שנמנו ורבו ב"ש וב"ה. והוקבעה הלכה כמותן (ולהרע"ב פירוש אחר בענין ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ערפ"ג דיבמות. וצ"ע דבברכות (דלה"א) משמע דלא כוותיה. וי"ל ודו"ק) ולדברי רב עמרם קיי"ל כב"ש אף בששה דברים. כמ"ש תו' פ' התכלת גבי סדין בציצית (ועיין לקמן מ"ג פ"ח) אבל בשאר מחלקותיהם לעולם הלכה כב"ה בין להקל בין להחמיר. שכבר יצאה ב"ק כמ"ש בגמרא דר"ה. אע"ג דב"ש הוו מחדדי טפי. ב"ה עדיפי. דרבים וענותנים היו (שמדת רבם היתה בהם) ולכן הם עצמן מקדימין דברי ב"ש. לדבריהם. כמו ששנויים בכל מקום במשנה לפניהם. אע"פ שב"ה הם רוב בנין ומנין (ולדברי יוסיפון היה שמאי עצמו תלמידו של הלל) אבל שמאי קפדן היה. כמפורסם ממעשה הגרים פב"מ. ותלמידיו קנטרנין כמותו. ועל כן התריסו אפילו כנגד הלל הזקן בפניו. כדאיתא פ"ק דביצה. במעשה שהביא עולתו לעזרה בי"ט. משא"כ הלל מדה אחרת היתה בו. ענותן מכל האדם כידוע. ואם עשו ב"ש כדבריהם אם לא. עיין בגמרא שילהי פ"ק דיבמות. ולמאן דס"ל לא עשו. נ"ל הא דעשה ר"ט דמתניתין כב"ש. שאני. דדווקא היכא דמקילי. לא עבוד כשמעתייהו. אבל לחומרא שפיר דמי (עמ"ש בס"ד במ"א. ובאמת בההיא סוגיא דיבמות מוכח בהדיא דאפי' לחומרא לא עשו. ותמיהא לי טובא. דהא בהדיא אשכחן איפכא דב"ה עשו כדברי ב"ש להחמיר. כדתנן פ"ו דדמאי מ"ו. וצנועי ב"ה היו נוהגים כדב"ש) ואפ"ה כמעט נענש ר"ט. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא כדפרישנא לקמן. ואתי שפיר נמי ההוא עובדא דהלל הזקן שחברו עליו תלמידי ב"ש למחות בידו שלא לסמוך. משום דסברי שב וא"ת שאני. דבהא אפילו ב"ה לאו כל כמינייהו למעבד עובדא לקולא. ולא הודו ב"ש לב"ה לקבוע הלכה כמותם בכל מקום. אלא במקום שמחמירין בלבד. וב"ש מקילין. אז לא עשו כדבריהם. אי נמי בר מנה דההיא פלוגתא דסמיכה. דאיפליגו בה זוגות קמאי דקמאי. משו"ה עדיין מחלוקת במקומה עומדת. והא דתניא הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה. קודם ב"ק. מיתוקמא נמי בלהחמיר גרידא. בכמה דברים חזרו ב"ה להורות כדב"ש. אבל ב"ש לא הודו לב"ה רק במקום אחד בלבד. פ"ה דתרומות. כדאיתא התם בירושלמי.

7משנה לחם יטו ויקראו וא"ת אי בעינן קרא כדכתיב. דילמא שכיבה ממש דווקא קאמר קרא. י"ל דא"ה לימא על משכבך. כדכתיב אמרו בלבבכם ועל משכבכם.

8משנה לחם ובשעה שב"א עומדים פירוש עומדים מן המשכב. דהיינו כל זמן קימה דקרא. שהוא דבר הלמד מענינו. שבקימה מהמטה מדבר. לכן אין מקום למ"ש הכ"מ. בתשובת השואלים ולא מחכמה. למה לא נאמר ג"כ כל זמן שב"א עומדים. שהוא כל היום. והתשובה כמו כן שלא כהוגן במ"כ. וכבר השיגו במג"א ופשוט הוא.

9משנה לחם בתי"ט ד"ה בשעה. כתוב טעות סופר. ונראה כט"ס. אך בגמרא יש השמטה. עחי"ג.