לחם שמים על משנה פאה ז:ו

1כרם רבעי. ז"ל. התי"ט ומ"ש הרע"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו'. ואנן כרם תנן וכו' ולא תירץ כלום הן במה שהרע"ב מפרש באופן אחר ממה ששנה רבי כאן. והן במה שיש מן הסתירה במשניות עצמן שפעם שונה רבי כרם רבעי ופעם נטע:

2ולי נראה בעניותי שאין כאן סתירה שכל המשניות סוברות כפשטיה דקרא דרבעי נוהג בכל עץ מאכל וכפירוש הרע"ב. ולא מצינו בה מחלוקת כ"א לאמוראים [ברכות דף ל"ה] (אע"ג דגם רבי ס"ל כרם דווקא כדאיתא בגמרא [שם] דיליף לה מתבואת הכרם. מ"מ המשניות קודם רבי כבר נשנו כדמשמע בכמה דוכתי ומהם סוף טהרות [יעוי' ב"ק צ"ד ע"ב תוס' ד"ה בימי רבי] ובנ"ד מוכח נמי הכי בירושלמי עיין לקמן מ"ב פ"ה דמ"ש הביאו בתי"ט וק"ל):

3ומה שתפס התנא לפעמים לשון כרם להורות דבר אחר בא שאע"פ שנוהג בכל אילן מאכל. אין דין רבעי אלא בחמשה אילנות הנטועין כהלכתן. שכן נקראין כרם בכ"מ לענין כלאים ולענין שחוזרין עליו מעורכי המלחמה שאינו אלא בחמשת אילני מאכל כמו ששנינו בסוטה פ' משוח. [דף מ"ג]. (והכא בלא"ה היה צ"ל כרם דווקא משום פרט ועוללות דנקט. ולא למעוטי שאר נטעים מרבעי וק"ל) והרי משם יש ללמוד במכ"ש שאם שם שפרט לך הכתוב אשר נטע כרם [דברים כ' ו']. לא אמרינן כרם דווקא ומרבינן כל אילני מאכל דדמו לכרם בנטיעתן. כאן לא כ"ש. ועכ"פ דהתנא קורא כרם לחמשת אילני מאכל שמעינן מהתם. והכא נמי דכוותה:

4ומזה אני תמה מאד ממה שמצאתי לתר"י בפי' הרי"ף ריש פכ"מ אהא דחד תני כרם רבעי כתבו וז"ל ויש עוד סמך לדבריו מן הכתוב אשר נטע כרם [שם] ולא חיללו מה כאן חילול של כרם וכו'. ונפלאתי ע"ז מאד איך אפשר דאשתמיט להו משנה שלמה דהתם [סוטה פ"ח מ"ב] כרם לאו דווקא. ואדרבה איפכא איכא לסיועי ודאי למ"ד נטע רבעי. דהא מכיון דמרבינן התם לכל אילני מאכל דכרם בכולהו משמע. ואפ"ה כתיב התם חילול ש"מ דכולהו צריכי חילול ונטע רבעי תנן. וצ"ע דלא מייתי תלמודא הך קרא לענין נטע רבעי למיפשט מניה:

5כולו לגת. כתב בתי"ט דלהכי נקטו כולו לגת. דכשהן לעניים אין בע"ה חייב לבצור העוללות כמ"ש הרמב"ם [בפ"ד דמ"ע] ולא פירש בכ"מ מאין לו עכ"ל. ואין צורך לידחק ולהוציאו מכאן שיש לנו יותר מפורש בפרקין דלקמן מ"ג נאמנין על השמן ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא:

6הרי מבואר הדבר שאין בני אדם נוהגין לתת לעניים שמן משכחת הזיתים. וה"ה ליין בעד הפרט ועוללות שכל מתנות עניים שוין. וכן הוא בהדיא בפ"ג [מ"ט] דחלה זיתי ניקוף עם זיתי מסיק. ענבי בציר עם ענבי עוללות וק"ל. עמ"ש לקמן פ"ח מ"ג:

7ונ"ל דמקרא מלא הוא דכתיב תעזוב. עזיבה אמרה תורה ולא נתינה. ואם אתה אומר יקצור ויבצור בע"ה אין כאן עזיבה. ומהכא נפקא ליה להרמב"ם דאין בע"ה חייב לבצור. וכדדרש ביה הרמב"ם בפ"א דהל' מ"ע [הלכה י'] דאין גופן קדוש ואינו חייב ליתן דמיהן מדכתיב תעזוב ולא ונתן. דאיכא למידק אמאי לא סגי להרמב"ם בטעמא דתלמודא [חולין קל"ד ע"ב]. מדכתיב לעני ולגר ולא לעופות ולא לעטלפים. אלא משום דאכתי הוה מצינן למימר שלא יניח לעופות לאכול מתנות עניים. אבל ילקטם ויתחייב בדמיהן כשיזדמנו לו עניים. וזה אינו שא"כ לא יהיו כל אדם מותרין בלקט משפסקו העניים כדתנן בריש פרקין דלקמן. אלא ע"כ אין גופן קדוש וכל שאין כאן עניים הותרו לכל אדם ואפילו לבע"ה עצמו. וצ"ל משום דכתיב תעזוב ולא ונתן. הא ע"כ שלא חייבה תורה אלא עזיבה. שאם אתה אומר יבצרם. מעתה יתחייב גם בדמיהן וימתין עד שיזדמנו לו עניים ודוק.

8וצ"ע עוד דהא פסק הרמב"ם שם [פ"א ה"ב דמ"ע] דאם כילה פאת שדהו חזרה פאה לעמרים. לא הפריש מהם יפריש מן הפת. וכן בלקט. הרי שריבתה תורה נתינה על העזיבה וי"ל קצת וק"ל:

9משנה לחם ובה"א עתי"ט. וז"ל קול רמ"ז. ובהא אנהירינהו לעיינין לתירוץ אחר. שמ"ש אינו מ"ה אלא בדגן תירוש ויצהר. וסד"א אף רבעי כוותיה. קמ"ל הילולים דנוהג בכל אילן ע"כ. ובמ"כ אין כאן נהירת עיינין. אלא סמיות עינים. מי איכא לאקושי למעשר בהא. דלא דמי כלל. הכא עץ כתיב. ואיך אפשר לטעות ולדמויי למעשר שנוהג בתבואה. אולי נתיירא מהמדרש עץ שאכל ממנו אדה"ר חטה היה. אבל חוץ לכבודו. אין זה עולה על הדעת ללמוד מדברי אגדה לכאן. ואף היא לא נאמרה אלא בחטה בלבד. והדבור בזה יתרון. גם בתירוש ויצהר לחוד ליכא למטעי בלא"ה. משום דכל עץ מאכל כתיב.

10משנה לחם בלח"ש אחר תיבת משוא. נ"ב ויש לו מקרא. עד כרם זית. הרי בפירוש. שגם שאר אילני מאכל. קרוים כרם. והיינו כשהם נטועים כשורת הכרם. והושאל זה השם. גם לשורת חכמים בישיבה. כמ"ש בכרם ביבנה.

11משנה לחם שם ס"פ דכוותה. אלא דבר"פ כ"מ מוכח. דאיכא מאן דסבר כרם ממש דווקא.

12משנה לחם שם ס"פ המסיימת בס"ד. נ"ב אי נמי כדי שלא להפסיד לרוב עניים. המאחרים וממתינים עד שיגיע זמן הבציר כראוי.