לשכת הסופר, חקירות א

1איזהו דרך ישרה לעבד את העורות באופן שיהיו מוכשרין הן לספר תורה הן לתפילין הן למזוזות. יסוד הלכה זאת בשמעתא דהזמנה מלתא היא. ואכתוב את אשר יחנני ה' בשמעתא זאת. ואחר אבאה בעזרתו ית"ש לברר ההלכה לדעת רבותינו הראשונים. ואליך ה' אשא עיני כי חנוניך המה חנונים:

2א) סנהדרין דף מ"ז ע"ב ע"ב מאי טעמא דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה וכו'. כתב בספר חמרא וחיי להגאון בעל כנסת הגדולה ז"ל וז"ל אין להקשות כיון דאביי ורבא לא קבלו הג"ש דממקומות דאי קבלו הג"ש דממקומות לא היו חולקין אלא קבלו המלות דשם שם מר מוקי לי' ג"ש דשם שם ממת לעגלה ערופה ומר מוקי לה ממת לע"ז א"כ קשה טמא דשם שם גמר ע"ע מע"ז מה ע"ז שלא בהזמנה אף ע"ע שלא בהזמנה אי נמי איפכא מה ע"ע בהזמנה אף ע"ז בהזמנה די"ל דקבלו וכו' עכ"ל. ולפע"ד כיון דהא דע"ע נאסרה מחיים ילפינין מקרא דכפרה קרי' רחמנא (וגם הא דירידתה לנחל איתן אוסרתה ילפי' בירושלמי סוטה מקרא דכתיב והורידו) וגם הא דתשמישי ע"ז אינן נאסרין בהזמנה ילפינין מקרא דכתיב אשר עבדו כמ"ש רש"י בשמעתין א"כ פשיטא להו דלא אתי' ג"ש להשוות ע"ע לע"ז דהא בע"כ לא דמיין:

3ב) רש"י ד"ה שם שם. במרים כתיב ותמת שם מרים ותקבר שם בעכו"ם כתיב אשר עבדו שם הגוים עכ"ל. מבואר דקאי על שם שם דאמרי' לרבא. ואח"כ פי' עגלה ערופה בהזמנה מיתסרה דקימ"ל וכו'. הנה הפך הסדר. ואין לומר שיש כאן טעות בסידור הלשון ודיבור עגלה ערופה וכו' שייך לפני דיבור שם שם. דהא גופא קשיא דהו"ל לפרש תחלה שם שם דאמרי' לאביי. וע"כ נראה לפע"ד שיש כאן חסרון בלשון רש"י וכך צ"ל במרים כתיב ותמת שם מרים ותקבר שם בעגלה ערופה כתיב וערפו שם בעכו"ם כתיב וכו':

4ג) בגמ' מה עכו"ם בהזמנה לא מיתסר'. ופירש"י להדיוט דתניא האומר בית זה לעכו"ם שור זה לעכו"ם מותר שאין הקדש לעכו"ם עכ"ל. לכאורה צ"ע למה לי' להביא הך דתני' שאין הדרשה מפורשת בה. טפי הו"ל להביא הך ברייתא דמייתי לקמן בסמוך אבד תאבדון וכו' דמפורש שם הדרשה אשר עבדו שם מתשמיש ואילך. ונראה משום דקאמרי' מה עכו"ם בהזמנה לא מיתסרה. ומשמע דגם עכו"ם גופה לא מיתסרה בהזמנה. לכך מייתי מהך ברייתא דתניא האומר בית זה וכו' ומשמע דמיירי בשיחד את הבית הזה לעבדו. ואע"ג דקימ"ל המשתחוה לבית אסרו מ"מ בהזמנה לא מיתסר. וגם מדקתני טעמא שאין הקדש לעכו"ם משמע דאפי' לעכו"ם גופה אין הקדש. ולכאורה טפי הו"ל לאתויי הא דתני' (בע"ז דף נ"ב ע"א) דר"ע ס"ל דע"ז אינה נאסרת עד שתעבד מדכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר. וי"ל דהתם בע"ז של ישראל ודאי איכא למימר דשאני משום דלאו ארחי' בהכי. אבל בהך ברייתא דקתני שאין הקדש לעכו"ם משמע דבכל אופן אין ע"ז נאסרת בהזמנה: ועכ"פ הנה נראה מוכח דרש"י ס"ל דגם הזמנה בפה לבד בלי שום מעשה הו"ל הזמנה. דאל"כ ליכא ראי' מהך ברייתא: ועוד נראה מוכח דס"ל דלרבא גם הזמנה דגופה קדושה לאו מילתא היא:

5ד) תוס' ד"ה מאי טעמא וכו' תימה וכו' ורבא פסק כר' יוחנן בר משלש. לכאורה תימה לתמיהתן למה להו לאתויי מהא דפסק רבא כר' יוחנן בדדך כלל והרי רבא גופי' אמר להדיא במס' כריתות דף כ"ד ע"ב עגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת. ומצאתי שעמד בזה במחצית השקל סי' מ"ב סק"ו וכתב דתוס' גרסי שם רבה: ולישב קצת קושי' התוס' י"ל לפע"ד כי באמת הך לישנא שכתבו התוס' דרבא פסק כר' יוחנן בר משלש ליתא שם ביבמות אלא דרבא פסק בשלש כריש לקיש. ומינה דלבר מהנך פסק כר' יוחנן. אבל י"ל לפע"ד דלא אמר אלא בהנך תלת דר"ל אמר למילתי' בדרך פלוגתא (ואף היכא דתני' כוותי' מ"מ משמע דס"ל לרבא דלית הלכתא כותי' לבר מהני תלת כמ"ש שם התוס' ביבמות) אבל הך מילתא דעגלה ערופה נאסרת מחיים לא אמרה ר"ל בפירוש דרך פלוגתא אלא מכללא איתמר דאמר ציפורי מצורע מחיים נאסרין ומפרשינן טעמי' משום דגמר קיחה קיחה מעגל' ערופ' ומוכח דס"ל דגם עגלה ערופה מחיים נאסרת. בהא שפיר י"ל דגם רבא ס"ל דהכי הילכתא. דהא איכא דבי ר' ינאי. והא איכא תנא דבי ר' ישמעאל דהכי ס"ל ור' חנינא דייק לי' הכי ממשנה דחולין. ובירושלמי מס' סוטה דייקי לה הכי גם ממשנה דתצא ותרעה בעדר. ומפרשי תצא מקדושתה. ובודאי מיסתבר דהכי הילכתא וכמ"ש רש"י דקימ"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה: או אולי י"ל דרבא לא חשיב אלא הני תלת דנהיגי גם בזמן הזה אבל דין ע"ע שאינו נוהג בזמה"ז (אף דנ"מ לענין הזמ"ה) לא קחשיב לי':

6ובהיותי בזה בסוגיא דחולין תוס' ד"ה והתנן נמצא ההורג וכו' וא"ת ואמאי לא משני דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה קודש ירידתה לנחל איתן. תמיהני הלא זאת היא קושית הגמ' דלישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה. ומה שתירצו כאן התוס' דסמיך אמאי דדייק התם מסיפא. זאת מקשין שם התוס' אקושיא זו דלישני כאן קודם ירידה וכו' וצע"ג:

7ה) בא"ד וי"ל דהכי קאמר מה טעמא לא גמר מע"ע לטעמי' וכו' עכ"ל. לכאורה צ"נו איך שייך להקשות לרבא אמאי לא גמר מע"ע דהזמנה לאו מילתא היא מדאינה נאסרת עד לאחר עריפה. והרי דבר זה לא נזכר בתורה שאינה נאסרת מחיים. אלא דהנך דאית להו הכי זהו מפני דלא נראה להו הנך לימודים דאמרי הני דס"ל דנאסרת מחיים (והא דכפרה קרי' רחמנא ס"ל דאתי לאפוקי טרפה ושצ"ל דוקא ביום כמ"ש בתוס') וכיון דלית להו לימוד לאסרה מחיים ממילא ס"ל דאינה נאסרת אלא מעידנא דקמתעביד בה מעשה. אבל איך נלמוד מינה דהזמנה לאו מילתא היא. ודילמא באמת גם ע"ע נאסרת מחיים מחמת הזמנה. ונראה משום דהא דנאסרה בהנאה לאחר עריפתה ילפי' מן וערפו שם. שם תהא קבורת'. ומשמעות הפסוק וערפו שם משמע דוקא עריפה אוסרתה ולא קודם: עוד צע"ק מאי קושיא מ"ט לא גמר מע"ע דהזמנה לאו מלתא היא דילמא ניחא לי' טפי למיגמר מעכו"ם דכתיב אשר עבדו שם שאינן אסורין אלא מתשמיש. אבל בלא תשמיש אפי' נעשו לשם עכו"ם אינן אסורין ומוכח שפיר דאפי' ע"י מעשה הזמנה לאו מילתא היא ולכן האורג בגד למת ג"כ מותר אע"ג דהו"ל הזמנה במעשה. אבל ע"ע דהוה הזמנה בלי מעשה ליכא למיגמר מינה הזמנה שע"י מעשה: עוד צ"ע לכאורה דאי הקושיא היא דליגמר מע"ע דהזמנה לאו מילתא היא א"כ מאי משני משמשין ממשמשין גמרי' לאפקוי ע"ע דהיא גופה קדושה. והרי ק"ו הוא ומה בגופה קדושה הזמנה לאו מילתא היא במשמשין לא כ"ש דלאו מילתא היא. וי"ל דמ"מ כיון דלא דמי לע"מ מיסתבר יותר למיגמר ממשמשי עכו"ם דדמי להו. וכעין זה כתבו התוס' במס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ד"ה אתיא שם שם וכו' דלא ילפי' מת דאסור בהנאה בשם שם מע"ז משום דשם מיירי במשמשין:

8ו) דף מ"ח סימן כפה וכו' דאומנא. ראיתי בשל"ה שכתב שצריכין לתת לב בכולהו סימנים שבתלמודן כי לא דבר רק הוא. ונתקשתי בהך סימנא דהכא שהשמיט שלש קושיות. מקבר חדש. ממותר המתים. ומן היו אביו ואמו מזרקים בו וכו'. ואין לומר דלא נקט אלא הקושיות שהן לרבא. דהא נקט דאומנא דהך קושיא לאביי היא. ואולי י"ל דלא נקט רק בקושיות שהן לרבא דהילכתא כותי' ולכן נקטי לסימנא הנך מתנייתא אשר כפי ההבנה הפשוטה קשיא מיניהו לרבא ואנו צריכין לתרץ אותן שלא כמו ההבנה הפשוטה. ומנחא בהו סימנא לדעת ולזכור אותן שהן מתפרשין שלא כמו ההבנה הפשוטה. אבל הנך מתנייתא דקשיא מיניהו לאביי לא איצטרכי לסימנא דשפיר מתפרשין כמו ההבנה הפשוטה וכדס"ד דמקשה דהא לית הילכתא כאביי. והא דצירף גם קושיא דאומן שהיא קושיא לאביי זהו משום דמינה מיגמר הילכתא רבתא. והיינו לשיטת הר"ח והר"ת. כי לפי הפשוט בהך ברייתא דציפן זהב יש לנו לפסוק כת"ק דמתני בסתמא וכמ"ש הרמב"ן במלחמת פ"ק דסכה בדעת הרי"ף ז"ל דמדסתם משמע דפוסק כת"ק (והיינו משום דכללא כל מקום ששנה רשב"ג וכו' אינו אלא במשנה ולא בברייתא) אבל לדעת הר"ח והר"ת הילכתא כרשב"ג משום דהלכה כרבא כדאיפסקה בגמ' ורבא כרשב"ג ס"ל. ולכן הכניסו קושיא זאת בתוך הסימן. דאי לאו הך קושיא היינו סבורין דהילכתא כת"ק. ואף דהילכתא כרבא היינו אומרים דאין זאת סתירה כלל. ופלוגתי' דת"ק ורשב"ג לא שייכה כלל בהזמנה. אבל מאחר דקושיא אלימתא מברייתא דאומן לאביי וצריכין לאסוקי תנאי היא בברייתא דציפן זהב וטעמא דרשב"ג משום דס"ל הזמנה לאו מילתא היא וא"כ הילכתא כוותי' כי אין לנו לומר דרק לאביי פליגי בהזמנה ולא לרבא. ורבא ס"ל דגם ת"ק ס"ל דהזמנה לאו מילתא היא. דהא כללא הוא דאפושא פלוגתא לא מפשינין. וכאשר היא באמת דעת הר"ח והר"ת וסיעתי' דהילכתא כרשב"ג משום דרבא קאי כותי'. ונקטי לסימנא כל הנך קושיות ממתנייתא דנפקא מיני' מילתא חדתא: או י"ל דודאי אית לן למינקט סימנא לדעת כל הקושיות הן לרבא הן לאביי. ולמען דעת שצריכין לתרץ אותן. אלו לרבא ואלו לאביי. ומ"מ לא איצטרך למינקט הכא אלא קושיא דאומנא. דכיון דתרצינן אהך קושיא תנאי היא ממילא גם כל הקושיות הראשונות נסתלקו ותו לא צריכין לכל הני שינויי דשנינן לאביי. אבל הקושיות שהן לרבא נקט כולן. דגם למסקנא צריכין להני שינויי דשנינין. דהא דאמרי' תנאי היא זהו רק לאביי אבל רבא ס"ל דלא פליגי כלל בהזמנה כמ"ש הרמב"ן במלחמת שם:

9ז) שם מיתיבי כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס וכו'. לכאורה לשיטת בעה"מ דבהזמנה דגופה מודה רבא דמילתא היא כמו בעגלה ערופה. א"כ גם בהך כפה הרי הוי הזמנה לגופה. דעד עתה היה כפה ראוי לישיבה ועתה עשתו לכריכה שיהיה מיוחד לכריכה. וזהו לכאורה הזמנה דגופה. אמנם לפמ"ש בס' חמרא וחיי דאע"ג דאין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה הכא דנתנתו לס"ת אעפ"י שאין כאן שינוי מעשה כשינוי מעשה הוי כיון שכבר הוקדש ואי אפשר להשתמש בו תשמיש אחר עכ"ל. וכ"כ שם בקונטרס שבסוף הספר בשם תלמידי הר"פ ע"ש. ולפי"ז שפיר מוכח דגם הזמנה דמשמשין מילתא היא:

10ח) שם בגמ' דא"ר חסדא האי סודרא דאזמני' למיצר בי' תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר בי' פשיטי וכו'. כתב בס' חמרא וחיי בשם שיטה כ"י וז"ל וכן אפי' צרר בו או כרך בו ס"ת ואח"כ נטלן בידו והזמינם לכך אין זה כלום עד שישתמש בהן אחר ההזמנה וכו' עכ"ל. אבל מדברי הרמב"ם שאביא לקמן אי"ה בהא דהוסיף בו דימוס מוכח דאין חילוק דאפי' צר בי' והדר אזמני' נמי אסור:

11ט) שם לא צריכא אע"ג דפנייה. בחידושי הר"ן לאחר שהביא דעת הרמב"ן ז"ל דלאביי גם הזמנה בדיבור בעלמא בלי מעשה מילתא היא כתב וז"ל ומ"מ עדיין קשה מאי דאמרי' לא צריכא אע"ג דפני' שנראה מפשט הלשון שהכוונה לומר שע"י התוספת נאסר הקבר אף לאחר שפינה ממנו את המת לפי שכבר נאסר בהזמנה ותשמיש ושוב אין לו היתר אבל משמע שאם נתן שם את המת בלא מעשה אחר אם פנהו מותר אעפ"י שהזמינו בדבור דמן הסתם כשמניח את המת בקבר כבר הזמינו בדבור ואפ"ה אם פינהו מותר דהו"ל כצר בי' ולא אזמני' אלמא הזמנה של דבור לאו כלום הוא וכו' ותירץ הרמב"ן ז"ל שמה שאמרו לא צריכא אע"ג דפנייה היינו לומר שאעפ"י שהניחו שם את המת בתנאי ע"מ לפנותו והיה מן הדין שיהי' הקבר מותר אחר שפינוהו משם אפ"ה כמן שעשה מעשה בהוספת הדימוס אעפ"י שפינוהו משם אסור וכו' עכ"ל. והקשה מזה בס' חמרא וחיי להב"י שפסק באו"ח סי' מ"ב כדעת רבינו ירוחם דגם בשלבש תפילין של ראש אם התנה עליו מותר לעשותו אח"כ של יד. והרי הרמב"ן פי' לסוגיין בהתנה ומ"מ בהוסיף בו דימוס אסור אע"ג שפינהו. והנה יש לדחות דגם הרמב"ן (ולפי הבנת בעל חמוי"ח) לא אמר דלא מהני תנאי אלא לשנויי לחול אבל לקדושה קלה י"ל דגם הרמב"ן מודה דמהני תנאי. וכבר נסתפק בזה המהרי"א ע' ב"י סי' מ"ב:

12אמנם באמת הנה הר"ן ז"ל שם לא ניחא לי' בשיטת הרמב"ן ז"ל בזה וכתב וז"ל ונראה שאין שיטה זו מחוורת שאם הניחו ע"מ לפנותן אפי' ע"י מעשה אין בדין לאסור שתשמיש על תנאי אינו כלום והמעשה עצמו אינו אוסר דהא אזמני' ולא צר בי' שרי וכו' עכ"ל. ועלה בדעתי לישב שיטת הרמב"ן ז"ל ולומר שהוא מפרש הוסיף בו דימוס לשם מת היינו שהוסיף בו הדימוס לאחר שקבר שם את המת (ובאמת כי דקדוק הלשון מורה כן דהא מוקמי' לה בדרמא בי' מת. והרי לא נזכר זאת בברייתא. אבל לפי פי' זה הרי הוא נשמע במה שאמר הוסיף בו דימום לשם מת) ושפיר קאמר הרמב"ן דאע"ג שבשעת הקבורה התנה שהוא מניחו ע"מ לפנותו מ"מ אח"כ במה שהוסיף את הדימוס ביטל לתנאי' ואסור. אמנם הטור ביו"ד סי' שס"ד כתב וז"ל והא דקבר של בנין אסור לעולם (אפי' לאחר שפנו את המת) דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפי' על דעת לפנותו וכו'. אבל אם נתנו על דעת להיות בו עולמית אסור אפי' לאחר שפינהו אפי' לא בנאו לשמו ואם לא בנאו לשמו ונתנו בתוכו והוסיף בו דימוס לשמו כולו אסור אפי' לאחר שפינהו ואעפ"י שקברו שם על דעת לפנותו וכו' עכ"ל. וצ"ע לפע"ד שהרי הוא כמבואר בדבריו שהוא מפרש הוסיף בו דימוס היינו לאחר הקבורה וכמ"ש הרמב"ם. וא"כ מנ"ל הך דינא דרישא שאם בנאו לשם מת ונתנו בו אפי' על דעת לפנותו אסור (ובת"ה להרמב"ן לא נזכר דין זה) והרי יש לחלק דדוקא בקברו תחלה ע"ד לפנותו ואח"כ הוסיף את הדימוס י"ל דביטולי בטלי' לתנאי'. ולכן אפי' אם פינהו אח"כ אסור אבל אם מתחלה בנאו לשם מת והניח בו את המת על דעת לפנותו שפיר י"ל כמ"ש הר"ן דתשמיש על תנאי אינו כלום. ולפע"ד היא סברא נכונה לחלק: ואמנם גם עיקר ויסוד דברי רבינו הרמב"ן ז"ל מאי דפשיטא לי' דאפי' לא בנאו לשם מת והניחו בו מת סתם אעפ"י שפינוהו אח"כ אסור הקבר לעולם משום דהוי אזמני' וצר בי' משום דמן הסתם קודם שהניח את המת שם אזמני' בדיבור (ופסק הכי הטור) ומתוך כך קשי' לי' למה לן הוסיף בו דימוס והוכרח לחדש דהא דאמרי' לא צריכא אע"ג דפני' היינו שהניחו על דעת לפנותו (מה שאין לזה רמז בגמ') וגם פינוהו. לפע"ד רבו החולקים על זה. רש"י ז"ל ד"ה לא צריכא כתב דאי לא הוסיף שרי אי פני' דהו"ל כצר בי' ולא אזמני' (ואף שכתבתי לעיל (באות ג') דמוכח דעת רש"י דגם הזמנה דדיבור הוי הזמנה. צ"ל דרש"י חולק בזה על הרמב"ן וס"ל דאינו מוכרח לומר דמן הסתם קודם הקבורה אזמני' בדיבור). תוס' ד"ה נתנתו לספר כתבו דההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס. אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסויף לא מהני מדפריך מיני' לרבא ולאביי ניחא וכן העלו דיחוד דדיבור בעלמא לא מהני. גם הר"ן ז"ל בחיי' כתב וז"ל וכן אם לא הוסיף הדימוס פשיטא שאין הנתינה בלא תנאי (כצ"ל) אוסרת וכי אמרי' דצר בי' ולא אזמני' דשרי לא בנתינה על תנאי אנו אומרים אלא אפי' נתן בה סתם עכ"ל: וז"ל הרמב"ם נפש שנעשה לשם חי ושם בו המת והוסיף בו דימוס אחד לשם המת אעפ"י שפנה המת הכל אסור בהנאה וכו' נעשה לשם המת כיון שהוטל בו המת נאסר אעפ"י שפנהו עכ"ל. וע"ש בלח"מ. ולפע"ד מוכח מדברי הרמב"ם דאם לא בנאו לשם המת ולא הוסיף דימוס אזי אעפ"י שנתנוהו שם בסתם אם אח"כ פינוהו מותר משום דהו"ל כצר בי' ולא אזמני'. וכדעת רש"י ותוס' והר"ן. ומ"ש הב"י על דברי הטור דהיינו דמתמה תלמודא כי אוקימנא בדרמא בי' מת אי הכי מאי אירי' הוסיף אפי' לא הוסיף נמי. לפע"ד תמוה דהא דמתמה תלמודא זהו מקמא דידע דמיירי בדפני': היוצא לנו כי לפע"ד גם מדברי הרמב"ן ז"ל אין סתירה לדעת רבינו ירוחם דס"ל דגם בעתיקא מהני בדאתני עלה. ואפי' אם ת"ל דיש מהרמב"ן ז"ל סתירה. הנה רבו החולקין עליו:

13י) עוד כתב בס' חמרא וחיי וז"ל תדע לך דכן הוא האמת (דבעתיקא לא מהני תנאי) דאם איתא דסבר הש"ס דתנאי מועיל אפי' בישנות וכו' הו"ל לתלמודא (במנחות דף ל"ד ע"ב) לאשמועינן האי רבותא לדעת רבא דקימ"ל כותי' והכי הול"ל ואפי' תימא בעתיקי בדאתני עליהו מעיקרא. ובזה הוי שמעינן ממילא דודאי לדעת אביי ודאי דבהתנה שפיר דמי דהוי קול ושוברו עמו וכו' עכ"ל. הנה לא הוקשה לו דלא הו"ל לתלמודא לשנויי כלל הא בחדתא הא בעתיקא אלא דהו"ל לשנויי הא והא בעתיקא (כס"ד דמקשה) והא בדאתני עלי' והא בדלא אתני עלי' משום די"ל זו אינה קושיא דבעי לאשמעונין רבותא דבחדתא שרי גם בלי תנאי ולא תימא דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה במעשה מילתא היא. אלא דהקשה אהא דאמר ולמ"ד הזמנה מילתא היא וכו' טפי הול"ל הך דינא לדידן. אבל לפע"ד גם זאת אינה קושיא דהא לא נחית בגמ' לאשמעונין דינא (ויכול להיות דהא מילתא דפשיטא להו דתנאי בכל ענין מהני) אלא לתרוצי לשמעתא אתא למימר דגם לאביי מצינו לתרוצי דמיירי בדאתני עלי' מעיקרא. ועוד נ"ל לאחר שנדייק בלישנא דקאמר ולמ"ד הזמ"ה בדאתני עלי' מעיקרא. הנה תיבת מעיקר"א לכאורה נראה כמיותר ומי לא ידע דתנאי צ"ל בתחלה והיה די לומר בדאתני עלי'. אבל י"ל בבד"ה הביא תשו' הרשב"א שכתב דדוקא לחי אסור בהנאה אבל לקבור בו מת אחר מותר. וע"ש בד"מ אות כי דבר גדול השמיענו בזה. כי מתחלה מתרץ הא בחדתא. היינו לדידן דס"ל הזלמ"ה לא צריכין לאוקימה בדאתני עלי' אלא דמיירי בחדתא. והדר קאמר דלמ"ד הזמ"ה ואין די עולה דמיירי בחדתא אם לא דמיירי בדאתני וכיון דבע"כ צריכין לאוקימה לדידי' בדאתני שוב הדרינן למאי דס"ד דמקשה דמיירי שפיר אפי' בעתיקא ובדאתני עלי' מעיקר"א. כלומר קודם שעשאה והזמינה התנה עלי' ואשמעונין בזה דאי אתני עלי' מעיקרא אעפ"י שאח"כ לבשה סתם לא אמרי' דביטולי בטלי' לתנאי' אלא דשפיר מהני תנאי דמעיקרא. ומכ"ש לרבא אי אתני עלי' בשעת לבישה דשפיר דמי. וכן אי אתני עלי' מעיקרא בשעת עשי' אפי' לבשה אח"כ בסתם י"ל דמהני גם לרבא משום דהו"ל כצר בי' ולא אזמני'. ולפע"ד נראה ברור שזהו דעת הרי"ף שכתב הך שינויא ולמ"ד הזמ"ה בדאתני עלי' מעיקרא. משום דנ"מ גם לדידן. ובס' חמו"ח נדחק להשיא כוונת הרי"ף לדעתו ולא נהירא לפע"ד:

14יא) והנה לכאורה צ"ע כיון דמסקי' דהוי פלוגתא דתנאי אי הזמ"ה או לא. א"כ למה לי' לשנויי הא בחדתא הא בעתיקא נימא הא והא בחדתא. הא כמ"ד הזמ"ה. אמנם הא לא קשיא דהא ר' יוחנן הוא דאסר ואיהו ודאי ס"ל הזלמ"ה דהא אית לי' עגלה ערופה אינה נאסרת מחיים. אלא הא קשיא לכאורה למה לי' למימר דלמ"ד הזמ"ה בדאתני עלי' מעיקרא. הרי גם הך מ"ד ס"ל דבע"כ איכא תנא דס"ל הזלמ"ה ולימא דהני תנאי דס"ל דיכול לעשות מש"ר ש"י ס"ל הזלמ"ה. וצ"ל דלרווחא דמילתא קאמר הכי. והיינו משום דהך שינדא בדאתני עלי' מעיקרא אית בי' צורך גם לדידן. וזהו ג"כ קצת סיוע לדעת ר' ירוחם וסיעתי'. וע"ע מה שכתבתי בזה בסי' כ"ה סק"ו: אך הרמב"ם שלא הביא דין זה דתנאי מהני לכאורה נראה ודאי דס"ל דלדידן ליתא משום דבחדתא לא צריכין ובעתיקא לא מהני. ומ"מ יש לדחוק ולומר דמשום דלא איתמר בגמ' בהדיא לדידן ע"כ אינו מביאו. ולדינא י"ל דפשיטא לי' דמהני וכמ"ש הר"ן לפשיטות שתשמיש על תנאי אינו כלום. ובגמ' לא איתמר אלא לתרוצי או לרבותא למ"ד הזמ"ה דמהני בדאתני עלי' מעיקר"א דהיינו בשעת עשי' ואעפ"י שלבשה אח"כ בסתם וכמש"ל:

15יב) שם ת"ש החוצב קבר לאביו וכו' הר"ז לא יקבר בו עולמית. ומשמע דלאביי ניחא. וצ"ל דהא דאמר האורג בגד למת אסור. היינו דאסור גם למת אחר. וכ"כ העור ביו"ד סי' שס"ד שקבר המת אסור בהנאה אפי' לקבור בו מת אחר. אבל הב"י שם ב' ולכאורה קשה משמעתין דמשמע דלאביי ניחא. ואולי י"ל דלאביי ידע דטעמא משום כבוד אביו. והיינו משום דס"ל הזמנה מילתא היא ולכן כיון שהזמינו לכבוד אביו אסור לשנותו למת אחר. ואך לרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא היא קשיא. ומתרץ דמשום כבוד אביו גם רבא מודה. ואולם מרש"י ד"ה משום כבוד אביו שכתב אבל משום איסורי הנאה ליכא כגון אם חצבו לשם מת אחר מתחלה לא עכ"ל. משמע דלאביי גם אם חצבו לשם מת אחר והלך וקברו בקבר אחר הר"ז לא יקבר בו עולמית וכדעת הטור. וכן משמע מלשון רש"י לעיל דף מ"ז ע"ב ד"ה לא יקבר בו שכתב וקס"ד דה"ה נמי אם חצבו לשם אחר וכו'. והנה לפי"ז הא דמקשה לקמן לאביי ממשנה דמותר המתים למתים וכו' מבבא קמייתא נמי קשיא אמאי מותר המתים למתים כיון דהזמנה מילתא היא. אלא דלפי"ז קשה לישנא דר' נתן דאמר יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו בלשון יחיד משמע דלא פליג רק על מותר המת ליורשיו ולא אמותר המתים למתים. וקשה כיון דלאביי טעמי' משום דפשיטא לי' דדלא חזי לי' נמי תפיס לי' א"כ גם במותר המתים הו"ל למימר הכי. וי"ל. וע"ש בחי' הר"ן בהא דמותר המתים וכו':

16יג) שם התם משום כבוד אביו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא רשבג"א אף החוצב אבנים לאביו וכו' טויי לאריגה מי איכא למ"ד. לעיל דף מ"ז ע"ב מקשה מהך ברייתא לשמואל דאמר קרקע עולם אינה נאסרת ומשני הב"ע בקבר בנין. וכתבו התוס' וז"ל והיינו טעמא דלא בעי למימר משום כבוד אביו כדלקמן דאי במחובר לא מיתסר כלל בעלמא משום כבוד אביו אין לאסור עכ"ל. וכן נראה מוכח דעת הרמב"ם ז"ל שכתב הבונה קבר לאביו וכו'. משמע רגם למסקנא אינו נאסר רק בקבר בנין. אבל דעת הרמב"ן ז"ל מובא בטור דלמסקנא לרבא דאיכא טעמא משום כבוד אביו גם קרקע עולם נאסרת. ושינויא דלעיל לאביי. וכן נראה דעת רש"י שם שכתב וקס"ד דה"ה נמי אם חצבו לצורך איש אחר ואורחא דמילתא נקט עכ"ל. ומשמע דלמסקנא דמסקי' הכא לרבא משום כבוד אביו. תו לא צריכין לאוקימה בקבר בנין דוקא אלא ה"ה בקרקע עולם. ולכאורה צ"ע כיון דקימ"ל כרבא ובע"כ אנו צ"ל טעמא משום כבוד אביו א"כ טפי הו"ל לשנויי הך שינויא. אך י"ל כיון דהתם קיימי' לשמואל דאיהו הוא דאמר יאות עבדין קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת. ובמנחות דף מ"ב בהא דאמר שמואל אף מן הסיסין פסולין משום דבעי' טוי' לשמה אמרי' כתנאי ושמואל ס"ל כרשב"ג דאמר אף עור בהמה טהורה פסולה עד שיעבדו לשמה והיינו משום דס"ל הזמנה מילתא היא (אבל ת"ק אינו מוכרח לומר דס"ל הזלמ"ה ומצי נמי סבר הזמ"ה כמ"ש הרמב"ן) וכיון דשמואל ס"ל הזמ"ה א"כ הכל חד אי הוי מתרץ משום כבוד אביו או דמתרץ בקבר בנין. וי"ל דעדיפא לי' לתרץ בקבר בנין מלתרץ משום כבוד אביו ולחדש סברא חדשה שלא כדעת המקשה. אבל לדידן דקימ"ל הזלמ"ה ובע"כ אנו צ"ל דטטמא משום כבוד אביו א"כ ניחא טפי למימר דמיירי גם בקרקע עולם וכדס"ל להמקשה: אך זאת צ"ע לכאורה כיון דהך שינויא דמשום כבוד אביו מסתבר הוא מדקתני סיפא רשבג"א אף החוצב אבנים לאביו וכו' כדאמרי' הכא וא"כ גם לעיל טפי הו"ל לשנויי הך שינויא. ואמנם אם זהו דקדוק א"כ אדרבה יהי' מזה הוכחה לדעת הרמב"ן. כי הנה צריכין להבין לפום מאי דמסקינין תנאי היא ורשב"ג ס"ל הזמ"ה א"כ איך קאמר אף החוצב אבנים לאביו וכו' דע"כ טעמי' משום כבוד אביו הוא דהא טויי לאריגה מי איכא למ"ד. ומשמע דגם טעמא דהחוצב קבר לאביו וכו' הוא משום כבוד אביו אבל אי לאו משום כבוד אביו אלא שהי' חוצבו למת אחר היה מותר. והרי לרשב"ג גם אם היה חוצבו למת אחר היה נאסר משום הזמנה. וצ"ל דלמסקנא באמת מיירי בחוצב קבר בקרקע עולם דמשום הזמנה קרקע עולם אינה נאסרת אלא משום כבוד אביו. ויש ראי' להרמב"ן. והא דלא משני לעיל הכי י"ל משום דבלא"ה משני שפיר לשמואל לשיטתי' כמש"ל לא איצטריך להאריך ולהביא סיפא:

17יד) רש"י ד"ה ה"ה דאע"ג דלא הטיל. וקבר חדש דקאמר כשחצבו לאדם חי או סתם לכשיצטרך וכו' דנפל תופס קברו לאוסרו אע"ג שפינהו עכ"ל. לכאורה צ"ע מנ"ל דאסור אע"ג שפינהו. והרי כמן דההזמנה לאו הזמנה היא כיון שחצבו לאדם חי או סתם. וא"כ גם לאחר שקבר בו את הנפל ופינהו הו"ל כצר בי' ולא אזמני' דמותר בם לאביי. כמ"ש רש"י לעיל ד"ה לא צריכ' דאי לא הוסיף שרי אי פנייה דהו"ל כצר בי' ולא אזמני'. ואולי י"ל משום דלכאורה קשה בלישנא דברייתא כיון דלא אתי אלא לאפיקי מדרשב"ג למה לי' למתני כלל קבר חדש וכו' הו"ל למתני בקצרה קבר שהטיל בו נפל אסור בהנאה. ולכן ס"ל לרש"י דהטיל בו את הנפל דומיא דקבר חדש. דהיינו כמו קבר חדש שהוא פנוי מותר בהנאה כמו כן בכה"ג אם הטיל בו את הנפל אע"ג דפנייה והקבר פנוי מ"מ אסור בהנאה. ולכן הוכרח רש"י ז"ל לפרש אע"ג שפינהו. או י"ל משום דלישנא דאמר רשב"ג אין לנפלים תפיס"ת הקבר משמע דאין להם תפיס"ת הקבר לאסור את הקבר גם לאחר שנפנו משם. אבל כל זמן שהנפל שם גם רשב"ג מודה שהקבר אסור בהנאה. ומעתה הך תנא דאתי לאפוקי מדרשב"ג בע"כ מיירי כשפינהו משם. ולכן פירש"י כן. וזה מדויק בלשונו שכתב דנפל תופס קברו לאוסרו אע"ג שפינהו. ומשמע דלשון תפיסת הקבר הכי משמע לי'. וס"ל לרש"י דהך מילתא דהיינו בשקבר את העת סתם ואח"כ פינהו אם נאמר דהוי כמו צר בי' ולא אזמני' או נימא דהוי כמו אזמני' וצר בי' יש בזה לצדד לכאן ולכאן. כי י"ל דלא דמי ממש לתפילין דהתם הוי אקראי בעלמא והכא י"ל דמסתמא היה דעתו שישאר שם לעולם. ולכן לעיל דצריכין לשנויי לרבא. אמרי' לדידי' דכיון דפני' הו"ל כמו צר בי' ולא אזמני' ולכן בעינין שהוסיף בו דימוס. והכא דבעינין לשנויי לאביי אמרי' דאביי ס"ל דאע"ג דפני' הו"ל כמו אזמני' וצר בי' או כמו אזמני' לחוד. ע' בחידושי הר"ן: שוב ראיתי מ"ש בזה בס' חמרא וחיי והנראה לפע"ד כתבתי:

18טו) בגמ' ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו וכו'. אביי מתרץ לטעמי' דכ"ע הזמ"ה ת"ק סבר דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס וכו'. הנה אנן קימ"ל כת"ק. ולכאורה איכא למשמע מסברת אביי גם לדידן לשיטת בעה"מ וסיעתי' דבגוף הקדושה מודה רבא דהזמ"ה. מ"מ מאי דלא חזי לי' לא תפיס. וכן כתב בס' חמרא וחיי דאע"ג דבגופה קדושה הזמ"ה מ"מ אם נשאר לו מן הגוילין וכן מה שחתך מן הגויל שהוא יותר ממדת הס"ת אין ההזמנה אוסרתו כדאמרי' בסוגי' דלא חזי לי' לא תפיס. ומזה יש לתמוה לכאורה על התשו' צמח צדק סי' פ"א שנשאל מי שרוצה לעבד עור לרצועות אי מהני לי' תנאי להשתמש במה שנשתייר מהעור ההיא לתשמיש של חול או לא. ונו"נ בדבר ומזכיר בתשובתו כמה פעמים דמותר להשתמש במותר לחול. ולכאורה מה שאלה היא זאת לענין המותר. והרי אפי' לאביי דאמר דגם במשמשין הזמ"ה ג"כ מותר להשתמש במותר לחול כדקתני מותר המת ליורשיו. ונ"ל משום דהא חזינין לדעתי' דמקשה דלא הוי סבר הך סברא דדלא חזי לי' לא תפיס. אלא דהמתרץ הוכרח לה. א"כ לרבא דלא צריכין לחדש הך סברא קיימי' בסברא החיצונה דקסבר המקשה דגם דלא חזי לי' תפיס. ועוד י"ל דגם לאביי למסקנא לא אמרי' הך סברא. דכיון דמסקי' דהך מילתא דהזמנה בלא"ה פלוגתא דתנאי היא. וכללא בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינין. א"כ טפי אית לן למימר דגם הנך תנאי דמתני' בהא פליגי. ת"ק סבר הזמנה לאו מילתא היא. ור"מ מספקא לי'. ור' נתן פשיטא לי' דהזמנה מילתא היא. ומאחר דגם לפי המתרץ דהשתא בע"כ ר' נתן ס"ל דגם דלא חזי לי' תפיס. אית לן למימר למסקנא דכלהו הכי ס"ל וכדעתא דמקשה. אלא דפליגי בהזמנה. ומ"מ לדינא נראה לפע"ד דיש לסמוך על סברת בעל חמו"ח מאחר דרוב הראשונים ז"ל לא ס"ל כהבעה"מ. כאשר יבואר לקמן אי"ה. ובעיקר דברי הצ"צ אכתוב עוד אי"ה לקמן (באות מ"א):

19טז) ע"ב בגמ' אי הכי היינו דקתני עלה אמר רשב"ג במד"א שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין תרגמה עולא וכו'. והנה הרי"ף והרמב"ם פסקו להא דעולא דאם נגעו במטה הנקברת עמו אסורין. והקשה הלח"מ דהא לא אתמר בגמ' אלא לתרוצי לדאביי דלדידי' צ"ל משום מרריהו אבל לרבא לא צריכין לאסוקי הכי אלא כדס"ד מעיקרא וכפשטן דבלא נגעו במטה מותרין משום דהזלמ"ה ובנגעו אסורין משום דהוי אזמני' וצר בי'. ואפי' במטה שאינה נקברת עמו דהא לא צריכין למימר משום מרריהו. ונראה לפעד"ל. כי אף דסוגיא דהכא ודאי הכי משמע דלרבא ניחא בפשיטות. מ"מ לבתר דמסקי' תנאי היא ופירש"י דרשב"ג הזמנה מילתא היא ס"ל. הנה לפי"ז גם לרבא תקשה לרשב"ג לשיטתי' אמאי בלא נגעו במטה מותרין ליתסרי משום הזמנה ובע"כ צ"ל משום מרריהו וא"כ בשנגעו במטה אמאי אסורין ובע"כ צ"ל כדתרגמה עולא. ומאחר דלא מצאנו חולק על רשב"ג בדבר זה שפיר פסקי הכי הרי"ף והרמב"ם ז"ל. וזה נכון בעז"ה לפע"ד. ושמעת מינה דמפרשי כרש"י ולא כתוס': אך דעת הרא"ש צ"ע דבהל' ס"ת סי' ג' תפס פי' הר"ת. ובזה כתב כמו הרי"ף:

20יז) שם תנאי היא דתני' ציפן זהב וכו'. כתב בס' חמרא וחיי וז"ל. ולא קשיא לימר כתנאי משום דהנך לא מפרשי דפליגי בהכי ואפשר שמחלוקתם תלוי בדבר אחר ואביי ורבא מפרשים דפליגי בהזמנה אי מילת' היא עכ"ל. ויתכן יותר לפמ"ש הרמב"ן דלאביי לחוד הוא דאמרי' תנאי היא. ולא תנאי דת"ק ורשב"ג. אלא תנאי היינו תנא דבריית' אמר לאומן וכו' ורשב"ג דאינהו פליגי בהזמנה אבל ת"ק דרשב"ג לא מכרעא היכא ס"ל:

21אמנם לכאורה בין כך ובין כך קשיא טובא. כיון דאביי דאמר הזמ"ה טעמי' משום דגמר מעגלה ערופה דקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה. א"כ למה להו למישקל תנאי מעלמא מבריית' דציפן זהב. והרי בהך מילת' גופה פליגי תנאי ותנא דמס' סוטה ומס' כריתות דאמר אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ס"ל דאינה נאסרת מחיים ולדידי' גם אביי מודה דס"ל הזמנה לאו מילת' היא. וא"כ נימא דהך תנא דבריית' דאמר לאומן וכו' הכי ס"ל. ואביי לא אמר למילתי' אלא אליב' דהילכת' דקימ"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה. וי"ל בזה פסקי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' רוצח דפסק דע"ע משתרד לנחל איתן נאסרה בהנאה ופסק נמי דאם נמצא ההורג קודם שנערפה תצא ותרעה בעדר. ומביא שם בכ"מ ששאלו להרשב"א ז"ל על פסקים אלו דסותרים זה את זה דהא בגמ' חולין דף פ"ב אמרי' דלמ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה גם אם נמצא ההורג קודם שנערפה אסורה בהנאה. ותי' הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דאם נמצא ההורג הו"ל הקדש טעות ולכן מותרת בהנאה. ואע"ג דהתו' בחולין כתבו דסוגי' דהתם בע"כ לית לה הך סברא רבינו ס"ל דגמ' לפום מאי דס"ד דגמיר ומקדיש בכל גוני אסיק דמתני' דכריתות פליגא וס"ל דאינה נאסרת מחיים אבל לפום קושטא איכא למימר דלא פליגא אלא טעמא משום דהו"ל הקדש טעות ע"ש בכ"מ. ועדיין הדבר צריך תבלין מנ"ל לרבינו לדחות סוגיא ערוכה. ובמראה הפנים ירושלמי מס' סוטה כתב דסמך עצמו על הירושלמי שפי' תצא מקדושתה. והיינו משום דהי' הקדש טעות. וגם זאת עדיין דחוק דהא בכל מקום נקטינן כתלמוד' דידן נגד הירושלמי (וקצת י"ל משום דלתלמוד' דידן צ"ל בחולין עגלה ערופה אינה משנה. לכן נקטינן בהא כירושלמי שלא לדחות משנה שלמה) אבל מסוגי' דילן איכא הוכחה גמורה להרמב"ם. דמדלא הביאו משנה ערוכה דקתני אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ש"מ דס"ל דגם האי תנא שפיר מצי סבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אלא דטעמי' משום הקדש טעות. ודחינן סוגיא דחולין מקמה סוגיא דהכא וירושלמי דמס' סוטה (שוב ראיתי שגם בשעה"מ כתב דמסוגיא דהכא איכא הוכחה להרמב"ם):

22יח) רש"י ד"ה אע"ג שלא עיבדו. לעור זה לשמו וכו' עכ"ל. לכאורה מה בעי רש"י בזה. ונראה לפענ"ד משום דהרז"ה בפ"ק דמס' סכה פי' דקאי על עור הרצועות (וכן משמע מדקדוק לשון הר"ח שהביא שם) והרמב"ן ז"ל בחידושיו לגיטין דף נ"ה וכן הנ"י בהל' תפילין פירשו דקאי על עור הפרשיות. ובא רש"י ז"ל לשלול פירושים אלו אלא שהפי' הוא כפשוטו לעו"ר ז"ה זה המדובר בו דהיינו עור החיפוי (ולקמן באות כ"ב אכתוב אי"ה עוד בזה):

23יט) תוס' ד"ה אעפ"י שלא עיבדן לשמן. פי' בקונ' דהזמנה לאו מלתא ולא איכפת לן בהוקשה לר"ת דקימ"ל בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קימ"ל הלכה כרשב"ג כדמוכח בפ' הניזקין וכו' עכ"ל. בנו"ב תנינא יו"ד סי' קע"ד כתב להוכיח מדברי תוס' אלו דקדושת ס"ת וקדושת תפלין שוים המה ודלא כמ"ש הב"י דקדושת ס"ת גדולה מקדושת תפלין. דהא לדעת הב"י לא קשה קושי' התוס' די"ל בתפלין קימ"ל כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובס"ת דחמיר קדושתי' בעי עיבוד לשמה. והנה באמת השאגת ארי' בסי' מ"ח הוכיח במישור כדעת הב"י דקדושת ס"ת גדולה מקדושת תפלין ע"ש. וכן מוכח מהרמב"ם להמעיין בדבריו בהל' תפלין ובהל' ס"ת שיש כמה חומרות בקדושת ס"ת מה שאינן בקדושת תפלין. וכך היא רהיטת לשון הר"ן בפ' השולח שכתב וכל הני הואיל וליתנהו בקשירה ליתנהו נמי בכתיבת תפילין ומזוזות דמשתעי בהו קרא וכ"ש בס"ת דהא קדיש טפי מינייהו. ושפיר מצינו למימר דגם התוס' הכי ס"ל. ומ"מ לפע"ד יפה הקשו. דהא לפמ"ש רש"י טעמא דת"ק דלא בעי עיבור לשמה דכיון דהזלמ"ה לא איכפת לן בה. והיינו כי רשב"ג דס"ל הזמ"ה לכן ס"ל דצריך עיבור לשמה כדי שעי"ז יתקדש הקלף קורם הכתיבה והי' קודש שלא יוכל עוד לשנותו לחול. משא"כ לת"ק דכיון דס"ל הזלמ"ה ואי אפשר לקדש את הקלף קודם הכתיבה שיהי' אסור לשנותו לחול. לכן לא איכפת לן בעיבוד לשמה. ע' בחידושי הר"ן. ולפ"ז אף דקרושת ס"ת גדולה יותר מה יתן ומה יוסיף כיון ראי אפשר לקדשו קודם הכתיבה שיהי' אסור לשנותו לחול מאחר דהזמנה לאו מילת' היא. ומ"ש התוס' ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת וכו' יבואר אי"ה באות כ"ה. ומ"ש הנו"ב מהא דתני' ס"ת שבלה וכו' יבואר אי"ה לקמן אות ל"ה ואות ל"ט:

24כ) אך לכאורה עדיין היה מקום לומר. ודאי תפלין דלא חמיר קדושתי' לכן לא בעי' לשמה אלא אי מהני לאסרי' בהזמנה. דהיינו לרשב"ג. ואי לא מהני לאסרי' בהזמנה לא איכפת לן בה והיינו לת"ק. אבל ס"ת דחמיר קדושתי' לכן אע"ג דהעיבוד לשמה לא מהני לאסרו לשנותו מ"מ בעי עיבוד לשמה משום חיבוב מצוה. כמ"ש הרמב"ן ז"ל סברא זאת. ונראה דהתוס' לא ניחא להו לתרץ בהכי שיטת רש"י. דהא העיקר דמייתי תנאי היא הוא לתרוצי לאביי דאמר לך אנא דאמרי כרשב"ג. ואם נאמר דבס"ת לכ"ע בעי' עיבוד לשמה משום חיבוב מצוה אף דמותר לשנותו אח"כ. א"כ גם מרשב"ג ליכא הוכחה דס"ל הזמנה מילתא היא כי י"ל אף דס"ל דמותר לשנותו מ"מ ס"ל דגם בתפלין בעי' עיבוד לשמה משום חיבוב מצוה:

25כא) והרמב"ן במלחמת פ"ק דסוכה כתב לדעת הרי"ף ז"ל דתפילין ומזוזות לא בעי' עיבוד לשמה אבל ס"ת בעי עיבוד לשמה משום דכתיב ועתה כתבו לכם ודרשי' לכם לשם חובתכם. ולכאורה צ"ע תינח כתיבה ואכתי עיבוד מנ"ל. והרי בגט כריתות כתיב וכתב לה ודרשי' לה לשמה היינו שהכתיבה צריכה להיות לשמה אבל עיבוד לשמה לא שמענו (וכעין זה הקשו התוס' מנחות דף מ"ב ע"ב סוף ד"ה כתנאי) ואולי י"ל דשאני גט שאינו צריך עיבוד כלל וכותבין אותו על כל דבר. לכן גם כשמעבדין העור לכתוב עליו את הגט אינו צריך עיבוד לשמה. אבל ס"ת דבעי דוקא גוילין מעובדין לזאת צריכין שיהי' העיבוד לשמה דומיא דכתיבה. ולכאורה דרך זה יתכן גם לרש"י. אבל לפמש"ל דרש"י דייק בלישני' אע"ג שלא עיבדו לעור זה לשמו. בא לומר כי דוקא בעור החיפוי פליגי אבל בעור הפרשיות גם ת"ק מורה דבעי עיבוד לשמה. וא"כ לא יתכן לרש"י דרך זה. ולהרמב"ם ודאי לא יתכן שהרי הוא כתב בפירוש דגם קלף של תפלין בעי עיבוד לשמה. ואמנם גם להרי"ף ז"ל קשה לפע"ד לומר דרשה שאין לה זכר בתלמוד. והיותר מזה קשה לפע"ד כי באמת לא מצאנו ברי"ף בשום מקום שיצריך כתיבה לשמה (זולת האזכרות) ובגמ' לא נזכר כתיבה לשמה רק בגיטין דמ"ה ע"ב דמקשה ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי. וברי"ף לא נזכר זאת. ואדרבה מדמביא ברייתא ס"ת תו"מ שכתבן מין וכו' שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. משמע דמשום לשמה לא איכפת לן. גם ברמב"ם לא נזכר בשום מקום דבעינין כתיבה לשמה. ועיין תוס' במנחות דף מ"ב ע"א ד"ה ואל ימול כותי שכתבו בסוף דבריהם אי נמי נראה דאזכרות לבד בעינין כולא האי וכו' עכ"ל. גם המרדכי בהל' קטנות סי' תתקנ"ט לאחר שהביא הברייתא דפוסל משום וקשרתם וכתבתם כתב וז"ל הקשה הר"י מאורלינ"ש למה לי קרא למעוטי גוי ת"ל דבעי' כתיבה לשמה כס"ת וכו' וי"ל דקסבר האי תנא לא בעי' כתיבה לשמה (ומיירי אע"ג דהניח מקום האזכרות שנכתבו אח"כ לשמן) ועוד תי' הר"א וכו' (והפ"י בגיטין לא זכר מכל זה) ותמיהני מאור על הפוסקים שלא התעוררו בזה שדעת הרי"ף והרמב"ם נראה דלא בעינין כתיבה לשמה (דוק בלשון הרמב"ם שכתב בפ"א הל' ט"ו הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה וכו'. לשון זה מוכח דבשאר כתיבה לא איכפת לן בכוונה) ולקמן אי"ה אכתוב עוד בזה:

26כב) ולפענ"ד אפשר לתרץ בדרך שיעלה יפה להרי"ף ולהרמב"ם וגם לרש"י. הנה הרמב"ן ז"ל שם בסוכה כתב עוד בזה והביא דבריו בחידושי הר"ן בשמעתין כי יש מקום לומר דאף אי הזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנות את הקלף לחול אף שנתעבד לשמה מ"מ בעינין עיבוד לשמה וכתב שזוהי דעת רבא ורק לאביי אמרי' תנאי היא דפליגי בהזמנה ורשב"ג כותי' ס"ל אבל רבא ס"ל שאין טעם עיבוד לשמו כדי לקדש את העור אלא מצוה בעלמא היא לחבוב המצוה שתהא עשייתה לשמה. אלא שנתקשה עוד בדעת הדי"ף דנדאה דפסק כת"ק ע"ש במלחמת ובחי' הר"ן כאן. ואם הייתי כדאי הייתי אומר. ודאי הא דאמרי' תנאי היא זהו בין לאביי בין לרבא (כמש"ל דמוכח כן ממ"ש הרי"ף והרמב"ם כדתרגמה עולא במטה ונקברת עמו) וגם הסברא שכתב הרמב"ן ז"ל דאף אי הזמנה לאו מילתא היא ואי אפשר לקדש את הקלף שיהי' אסור לשנותו לחול מ"מ בעי עיבוד לשמה משום חיבוב מצוה ודאי סברא נכונה היא. ואמנם יש לחלק בדרך שאנו צריכין בלא"ה לחלק גם לדעת הרמב"ן שכתב טעמא דבס"ת בעי' עיבוד לשמה משום דכתיב כתבו לכם. וכתבתי כי לדעתו הא דבגט לא צריכין עיבוד הקלף לשמה צ"ל זהו משום דאינו צריך עיבוד כלל. אבל ס"ת דבעי עיבוד בעי שיהי' העיבוד דומיא דכתיבה לשמה. כן נראה מוכרח לומר לדעת הרמב"ן ז"ל. וא"כ אף אנו נאמר לפמ"ש עוד שם הרמב"ן ז"ל וז"ל ומשום דקימ"ל כת"ק דעור טלאי א"צ עבוד לשמה אפי' עבוד לעצמו א"צ דאפי' רשב"ג נמי לא מצריך לי' אלא משום דלעביד בי' בגופי' מעשה לשמן ולאו עבוד דאפיץ וכו' אלא עבוד כ"ד לשמן הא לת"ק דלית לי' לשמן לא צריך כלום וזהו שהנהיגו הגאונים לעשותו בעוד מצה וכו' עכ"ל. וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב אבל העור שמחפין בו א"צ עבוד כלל וכו'. ומשמע דלפי שא"צ עבוד כלל. לכן גם כשהוא מעבדו א"צ לשמה. וכ"כ הט"ז בסי' ל"ב ס"ק ל"א. וזוהי סברת הת"ק דקימ"ל כותי'. וי"ל שזהו שדייק רש"י וכ' אע"ג שלא עבדו לעו"ר ז"ה וכו' היינו עור הבתים זהו כשר לת"ק אף שעבדו שלא לשמה. משום דלא בעי עיבוד כלל. ואך לרשב"ג משום דס"ל הזמ"ה צריך שיעבדו לשמה כדי להזמינו לקדושה. ושיובאו הפרשיות אל הקודש פנימה. אבל גוילין של ס"ת כיון דמדינא צריכין עבוד גם ת"ק מודה דבעי' עבוד לשמה (זכר לדבר קרבן. אשר בעבודה הצריכה המחשבה פוסלת בה ובעבודה שא"צ אין המחשבה פוסלת) ולהפוסקי' דגם תפילין ומזוזה צריכין עבוד לשמה ג"כ מה"ט דכיון דהקלף ודוכסוסטוס צריכין מדינא עיבוד ממילא צריכין שיהי' העיבוד לשמה. ולהרמב"ם דס"ל במזוזה א"צ עבוד לשמה היינו כטעמי' משום דאינה חובת הגוף ולא שייך בה חיבוב מצוה. שאם אין לו דירה אין בה מצוה. ולפי הבנת הרמב"ן ברי"ף דס"ל גם תו"מ לא בעי' עיבוד לשמה (ועמ"ש בסי' כ"ז סק"ג) מ"מ י"ל כמ"ש ודוקא בס"ת דגדולה קדושתו אמרי' הך סברא דכיון דגוילין בעי' עיבוד בעי' לשמה משום חיבוב מצוה ולא בתו"מ. ומ"מ תו לא קשיא מש"ל דא"כ מנ"ל לאביי דטעמי' דרשב"ג משום הזמ"ה דילמא טעמי' משום חיבוב מצוה. כי י"ל דפשיטא דבעור הבתים כיון שמצד ההלכה א"צ עבוד כלל לא שייך לומר שיהי' צריך עבוד לשמה משום חבוב מצוה. אם לא משום הזמנה:

27כג) והנני לבאר בעז"ה מה שכתבתי למעלה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלא בעי' כתיבה לשמה. וכפשטא דברייתא דלא פסלה רק משום וקשרתם וכתבתם ולא משום לשמה. אבל עיבוד לשמה ס"ל דבעי. ולכאורה תפול עליהם קושי' הגמ' דמקשה בגיטין לרשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי (והיא קושי' סה"ת סי' קצ"ב וסמ"ג עשין פ"ה). ונראה לפעד"ל. כי הנה התוס' כתבו שם בד"ה עיבוד לשמן בעי. דלא מיסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר וכו'. והקשו המפרשים ז"ל הא גופא קשיא אמאי לא הקשו מעיבוד אעיבוד ותי' משום דאיכא למימר דמיירי בשכתבן על גוילין דידעי' שנתעבדו לשמן (ע' מהרש"א מהרמ"ל ופ"י) אבל מלשון התוס' נראה דשפיר הו"מ להקשות אעיבוד אלא דלישנא דגמ' לא משמע דלא מקשה אעיבוד (מדכתבו דלא מיסתבר וכו' ולא כתבו דמעיבוד לא קשה מידי) ונראה משום דס"ל להתוס' דלא שייך לאוקימה בדידעינן שכתבן על גוילין הידועין שנתעבדו לשמן. דהא קתני בהך ברייתא לוקחי"ן ספרים וכו'. ופשטית משמע דנכרי הבא למכור ס"ת לוקחין אותו ממנו ואינו צריך שום בירור רק שיהי' כתוב כהלכתו. וכן במעשה דצידן אמרו והתיר רשב"ג ליקח ממנו. ומשמע דהתיר ליקח בלי שום בירור. ולכן ס"ל להתוס' דבאמת הו"מ להקשות מעיבוד אעיבוד אלא דלישנא דגמ' משמע דלא מקשה רק מכתיבה: ולישב קושי' המפרשים י"ל לפע"ד כי הנה הרמב"ם ז"ל כתב דכל מי שאינו בקשירה פסול גם לעשות את הבית של תפילין משום השי"ן שבו. והקשה הב"י לא יופסל רק לעשות את השי"ן. ותי' כיון דאיכא דבר אחד בבית שהוא פסול לעשותו פסול בכל העשיה. ולכאורה צ"ע דא"כ גם גוילין של ס"ת וקלף של תפי' נימא כיון דהכתיבה פסולה ע"י מי שאינו בקשירה כמו כן יופסל לעבד את הגויל ואת הקלף. וזו לא שמענו אלא שצריך לעבדו לשמה ולא דוקא מי שהוא בקשירה. וצריכין לחלק דהא הבעה"מ כתב דעיבוד הגוילין הוי כמו הכתיבה דכל דלהדי כתיבה ככתיבה והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא אמרי' במס' שבת גוילין אגב כתב הוא דקדשי וכו' (ולכאורה מוכח כהרמב"ן דאי כבעה"מ ליצטריך עיבוד ע"י מי שהוא בקשירה) ואמנם י"ל זהו דוקא בכתיבה שכותבין בדיו על הגויל בזה לא אמרי' כל דלהדי כתיבה ככתיבה. אבל השי"ן שעושין בגוף הבית בזה ודאי מיסתבר לומר כל דלהדי שי"ן כשי"ן. ולכן בעינין מי שישנו בקשירה. ולפי"ז מיושב קושי' המפרשים דמעיבוד אעיבוד לא קשיא כי י"ל דוקא עיבוד עור הבית ס"ל לרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום השי"ן שהיא בגופו (ואולי באמת מצריך שיהי' ג"כ ע"י מי שהוא בקשירה או דלא ס"ל דרשה דוקשרתם וכתבתם. ורק לשמה בעי). אבל עיבוד הגויל לס"ת לכתיבה בדיו שפיר י"ל דלא בעי לשמה. ולכן לא מקשה רק מכתיבה. והנה י"ל טעמא דהך תנא דפוסל משום וקשרתם וכתבתם. אבל כתיבה לשמה לא בעי. זהו מפני שס"ל שצריכין רק שתהי' המעשה הראשונה לשם קדושה וכיון שהגוילין נתעבדו לשם קדושה. אזי הכתב שכותבין עליהם ממילא קדוש מקדושת הגדל ולא צריכין לקדש הכתיבה (זולת האזכרות שיש בהן קדושה יתרה). וכעין זה כתב בסה"ת סי' קצ"ב וז"ל וגבי תפילין ומזוזות וס"ת לכאורה היה נראה בהן כיון שעשה העיבוד כבר לשמה שא"צ לעשות הכתיבה לשמה ואפי' מחשבה לא צריך דסתמייהו לשמן קיימי כל זמן שאינו עוקרן וכו'. ובסי' ק"צ הקשה בהא דמקשה הכא לרשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי. ודילמא היא הנותנת דכיון דאיכא עיבוד לשמה להכי לא בעי נמי כתיבה לשמה כיון דאיכא כבר עיבוד לשמה ע"ש. אבל לפמ"ש בהבנת התוס' דמעשה דרשב"ג היתה שהנכרי היה כותב ספרים על גוילין שלו א"ש. וי"ל דקושי' הגמ' לרשב"ג היא רק אהא דלא צריך כתיבה לשמה גם היכא שהגוילין לא נתקדשו כמו בנכרי שבצידן. ועל זה מקשה כיון דעיבוד העור לבתים צריך לשמה מפני השי"ן דחשיבה ככתיבה והיא בגוף הקלף מכ"ש הכתיבה נופה שבס"ת. אבל בעלמא כשהגוילין כבר נתקדשו בעיבודן לשמן שפיר י"ל דתו לא צריכין הכתיבה לשמה:

28כד) ובזה י"ל קושי' התוס' שם בד"ה והא דתני יגנז וכו'. דהומ"ל רשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה. ולפמ"ש י"ל דהא באמת מרשב"ג לא מוכח דבעי כתיבה לשמה אלא היכא שהגוילין לא נתעבדו לשמן. אבל אם הגוילין נתעבדו לשמן שפיר י"ל דלא בעי תו כתיבה לשמה. והרי בברייתא דתני בה ס"ת שכתב"ו נכרי יגנז משמע שהכתיבה לחודה היתה ע"י נכרי אבל עיבוד העורות היה ע"י ישראל כדת וכהלכה. ולכן צ"ל דפסול רק משום שאינו בקשירה:

29כה) בא"ד ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלמ"מ עכ"ל. כוונתם שאם היה מקום לחלק בזה היה אפשר לומר דעור של תפילין הוי רק תשמיסי קדושה ולכן ס"ל לת"ק דהזמלמ"ה ולא בעי עיבוד לשמה משום דלא מהני אבל גויל של ס"ת הוי גויפ קדושה ולכ"ע הזמ"ה (כמ"ש הבעה"מ) ולכן בעי עיבוד לשמה דהא מהני. וכן היא דיוק לשונם במנחות (דף מ"ב ע"ב ד"ה עד שיעבדן לשמן) וי"מ וכו' דלא פליגי אלא בעור תפלין דתשמיש מצוה וכו'. ואף לפמש"ל (באות ג') דרש"י לא ס"ל לחלק בין משמשין לגוף הדבר מ"מ י"ל כוונת התוס' דאם הי' מקום לחלק. היה עכ"פ לנו אפשר לקיים פירש"י דרבא כת"ק. אבל מאחר שאי אפשר לחלק בהכי בע"כ אנו צריכין למה שמפרש ר"ת: והנה המג"א בסי' ל"ב ס"ק נ"א כתב דגם הרמב"ם ורס"י ס"ל לחלק בין משמשין לגופה קדושה. ומ"ש התוס' שאין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת המה ס"ל שאינו דוחק ומחלקים בהכי. ולכן ס"ל דהלכה כת"ק דעור הבתים אינו צריך עבוד לשמה מסום דהוי תשמישין ובהו הזלמ"ה. אבל גויל של ס"ת הוי גופה קדושה והזמ"ה ולכן בעי עיבוד לשמה. ותמיהני איך נוכל לומר שהם מחלקים ביניהם. ומה יענו למ"ש התוס' דשי"ן של תפילין הלמ"מ. ולעיל (באות כ"ג) כתבתי כי להרמב"ם ז"ל חמיר טפי עשיית הבתים מעבוד הקלף. דעבוד הקלף מותר ע"י מי שאינו בקשירה. ועשיית הבית בעינין דוקא ע"י מי שהוא בקשירה. והיינו מפני שהשי"ן נקמטת בגוף העור. גם מ"ש דרש"י נמי הכי ס"ל לא נהירא לפע"ד. ולעיל כתבתי כי מלשון רש"י ז"ל מוכח דאינו מחלק: ואמנם לדינא נראה דיפה כתב המג"א דגם לדעת רש"י ז"ל עור הבתים א"צ עיבוד לשמה וכת"ק דרבא כותי' ס"ל (וקושי' התוס' כתבתי לעיל לתרץ באופן דשפיר הלכה כת"ק) ואני מוסיף דגם הרי"ף הכי ס"ל. וכמ"ש הרמב"ן במלחמת דמדסתם מוכח דס"ל הלכה כת"ק. וגם כתב דמיירי בעור הבתים. והב"י אשר לא חבר את הרי"ף אל הרמב"ם ז"ל בזה דס"ל נמי עור הבתים א"צ עבוד לשמה. נראה משום דס"ל דמדסתם הרי"ף עדיין אינו מוכח דס"ל הלכה כת"ק. ואזיל לטעמי' שכ' בב"י או"ח סי' ע' דהרי"ף פוסק כהך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ואיכא למימר דס"ל להאי כללא גם בברייתא וכמ"ש בכ"מ פ"ט מהל' טומאת מת הל' ה'. אבל המג"א בסי' ע' סק"ב הקשה בזה על הב"י. וכ"כ שאר אחרונים ז"ל דהרי"ף והרמב"ם לית להו כלל להך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו. ואפי' במשנה (ע' בס' תורת חסד כלל א') וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל מוכרחין דמדסתם הרי"ף ש"מ דס"ל דהלכה כת"ק. ומאחר דהני תלתא רבוותא. הרי"ף. ורמב"ם. ורש"י. בחדא שיטה קיימי דעור הבתים אינו צריך עיבוד לשמה. ודאי דבשעת הדחק יכולין לברך עליהן:

30כו) אך המחצית השקל בסי' מ"ב סק"ו חולק על המג"א במ"ש לדעת רש"י והעלה דרש"י ס"ל עור הבתים שעבדו שלא לשמה פסול. וחילי' ממ"ש להעלות ארוכה לרש"י מקושי' התוס' באופן זה. דגם רש"י ס"ל כבעה"מ דבגופה קדושה מודה רבא דהזמ"ה. וס"ל נמי כמ"ש התוס' דעור הבתים הוי גופה קדושה. ות"ק דס"ל אעפ"י שלא עבדו לשמה כשרין זהו משום דס"ל דגם עגלה ערופה אינה נאסרת מחיים. והא דאמרי' תנאי היא היינו לאביי דאיהו לא מחלק בין משמשין לגופה קדושה. ואתי' כרשב"ג. אבל רבא מצי נמי סבר כרשב"ג משום דבגופה קדושה הזמ"ה דהא קימ"ל כמ"ד עגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ולהכי נמי גויל של ס"ת בעי עיבוד לשמה. אלו תו"ד ז"ל. אבל לפע"ד מלבד מה שכתבתי דרש"י לא ס"ל לחלק בין משמשין לגוף הדבר. הנה גם לשיטת בעה"מ וסיעתי' לא ידעתי איך תעלה בזה ארוכה לקושי' התוס'. והרי כל מחלוקתן של אביי ורבא זאת היא. אביי ס"ל דאין חילוק בין גופה קדושה למשמשין. וכי היכא דע"ע שהיא גופה קדושה נאסרת מחיים כמו כן במשמשין אמרי' נמי הזמ"ה. ורבא ס"ל שיש חילוק בין משמשין לגופה קדושה. וכדמקשי' לאביי מברייתא דאמר לאומן וכו' דהך תנא ס"ל במשמשין הזמלמ"ה. אם באנו להועיל לאביי ולהביא לו תנא דמסייע. היינו צריכין להביא תנא שהוא כנגד הך תנא דאמר לאומן וכו'. אבל מה יוסיף תת כח לאביי רשב"ג דאית לי' בגופה קדושה הזמ"ה. והרי רבא בר פלוגתי' איהו גופי' נמי הכי ס"ל דבגוף הקדושה הזמ"ה ובתשמישין הזמלמ"ה. והיינו כרשב"ג וכתנא דאמר לאומן וכו'. ובע"כ אנו צ"ל אחת משתים. או דת"ק ורשב"ג פליגי במשמשין כדעת הבעה"מ (דפליגי ברצועות) או דאין חילוק בין משמשין לגוף הקדושה. וכדעת התוס' והרמב"ן וסיעתי' (ומ"ש שם במחה"ש לדעת הנ"י נ"ל העיקר מ"ש שם במוסגר דהנ"י מפרש לפלוגתי' דת"ק ורשב"ג ברצועות שהן תשמישין וכדעת הבעה"מ):

31כז) והבעה"מ ז"ל כתב וז"ל ונ"ל שכל המחלוקות הללו לא נאמרו אלא לענין תשמישי מצוה ותשמישי קדושה כגון האורג בגד למת וציצית מן הסיסין ורצועות תפילין אבל בכתיבה עצמה של ס"ת ושל תפילין לכ"ע בעינין לשמה שהוא גוף הקדושה וליכא מאן דפליג בהו וה"ה לגוילין של ס"ת וקלף של תפילין ודוכסוסטות של מזוזה דכל דלהדי כתיבה ככתיבה דמי והיינו דאמר בהנך עובדי דפ' הניזקין ההוא דאמר ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עיבדתים לשמן וההוא דאמר אזכרות שבו לא כתבתים לשמן כל אלו ליכא מאן דפליג עליהו שאם עשאן שלא לשמן פסולין לפי שהן עצם הקדושה וכו' עכ"ל. והבין הרמב"ן ז"ל במלחמת כוונתו דבגוף הקדושה מודה רבא דהזמ"ה. ועלה בדעתי כי לכאורה בלשון הבעה"מ שלפנינו אין זאת מבואר. אלא שכתב דהנהו גופה קדושה נינהו ובעיין לשמן. ולכאורה לפי שיטתו שהוא תופס שיטת התוס' והר"ח דמאן דאית לי. הזמ"ה לא בעי עבוד לשמה דבהזמנה בלחוד סגי א"כ נהפוך הוא דאי בהנך הזמ"ה לא ניבעי' עיבוד לשמה ותסגי להו בהזמנה. ולכן לכאורה לשונו הכי מיתפרש. מתחלה כתב פירושא דשמעתין דת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ס"ל הזמ"ה. ולכן לא בעי עבוד לשמה משום דסגי לי. בהזמנה ורשב"ג דבעי עיבוד לשמה ס"ל הזמלמ"ה ולכן בעי דוקא עיבוד לשמה והכי הילכתא ומ"מ יכולין לשנותן לחול. ומשום דלפי"ז היה מקום לומר דהא דבעי' גוילין של ס"ת עיבוד לשמה זהו רק לדידן דפסקי' הזמלמ"ה אבל לאביי דס"ל הזמ"ה גם גוילין של ס"ת לא בעי' עיבוד לשמה דסגי להו בהזמנה.ו הרי בסוגי' דהניזקין משמע דליכא מאן דפליג בהך מילתא דגוילין של ס"ת בעי' עיבוד לשמה (מדלא קאמר התם כמאן כרשב"ג כמו דקאמר גבי אזכרות כמאן וכו') ולזה קאמר דבהנך שהן גופה קדושה גם אביי מודה דבעי' עיבוד לשמה ואע"ג דאפשר לקדשן בהזמנה גרידא לחומר קדושתן לא סגי בהכי אלא בעי' דוקא עיבוד לשמה. וכן בכתיבה. כן היה לכאורה באפשר לפרש לשון בעה"מ (אח"כ ראיתי שגם אמו"ר הגאון מהר"צ העללער זצ"ל בתשובתו שנדפסה בסוף הספר הים התלמוד כתב כעין זה שיש לפרש לשון בעה"מ שלפנינו דלא כרמב"ן) אבל שבתי וראיתי כי ממ"ש הבעה"מ כגון האורג בגד למת וכו' מוכח כהרמב"ן דכוונתו דעיבוד הגויל חלוק בדינו מדין אורג בגד למת דבגויל גם רבא מודה דהזמ"ה. ותרתי קאמר. חדא דבגופה קדושה מודה רבא דהזמ"ה וחדא דבגופה קדושה מודה אביי דבעי לשמה:

32כח) והנה לפי שיטתי' של הבעה"מ ז"ל היה יכול לקיים פירש"י ז"ל דרבא כת"ק ולכן ברצועות לא בעי לשמה משום דהויין רק משמשין והזמ"ה ואביי כרשב"ג. ואך משום דס"ל לבעה"מ דהלכה כרשב"ג משום דשמואל כותי' ס"ל וכדעת הגאונים ז"ל לכן הוצרך לנייד מפירש"י ז"ל. ומוקי לי' לרבא כרשב"ג. אבל הנ"י בשמעתין כתב וז"ל עוד כתב ז"ל כל מה דאמרינן הכא היינו הזמנה דמשמשין אבל הזמנה דגוף הדבר עצמו מהניא כגון עבוד עור הקציצה של תפילין ועבוד הקלף עצמו אי עבדי' לשעה אסור להשתמש בהן חול בהך הזמנה גרידתא. ולענין עיבוד קימ"ל דלא שנא ספרים ול"ש תפילין ומזוזות צריכין עיבוד לשמה אבל רצועות של תפילין לא בעי עיבוד לשמה דמשמשין נינהו והזמנה במשמשין לאו מילתא היא וכו' עכ"ל. הנה תפס שיטת בעה"מ ז"ל ותפס פירש"י ז"ל דרבא כת"ק ולכן כתב דרצועות לא בעי' עיבוד לשמה. וקושי' התוס' מתורצת: והמג"א בסי' מ"ב העיר כי במס' סנהדרין כתב הנ"י כשיטת רש"י. ובה' תפילין כתב כשיטת התוס'. ונ"ל משום דבהל' תפילין תפס הפירוש דקאי על עור הפרשיות לא ניחא לי' לפרש כרש"י דרבא כת"ק משום דתקשה קו' התוס' אמאי גויל של ס"ת בעי לשמה. אבל הכא שתפס הפי' של הבעה"מ (בשם רב אחא) דמיירי ברצועות ניחא לי' טפי בפי' רש"י שהוא פשוט יותר. וקושי' התוס' הרי לא קשיא. ומ"ש הנ"י וכן משמע התם במנחות וכו'. היינו משום דמוקמי' התם רב כת"ק והילכת' כרב באיסורי. וכן משמע התם דאביי כרשב"ג דבעי צביעה לשמה:

33כט) אמנם הרמב"ן ז"ל במלחמת השיג על הבעה"מ וכתב וז"ל ומה שפי' דרבא לית לי' הזמנה לאו מילתא היא בגוף הקדושה משום דהתם אתמר בטעמי' משמשין ממשמשין גמרינין לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופא קדישא לא אמר כלום דגוילין של כתיבה נמי אגב כתב הוא דקדישין ואזל לי' כתב אזל קדושתי' כדאיתא בפ' כל כתבי הקודש והילכך לא דמו לעגלה ערופה דהיא גופה עיקר קדושה ועוד דהא כל היכא דלא כתיב שם ליכא למיגמר מע"ע ולא אתי' לי' הילכך בין בגוילין דכתיבה בין ברצועות דאינון גוף קדושה כדפרישית וה"ה לעושה דיו לס"ת וכן כיוצא בהן בכולן לרבא הזמלמ"ה והיכא דבעי לשמן למצוה היא כדפרישית עכ"ל:

34וראיתי בס' חמרא וחיי שהביא דברי הנ"י הנ"ל וכתב שכן הוא גם בחידושי הריטב"א מגילה. וכתב הוא ז"ל על זה וז"ל נראה להדיא דלמד כן מדאמרי' בסוגיין ורבא מ"ט לא גמר מע"ע ופרקי' אמר לך רבא משמשין ממשמשין גמרי' לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה דיש להעיר מאי קמקשה תלמודא דאמאי לא גמר מע"ע ואימור דרבא לא גמר מע"ע משום דלא קבל מרבו לדון ג"ש מעגלה ומדפריק משמשין ממשמשין וכו' ש"מ שקבל רבא מרבו לדון ג"ש מע"ע אלא שלא נלמוד ממנה אלא לגוף הקדושה אבל תשמישין לא. נמצא דבקדושה עצמה כ"ע מודו דהזמ"ה עכ"ל: ודבריו תמוהים לפע"ד. הן אמת כי גם התוס' לעיל ד"ה משמשין וכו' כתבו דמת גופי' גמרי' בג"ש שם שם מע"ע כדאמרי' במס' ע"ז. אבל הא תינח למת שהוא מת. אבל איך שייך לומר דבקדושה עצמה ילפי' שם שם מע"ע לענין הזמנה. והרי כיון דאנו אומרים דשם שנאמר במת לא אתא למשמשין אלא למת גופי' תו לא מצינין למיגמר הזמנה אף לקדושה עצמה כיון דבמת עצמו לא שייכה הזמנה כלל:

35ולפע"ד י"ל דעת הבעה"מ וסיעתי'. כי הנה אביי דאיצטריך למיגמר ג"ש דהזמ"ה צ"ל לדידי' דהסברא החיצונה היתה דהזמלמ"ה. ולרבא דאיצטריך למיגמר ג"ש דהזמלמ"ה צ"ל בהיפוך דהסברא היתה דהזמ"ה. ולפי"ז כיון דרבא לא גמר ג"ש רק למשמשין א"כ בגוף הקדושה קיימי' בסברא החיצונה דהזמנה מילתא היא:

36ל) עוד מקשים לשיטת בעה"מ מסוגיא דמנחות דף ל"ד שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש טולה עור על אחת מהן ומניחה ומוקמי' לה בחדתא ולמ"ד הזמ"ה בדאתני עלי' מעיקרא. והרי התפילין של ראש היא גופה קדושה. ואמרי' דלמ"ד הזמלמ"ה יכולין לעשותה של יד. ואין לומר כי רק לקדושה קלה יכולין לשנותה אבל לא לחול. דהא חזינין דלמ"ד הזמ"ה אף לקדושה קלה אסור לשנותו אלא בדאתני עלי' מעיקרא. והרי לדעת בעה"מ בגופה קדושה אביי ורבא לא פליגי כלל. ואמאי מותר לרבא לעשותה של יד. והיא קושיא עצומה (ומ"ש בזה בשו"ת פמ"א ח"ג סי' י"א לא הבנתי). ועלה בדעתי לישב שיטת בעה"מ. ולומר דהא דמוקמי' לה בחדתא זהו משום דאיכא למימר דס"ל עגלה ערופה אינה נאסרת כלל מחיים. וא"כ גם בגופה קדושה הזמלמ"ה. והדר קאמרי ולמ"ד הזמ"ה כלומר דס"ל ע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולכן הזמ"ה או גם במשמשין (כאביי) או עכ"פ בגופה קדושה (כרבא) צ"ל בדאתני עלי' מעיקרא. וזהו שאמר ולמ"ד הזמ"ה וכו' ולא קאמר ולאביי דאמר הזמ"ה (ובשמעתין לעיל דמייתי' לדרב חסדא דאמר האי סודרא וכו' אמרי' ולאב"יי דאמר הזמ"ה וכו'). יען הכוונה היא דגם לרבא דאמר דעכ"פ בגופה קדושה הזמ"ה ג"כ צ"ל בדאתני עלי'. כן היה אפשר לומר לכאורה. אבל לא נהירא. חדא שהוא דוחק גדול להעמיס זאת בלשון הגמ'. ועוד שהרי הבעה"מ כתב דבגופה קדושה ליכא מאן דפליג. ולפמ"ש הרי מאן דס"ל ע"ע אינה נאסרת מחיים בע"כ פליג. ועוד שכפי הנראה גם לבעה"מ בע"כ דלא יליף לי' מע"ע אלא דמכח סברא ס"ל דבגוף הקדושה הזמ"ה כמש"ל. ועוד אי נימא דהא דאמרי' במג' ולמ"ד הזמ"ה וכו' היינו גם לרבא. הרי את נגד כל הפוסקים שפסקו שבחדתא מותר לעשות משל ראש של יד גם בדלא אתני עלי':

37לא) ובס' חמרא וחיי לאחר שהביא שיטה זאת דבגופה קדושה לכ"ע הזמ"ה. כתב וז"ל ולפי הדברים הללו צ"ל דהא דאמרי' בש"ס דתפילין ש"ר עושה אותה ש"י היינו בכתבם סתם ולא הזמינם דלא מקרי הזמנה עד שיטלם בידו ויזמינם כמש"ל בשם התוס' וכיון שלא הזמין הפרשיות של תפלין כאמור אף שנתנן בבית העשוי לראש כל זמן שהן חדשות ולא הושמו על ראש אדם לא מיקרי עושה מעשה בגוף הקדושה ואפי' הזמנה לא מקרי מטעם דמה שיש בבית ציור שי"ן וגם שהוא עשוי בחריצין ומובדל בין בית לבית יכול הוא לעשות כולן בבית (נראה דצ"ל בית) אחד ולא מעכב כלל מה שנתנם בד' בתים מטעם דכיון שנראין מבחוץ דבר אחד והו"ל כבונה דימוס לקבר שמכירו ונוטלו ומותר כמ"ש בסוגיין והכא נמי כיון שמחפה השי"ן וארבעה הבתים הו"ל כנוטלו וכו' עכ"ל. וגם בזה יש לפקפק (ובעצמו פקפק שם בסברא זאת לענין מילתא אחריתא) כי בהוסיף דימוס בקבר לא עשה מעשה בקבר עצמו שאין בר תפיסת ידי אדם כמ"ש הרמב"ן אבל בדבר המיטלטל והיה בו תפיסת ידי אדם י"ל דאעפ"י שהסיר מה שהוסיף מ"מ הזמנה מיהו איכא (ומזה יש לפקפק גם במ"ש המג"א בסי' מ"ב סק"ה לענין כיס של תפלין) ועוד כיון דלשיטת בעה"מ בדבר שהוא גופ' קדושה לא נחלקו אביי ורבא כלל א"כ כמו דלרבא מהני מה שהוא מחפה את הבית והו"ל כנוטל את הדימוס כמו כן לאביי טמא הכי ואמאי בעינין לדידי' דאתני עלי': ואולי י"ל כן. כי הנה בריש שמעתין כתב בחידושי הר"ן וז"ל אביי אמר הזמנה מילתא היא פי' הרמב"ן ז"ל דאביי ס"ל דהזמנה גרידתא בלא מעשה כלל נמי מילתא היא והא דפליגי באורג בגד למת שהיא הזמנה שיש בה מעשה משום דרבא שרי אפי' בהזמנה שיש בה מעשה והכי קאמר אביי בדין הוא שהאורג בגד למת יהא אסור דהזמנה מילתא היא אפי' בלא מעשה כ"ש כשיש בדבר מעשה ורבא פליג עלי' ואמר דהזמנה לאו מילתא היא והואיל וכן אעפ"י שיש מעשה אינו מועיל כלום לאסור דבר המזומן עד שישתמשו בו האסור וכו' עכ"ל. והיינו משום דאביי גמר לה מע"ע ושם ליכא מעשה דהירידה לנחל איתן לא חשיבה מעשה. ורבא גמר לה מכלים שנשתמשו בהן לעכו"ם דכתיב אשר עבדו שם שאינן אסורין אלא משעת תשמיש ואילך. ואפי' אם עשה את הכלים לשם עכו"ם דומיא דאורג בגד למת אינן נאסרין. וי"ל לדעת בעה"מ דהא דמודה רבא דבגוף הדבר הזמ"ה מהא גופה יליף לה מדאיצטריך קרא לומר דמשמשין אינן נאסרין ש"מ דגוף הדבר נאסר. אבל מ"מ לא נשמע אלא היכא שההזמנה היתה ע"י מעשה דומיא דכלים שנעשו לשם ע"ז (ומע"ע לא מצי למיגמר דגוף הדבר נאסר בהזמנה כמ"ש התוס' משום דאיהו סבר דע"ע אינה נאסרת מחיים ועוד י"ל) וגם לפמש"ל דלרבא בגופ' קדושה מצד הסברא החיצונה הזמ"ה י"ל ג"כ דהיינו דוקא בהזמנה שע"י מעשה. ולפי"ז י"ל דבעשיית הבית של ראש כיון דלרבא אינו נאסר אלא מחמת המעשה ולכן אם הוא מסלק את המעשה במה שהוא מחפה אותו בעור אחד והו"ל כנוטל את הדימוס חוזר להכשרו לשל יד. אבל לאביי דאמר הזמנה גרידא בלא מעשה כלל נמי מילתא היא. אף שהוא מסלק את המעשה לא מהני דאכתי הזמנה גרידא מיהו איכא. ולכן לדידי' בעינין דוקא דאתני עלי':לכאורה יש להקשות עוד לשיטת בטה"מ ברייתא דקתני ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ליתני רבותא טפי קלף המעובד לשם ס"ת ולשם תפלין אסור לכתוב עליו מזוזה מפני שאין מורידין וכו'. ולהאומרים דטעמי' משום דגוף הקדושה ילפי' מע"ע י"ל דהאי תנא ס"ל דע"ע אינה נאסרת מחיים ולכן גם בגופ' קדושה הזמלמ"ה. אבל לפמ"ש לכאורה קשה. ולפמ"ש השאג"א בסי' מ"ח דאתא לאשמעונין דמזוזה לא בעי שרטוט ג"כ א"ש. אבל לפע"ד הוא דחוק. ונ"ל די"ל ונקט לרבותא ס"ת שבלה וכו' דאע"ג דלא חזיין עוד למלתי' מ"מ אין מורידין. עמ"ש הט"ז באו"ח סי' קנ"ד סק"ז:

38לב) בא"ד ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמלמ"ה סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה עכ"ל. בגיטין ובמנחות ביארו יותר. דאביי כרבנן דלא בעי עיבוד למן דסגי בתיקונים קטנים לשוי' לשמה ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא הזמנה מועטת. וכוונת דבריהם כי למ"ד הזמ"ה גם מעשה זוטא חשיבה כמעשה רבה כיון שע"י עשה זו נאסר לשנותו (וכעין זה כ' בס' חמרא וחיי בהא כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר וכו' דכיון שע"י הזמנה נאסר לשנותו לחול חשיבה מעשה ועולה בזה מטומאתו) אבל למ"ד הזמלמ"ה מעשה זוטא לא חשיבה. אלא צריכין לקדשי במעשה רבה לשם קדושה. ומבואר בבה"מ דאע"ג דרשב"ג בעי עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור במעשה רבה מ"מ מותר לשנותו לחול כיון דהזמלמ"ה (אך צע"ק מ"ש דוקא קודם שיחברם לקציצה וי"ל ע' תוס' במגילה דף כ"ו ע"ב ד"ה תשמישי) וכ"כ הרמב"ן ז"ל בשיטתי' דאף כל דבעי לשמה משום מצות מותר לשנותו לחול. ולכאורה הוקשה לי מנ"ל הא. כיון דבע"כ אנו צריכין לומר דהחיוב הוא לעבדו לשמה (אם מדאו' או מדרבנן) והרי לא מצאנו לרבא דאמר הזמלמ"ה אלא במידי דלא בעי הזמנה לשמה. כגון באורג בגד למת שאין החיוב לארוג בגד לשם המת ואם מצא ארוג אינו אורג אבל גוילין של ס"ת (וכן לבעה"מ דמיירי ברציעות) כיון דבעי דוקא עיבוד לשם קדושה. דילמא הזמנה כזאת שהיא חיובית אלימא טפי וגם רבא מודה דמילת' היא (וכעין דמצאנו רחמנא אחשבי') ובס' התרומה סי' ק"צ אסברה לן וז"ל ונראה לר"ת לפרש אפכא (מפירש"י) אביי אמר הזמ"ה כת"ק דלא בעי עבוד לשמה דהזמנה שעושין אח"כ לחתוך הקלף והעור לתקנו הוי מלתא ודבר חשוב מיקרי ורבא כרשב"ג דהזמנה שאח"כ אינו דבר חשוב ולכך בעי עבוד לשמה ואע"ג דגבי אורג בגד למת אסור בהנאה לאביי וכן כיס של תפילין דאזמנ' לתפילין. ולרבא עור וקלף שעיבד לשמן הוי דבר חשוב מ"מ מורה רבא שמותר לכתוב בו שטרי הדיוטות ולטלותם ע"ג בהמה עד שיכתוב בו דתקון הקלף והעבד והשרטוט אינן גורמין איסיר אלא באים להכשירו לכתוב בו דבר קדושה ולכך לא דמו לכיס ומפה שהם הותקנו לספר שאסורין (לאביי) שאינו צריך שום תיקון להיות כשר לקדושה עכ"ל:(ואולי למדו הדבר מבריית' דקתני ס"ת שבלה וכו' ולא קתני הך דינא בקלף דהוי רבותא טפי ש"מ דהקלף כל זמן שלא כתב עלמ מותר לשנותו. ועמש"ל. או משום דס"ל דשי"ן של תפילין צריכין לעשותה לשמה שהיא בכלל כתיבה ומ"מ בחדתא מותר לשנותו לשל יד):

39לג) תבנא לדינא. בסיועתא דרחמ'. הנה לדעת רוב הראשונים ז"ל גויל המעובד לשם ס"ת מותר לשנותו אפי' לחול. אך רבנו הרמ"א ז"ל בסי' מ"ב קבע להלכה כדברי הנ"י שהיא עפ"י שיטת הבעה"מ דאסור לשנותו לחול. וכבר העיר שם המג"א דרבו החולקים ומקילים. ובתשו' עבוה"ג סי' ס"ה הוסיף עוד להחמיר והעלה דגם מקדושה חמורה לקדושה קלה אסור לשנותו וכתב דהא דכתב הנ"י דאסור להשתמש בהן חול הוא לאו דוקא. וכתב הוכחה לזה מסוגי' דמנחות שהבאתי לעיל דאמרי' דלמ"ד הזמ"ה אסור לעשות משל ראש של יד. הרי דאפי' לקדושה קלה אסור לשנותו. ומסתמא ה"ה לרבא בגופ' קדושה. וכתב דדוחק לחלק ביניהם בזה ע"ש. ונכדו של העבה"ג השואל בשו"ת פמ"א ח"ג סי' י"א נתקשה בדברי זקנו וכתב כי הראי' שהביא ממנחות היא ראי' לסתור דהא הנ"י כתב דעור הקציצה הוי גופ' קדוש' (וכ"כ הבעה"מ) והתם אמרי' כי למ"ד הזמלמ"ה מותרין לעשות מש"ד ש"י בחדתא (יבמה שהשיב לו הפמ"א לא נתקררה דעתי העניה ע"ש. ולעיל כתבתי לישב קצת) והנה אף אם נאמר כן דהנ"י לאו דוקא קאמר. אבל בדעת הרמ"א שכתב ג"כ כלשון הנ"י נראה דאי אפשר לומר דלאו דוקא קאמר. כי אם נאמר דס"ל דאף לקדושה קלה אסור לשנותו א"כ הרי הוא חולק על מ"ש בש"ע סי' ל"ב דקלף המעובד לשם ס"ת מותר לכתוב עליו תפילין. ולא הו"ל לשתוק שם. ומדשתיק ש"מ אודויי אודי לי' להש"ע. לכן נראה לפע"ד מאחר דמעיקר הדין הי' לנו להורות כדעת הרוב דאפי' לחול מותר לשנותו. דאין חילוק בין תשמישין לגוף הדבר. ולעיל (באות ג') כתבתי שכן מוכח לשון הגמ'. ובמלחמת כתב עור דגם הגוילין לא הויין רק תשמישין. אלא שרבנו הרמ"א קבע הלכה כדעת הנ"י וכתב דאסור לשנותו לחול. הבו דלא להוסיף עלה. ודי לנו לאסור לשנותו לחול אבל מקדושה חמורה לקדושה קלה כגון מס"ת לחולין ומזוזה. או מתפלין למזוזה אין לנו לאסור מחמת הורדה. וגם יש לנו סברא גדולה שכתבה הלבוש והביא' הפרמ"ג סי' ל"ב א"א סק"י דאין זאת בכלל הורדה כלל. ואדרבה עילוי הוא לגבי' דמעיקרא אך מזומן הוא לקדושה ועתה הוא עושהו קדושה ממש. ועוד י"ל עפמ"ש הט"ז בסי' מ"ב לענין גט ומכ"ש שיש לומר כן לענין תו"מ. אבל בהך דמנחות ודאי לא אסיק אדעתי' שיצטרך לעשות משל ראש של יד:

40לד) ואמנם גם מי שהוא עושה כאשר הורה בתשו' עבוה"ג להתנות בתחלת העבוד ויאמר שהוא מעבד לשם ס"ת ויתנה שאם ירצה לשנותן אח"כ לתפלין או למזוזה או לבתים יהי' הרשות בידו. נראה לפע"ד שאין בזה גרעון. ודלא כמ"ש בס' מלא"ש שחולק על העבוה"ג וכתב דהתנאי גרועי גרעי' ועדיף טפי שלא להתנות וז"ל ואיך יתנה אם כוונת התנאי שתחיל הקדושה גמורה מעיקרא לחליטין אלא שמתנה שאח"כ יהי' מותר להורידן מקדושה זה פשטא דליתא דקדושה שבהן אינה נפקעת בכדי ואם כוונת התנאי שמעיקר' לא תחול הקדושה רק לחצאין זה ג"כ ליתא האופן זה או דמי לברירה או אין קדושה נמשכת עליהן כלל דתנאי כזה לא מהני דהוי תרתי דסתרי אהדדי וכעין זה כתב בשערי תשובה סי' מ"ב סק"ד וז"ל ומ"ש (עבוה"ג) שם בתחלה לחלק בין הורדה לקדשה קלה לחול ומסיק דאין חילוק וא"כ ע"י תנאי י"ל דמודה דשרי גם לחול ואדרבה י"ל דלחול שרי טפי דלתפלין י"ל דכיון שע"י התנאי הוא שובר ההזמנה שוב הו"ל כעבוד שלא לשמה שהרי לא נתעבד לשם תפילין וגם לקדושה חמורה של ס"ת לא בא מה תאמר שע"י התנאי מועיל שוב צריך לומר הוברר הדבר למפרע שנתעבד לשם תפילין וזה לא אמרי' וכו' עכ"ל (שע"ת) עכ"ל (בעל מלא"ש) ומכח זה העלה כי יותר טוב שלא להתנות כלל אלא לעבדו לשם ס"ת ולסמוך על הפוסקים דס"ל דלענין הורדה מקדוש' חמורה לקדושה קלה לא אמרי' הזמ"ה ע"ש. ולפע"ד מאחר שאנו מחליטין כאלו הפוסקים א"כ גם במה שהוא מוסיף ומתנה זאת בפירוש שיהי' מותר לו לשנותו גם לתו"מ אינו מגרע בזה. ולא שייך בזה לומר שהוא שובר את ההזמנה הראשונה כיון דגם בלי דבריו הי' מותר לו לשנותו לאלו. והשע"ת לא פקפק בדברי העבוה"ג אלא לפי שיטתו שהוא ר"ל דאם מעובד לקדושה חמורה אסור לכתוב עליו קדושה קלה. ע"ז פקפק דתליא בברירה וגם בזה לא חלק עליו אלא שכתב די"ל דלהול שרי טפי. אבל אי אמרי' דלא בעי' תנאי. נראה פשוט דגם אם התנה אם לא יועיל לא יזיק:

41עוד כתב בס' מלא"ש וז"ל ויש מי שאומר שגם אופן שלישי יש להתיר דהיינו שיאמר עורות אלו אני מעבד לשם ס"ת תו"מ ואם לא אצטרך אותן לדברים האלו. יהי' הנשאר חול. ומי שירצה לסמוך ולעשות באופן הזה דהיינו לכלול ס"ת תו"מ יחד. הכרח הוא שיאמר נוסח זה ממש דהיינו שמלבד שיזכיר ס"ת תו"מ יפרש מיד בפירוש שאם לא יצטרך לאלה שיהי' הנותר חול. דאם לא הזכיר גם חול יש חשש גדול וכו' עכ"ל. ולא הבנתי זאת. הנה בשע"ת כתב דיותר קל הוא אם מעבד לשם ס"ת בתנאי להשתמש בו גם לחול מאשר אם מעבד לשם ס"ת בתנאי שיהי' גם לתפילין. אבל באופן שהוא נ"י כתב שמעבד לשם ס"ת תו"מ. לא ידעתי מה מרויח במה שהוא מזכיר גם לחול:

42לה) ואולם מה שאני נבוך בענין זה. הנה כל האחרונים ז"ל לא דברו אלא מחשש איסור הורדה. אבל מענין לשמה לא דברו. בהיות כי מרן הב"י ז"ל מדעתו הרחבה פשיט' לי' דלשמה דקדושה חמורה חשיב לשמה גם לקדושה קלה. ולכן קלף המעובד לשם ס"ת כשר גם לתו"מ. והשאג"א ז"ל בסי' מ"ז עשה לו סמוכין (ובס' שערי תשובה סי' ל"ב ס"ק י"ב הביא דברי הפמ"א שהוכיח מן הש"ס דמנחות שהדין הוא עם בעל עבה"ג דאפי' לקדושה קלה אסור לשנותו. וכתב עוד וז"ל אמנם בשאג"א סי' מ"ז האריך בזה דעיבוד וכתיבה לשמה מהני מקדושה חמורה לק"ק וכו'. והנה לפי דעתו יש כאן שתי הוכחות מתנגדות שהרי גם השאג"א כתב הוכחה לדבריו. אבל במחכ"ת לא דק יפה. כי באמת הם שני ענינים נפרדים. הוכחת השאג"א אינה אלא דמהני מצד לשמה ע"ש ונ"מ לענין דיעבד. וענין העבה"ג והפמ"א היא מצד הורדה. אי מותר לכתחלה. ואדרבה מדקא שקלי וטרי העה"ג והפמ"א בענין הורדה מוכח דעתי' דמשום לשמה ודאי כשר וכדעת הב"י והשאג"א) ולפע"ד צריכא רבה. הנה השאג"א שם הקשה על הב"י בזה מהא דמס' זבחים דמוכח דאין חילוק בין מנמוך לגבוה בין מגבוה לנמוך. ותירץ דשאני קדשים דמה שהוקדש לקדשים קלים אעפ"י ששחטן לשם גבוה א"א לקדושת הגבוה לחול עליו כיון שלא הוקדש בשבילו והו"ל שלא לשמה אבל לענין עיבוד כיון שעבדו לשם קדושה חמורה אותה הקדושה חלה עליו שהרי דין כאן קדושה אחרת שתעכבה מלחול וכיון שחלה עליו קדושה חמורה קדושה קלה נמי בכלל דהא בכלל מאתים מנה הילכך מהני מגבוה לנמוך (והנה לפי"ז נראה דאם עבד דוכסוסטות לשם ס"ת או לשם תפילין דהקדושה אינה חלה עליו כיון שאינו ראוי להן א"כ לדידן דמזוזה נמי בעי' עיבוד לשמה הר"ז פסול דהא אין עליו שום קדושה) וכתב שם בשאג"א דמ"מ הדבר צריך ראי' דמנא לן דמחמורה לקלה מהני דילמא לא מהני עד שיעבדהו בפירוש לשם אותה קדושה דוקא ולא לשם קדשה אחרת. וכתב דיש להביא ראי' דמהני מהא דתני' (מנחות דף ל"ב) ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וקשה הא מורידין עושין והא בעי' עיבוד וכתיבה לשמה וכיון שנתעבדו ונכתבו לשם ס"ת ותפלין היאך עושין מהן מזוזה שהרי לא נעשו לשם מזוזה. ומוכח דלשמה דקדושה חמורה שפיר חשיב לשמה לקדושה קלה. והאריך שם עוד בענין זה וסיום דבריו וז"ל אבל מ"מ מהא דס"ת שבלה וכו' הא ודאי ראי' גמורה היא דכתיבה ועיבוד לשמה מחמורה לקלה מהני וכדברי הב"י ז"ל עכ"ל. ולפע"ד יש לפקפק טובא בראי' זאות הנה מתחלה כתב הראי' מן הקלף דאי נימא דמחמירתא לקילתא לא מהני לשמה. א"כ ס"ת שבלה ותפלין שבלו אפי' בלא טעמא דהורדה אי אפשר לעשות מהן מזוזה משום דאינו מעובד לשם מזוזה. ועל זה כתב כי לשיטת הרמב"ם דס"ל מזוזה לא בעי' עבוד לשמה אין זאת ראי'. ואני אומר לא מבעי' כי לשיטת הרמב"ם אין מכאן ראי' דמהני אלא להיפוך דיש מכאן ראי' חזקה דלא מהני. כי הנה הנו"ב בתנינא סי' קע"ד והשאג"א בסי' מ"ח הקשו. אמאי לא אמר רבותא טפי דס"ת שבלה אין עושין ממנו תפלין (ומה שרצה הנו"ב להוכיח מזה דחה שם בשאג"א ומה שהשאג"א תי' הוא דחוק מאוד מאוד) אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל הוא כפתור ופרח. כי ס"ת שבלה גם בלא טעמא דהורדה אי אפשר לעשות ממנו תפלין דהא תפלין בעי' לשמה ולא מהני להו לשמה דס"ת. ואך מזוזה דלא בעי' לשמה הוצרך לומר דאין עושין משום הורדה. וש"מ תלת. ש"מ דמזוזה לא בעי' עבוד לשמה (שחקרו המפרשים מאין לו להרמב"ם) וש"מ תפלין בעי' עביד לשמה (שיש ג"כ לחקור מאין לו זאת) וש"מ לשמה דחמירת' לא מהני לקילתא ועמ"ש בסי' כ"ה סק"ד שכן מוכרח דעת הרמב"ם גם מהא דכתב דאין כותבין על גליוני ס"ת מזוזה. ולא כתב דאין כותבין עליהן תפילין: ומ"ש השאג"א מן הכתיבה איך מהני לשמה דס"ת ותפלין למזוזה. כבר כתבתי לעיל כי ברמב"ם לא נזכר כלל דבעי' כתיב' לשמה. ולדעת הרי"ף כפי הבנת הרמב"ן דתפלין ומזוזה לא בעי' עבוד לשמן. פשיטא דאין אנו צריכין לראי' כלל. דודאי לשמה דס"ת אינו מזיק להן. ואך לדעת האומרים דגם תפלין גם מזוזה בעי' עבוד גם כתיבה לשמן והכי נקטינן לדידהו אנו צריכין לחקור אי מחמירתא לקילתא מהני:

43לו) וכתב עוד שם בשאג"א כי גם להפוסקים דגם מזוזה בעי' עביד לשמה אין ראי' מעבוד כי י"ל דהך תנא ס"ל דלא בעי' עבוד לשמה וכת"ק דרשב"ג אלא דהראי' היא מן הכתיבה דאי ס"ד מחמירתא לקילתא לא מהני א"כ איך מהני לשמה דבכתיבת ס"ת ותפלין לשם כתיבת מזוזה א"ו דמהני. ולכאורה גם בזה יש לפקפק לפמ"ש שם בשאג"א הטעם דמחמירת' לקילת' מהני זהו מפני שבכלל מאתים מנה. ולפי"ז י"ל דבאמת הא בהא תליא. אם היינו אומרים דמורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה אז גם משום חסרון דלשמה לא הי' בכאן שאם הוא אומר או חושב לשם קושת ס"ת יש בכלל זה גם קדושת תפלין ומזוזה ועל שייך לומר בכלל מאתים מנה. אבל מאחר דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. שוב באמת חסרון לשמה נמי איכא (ונ"מ אי עבר והורדן) דכשהוא אומר או חושב לשם קדושת ס"ת לא שייך יומר שישנו בכלל זה גם קדושת תו"מ שהרי אסור לו לשנותן לאלו. ואף שבכלל מאתים מנה אבל אין בכלל זהב כסף. ושפיר הוצרך למור טעמ' דאין מורידין. ובזה ה' נ"ל מה שכתב דהגוילין הן גופה קדושה והזמ"ה ואסור לשנותן לחול. והקשה בעבוה"ג מאי איריא לחול והרי אפי' לקדושה קלה כגון לתפלין ולמזוזה אסור לשנותה ולפמ"ש י"ל דס"ל כי לתו"מ בלא"ה אי אפשר לשנותן מטעם חסרון לשמה. ולא איצטריך למימר אלא לחולין:

44לז) ואמנם אנן בדידן. דמעיקרא הדין גוילין המעובדין לשם ס"ה מותר לשנותן אפי' לחול משום דקימ"ל הזמלמ"ה. ואך הרמ"א שחמיר כדעת הנ"י דס"ל דגוילין הויין גופה קדושה ובדידהו מודה רבא דהזמ"ה. וכתבנו כי די לנו מ"ש הרמ"א שלא לשנותן לחול אבל לקדושה קלה מותר לשנוחן. הנה לפי"ז שפיר יש לנו לומר דגם משום חסרון לשמה ליכא ואם עבדן לשם ס"ת כיון דאין איסור הורדה לתו"מ ממילא אמרי' דבכלל מאתים מנה וכהוכחה השאג"א:

45אבל בעל זאת דעתי העניה לא נחה. כי בשאג"א שם כתב דלכאורה יש לדחות הראי' ולומר דהך הנא דבריית' ס"ת שבלה וכו' ס"ל דלא בעי' כתיבה לשמה. וכתב דהא ודאי ליהא דליכא למ"ד דס"ה תו"מ לא בעי' כתיבה לשמה דהא דייקי' שם דרשב"ג ודאי בעי כתיבה לשמה ומוקמי' למעשה דצידן בגר שחסר לסורו. וא"כ גם בריית' דקתני קורין בה בהכי מותיקמה דליכא למ"ד דלא בעי כתיבה לשמה. אבל לפע"ד יותר נראה מ"ש הפ"י שם דתנאי דהתם פליגי אי בעי' כתיבה לשמה או לא. וכבר הבאתי לעיל דגם התו' במנחות והמרדכי כתבו דאיכא תנא דלא בעי כתיבה לשמה. וכ"כ בס' התרומה סי' ק"צ דמצינן לדחות דוקא שם צריך לכתוב לשמו אבל שאר כתיבה לא וכו'. ולפי"ז אין ראי' כלל מהך בריית' דלשמה דחמירת' מהני לקילת' ואפי' היכא דליכא איסיר הורדה אין לנו ראי' דשייך בזה לומר בכלל מאתים מנה: שוב כתב שם בשאג"א לחזק את הראי' מעיבוד דאף אם נאמר דהך תנא דברייתא ס"ל כת"ק דרשב"ג דלא בעי' עיבוד לשמה. הרי לשיטת הר"ת ורוב הפוסקים טעמי' דת"ק דלא בעי עיבוד לשמה משום דס"ל הזמ"ה ולכן סגי בשאר הזמנות שמתקנין את הגוילין ומשרטטין לשמה וא"כ אכתי תקשה הא מורידין עושין והא בעי שאר הזמנות לשמן והן לא נעשו אלא לשם ס"ת ותפילין ולא לשם מזוזה א"ו מחמירת' לקילתא מהני. ולפע"ד גם זאת אינה ראי' מוכרחת. די"ל ודאי למ"ד הזמ"ה וסגי בשאר הזמנות לקדש את הקלף. א"כ כשתיקן את הקלף באיזה מעשה כל דהו לשם ס"ת כבר חלה עליו הקדושה משום דהזמ"ה. לדידי' שפיר י"ל דאי מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הוי מועיל למזוזה דהא כבר הקלף מקודש ועומד שאסור לשנותו לחול. וטפי לא צריכין. אבל לפום מאי דפסקי' כרשב"ג דהזלמ"ה. ולכן צריכין דוקא עיבוד לשמה ואע"ג דגם לאחר העיבוד לשמה רשאין לשנותו לחול כמ"ש הראשונים ז"ל מ"מ בעי עיבוד לשמה. ולדידי' י"ל דבעי' דוקא לשם אותה מצוה פרטית. ואפי' מחמירתא לקילתא לא מהני:

46לח) ולכן מאחר כי לפע"ד לדעת הרמב"ם מוכח דלשמה דס"ת לא מהני לתפילין. ולדעת שאר הראשונים ז"ל דס"ל גם מזוזה בעי' עיבוד לשמה. ג"כ אין הדבר מוכרח אי מהני מחמירתא לקילת' והשאג"א בעצמו כתב דהדבר צריך ראי'. לזאת קשה לפע"ד לסמוך במעובד לשם ס"ת לחוד לכתוב עליו גם תו"מ. אמת כי מלשון הרמב"ן ז"ל במלחמת שם פ"ק דסוכה בהקשותו על בעה"מ שכתב דעיבוד הקלף לתפלין ודוכסוסטוס למזוזה בעי לשמה וכן כתיבתן בעי לשמה מהא דקתני דתפלין ניקחין מכל אדם וכתב וז"ל וכן בתפלין (לדעת בעה"מ) ראוי הוא לחוש שמא לקח קלפים מכל אדם וכתב וכו' ועוד שמא פרשיות הללו למזוזה כתבן ועשה מזוזה תפילין ואין לשמה של מזוזה כשר לתפילין לפי שהוא מקדושה קלה לחמורה וכו' עכ"ל. ומשמע דמחמורה לקלה שפיר מהני. אבל גם על זה קשה עלי לסמוך. כי יש לדחות דלעולם גם מחמורה לקלה לא מהני אלא דאלימי אלים לקושיתי'. ומאחר שבעטרת זקנים כתב שבתחלת העיבוד יאמר לשם קדושת ס"ת ולשם תפילין ולשם מזוזה ולשם עור לבתים וכו'. ובעבוה"ג שם כתב ששאל לכמה סופרים ואמרו ג"כ שכן נוהגין. ויש לנו לומר מנהגן של ישראל תורה היא. והאחרונים ז"ל כתבו שאין בזה משום חשש ברירה. לכן שפיר דמי לנהוג הכי. ואמנם גם אם יתנה בדרך תנאי נמי שפיר דמי וכך היה פשוט שם לבעל שאג"א ז"ל ע"ש. אך נראה דצריך שיזכיר בפירוש בתנאי גם תפלין ומזוזה ויאמר עורות אלו אני מעבד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה שאם ארצה לשנותם לתפילין או למזוזה יהי' הרשות בידי ולשם זה אשים אותם בסיד. אבל מ"ש בעבוה"ג שהתנאי יהי' בסתם שאם ירצה לשנותן לקדושה קלה יהי' הרשות בידו. לפע"ד יש לפקפק בו. וטוב יותר להזכיר בפירוש גם תפילין ומזוזה:

47בשו"ת נטע שעשועים סי' כ"ח נשאל אם נכון להתנות בזה האופן שיאמר חלק הקלף שאני עתיד לכתוב עליו ס"ת מעובד עכשיו לשם ס"ת ושאני עתיד לכתוב עליו תפלין מעובד עכשיו לשם תפלין והשיב דזהו ממש דינא דשני לוגין שאני עתיד להפריש וכו'. ובמנהג שכתב העטז"ק כתב שאין בו חשש ברירה ע"ש:

48לט) הקושיא שהבאתי לעיל (אות ל"ה) בשם הנו"ב ושאג"א אמאי לא קתני ס"ת שבלה אין עושין ממנו תפילין. אפשר לישב קצת לדעת הר"ח שהביא בש"מ פ"ק דב"ב דאין מתירין לכתחלה לכתוב ס"ת על הקלף רק דוקא על הגויל כמו שעשה משה. והנה הרמב"ם והרא"ש כתבו דיכולין לכתוב מזוזה על הגויל. ולפי"ז י"ל דברייתא מיירי בס"ת שכתוב כמצותו על הגויל וא"ש דלא קתני שאין עושין ממנו תפילין מפני שאין מורידין. דהא גם בלאו האי טעמא אי אפשר י דהא תפילין אגויל לא כתבינין. אבל מזוזה דכותבין על הגויל צריכין לטעמא דאין מורידין. אבל להרי"ף לא יתכן תירוץ זה דאיהו ס"ל דאין כותבין מזוזה רק על דוכסו' או על קלף ולא על גויל. גם התירוץ שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם לא יתכן לדעת הרי"ף דהא איהו משוה תפילין למזוזות בענין העיבוד. ובע"כ או דס"ל תרויהון בעי' לשמה או דס"ל תרויהון לא בעי' לשמה (עמ"ש בסי' כ"ז סק"ג) ואולי י"ל כן. דהא יש איזה שיטות דס"ל. דקלף היינו הצד שכנגד הבשר. ודוכסוסטות הוא הצד שכנגד השערות. וכך הביאו בשם הרמב"ם. וכתב הכ"מ דהרמב"ם חזר בו אח"כ וכתב כאשר הוא לפנינו בהיפוך. וי"ל דהרי"ף ס"ל כהרמב"ם קודם חזרה. וברייתא מיירי בס"ת הכתוב על הגויל כמצותו לכתחלה וכמש"ל. ולכן תפילין בלא"ה אי אפשר לעשות ממנו. אבל מזוזה הי' אפשר לעשות ממנו כגון שיגרוד היטב מאחורי הכתב שהוא הצד שכנגד הבשר עד שלא ישאר כ"א דוכסוסטות (וי"ל דלא שייך בזה תולמ"ה מכמה אנפי) ואיצטריך לאשמעונין דאין עושין משום הורדה:

49מ) לכאורה עלה בדעתי ראי' דבע"כ מישכחת לקחת מידיעה אחת לס"ת וגם לתו"מ. מהא דאיתא במ"ס פ"א הל' י"ב של חמשה אין חולקין אותה שמא יעשה אחת שנים ואחת שלשה. ופי' בס' נחלת אריאל שאפי' אם רוצה לכתוב בעמוד שחתך תו"מ ולא ס"ת אפ"ה לא יחלוק כלל משום דחיישי' שמא יעשה יריעה של ב'. הרי דאי לאו משום חששא היה מותר. ובע"כ צ"ל או דגם המעובד לשם ס"ת לחוד מותר לתו"מ. או דעכ"פ תנאי מהני. אך י"ל דהך תנא ס"ל כת"ק דרשב"ג. וכמ"ש השאג"א לדחות ראי' שלו. וכמש"ל. ובסי' י"ג סק"ט כתבתי די"ל פי' אחר במ"ס:

50מא) ועור המעובד לשם רצועות אם מותרין לשנותו לחול. הנה בשו"ת צמח צדק נו"נ בדבר והעלה להתירא מכח איזה ראיות שהביא (ועמש"ל אות ט"ו) ובפרמ"ג משבצת סי' מ"ב פקפק בראיותיו והניח בצ"ע. ולפע"ד אין הדבר צריך ראי' ממקום אחר. כי מסוגיין הוא מוכרע. דהא לדעת רוב הראשונים ז"ל אפי' גויל המעובד לשם ס"ת מותר לשנותו אפי' לחול משום דקימ"ל כרבא דהזמלמ"ה. אך הבעה"מ הוא ז"ל בירר לו שיטה זאת דבגופ' קדושה גם רבא מודה דהזמ"ה. והנה שיטה זאת אין לה קיום אלא אם נפרש פלוגתא דת"ק ורשב"ג ברצועות. ובין לפירושו של הבעה"מ דאביי כת"ק. בין לפירושו של הנ"י דרבא כת"ק מותר לשנותן לחול: