לשכת הסופר, חקירות יא

1מי שכתב את השם וידע שזהו שמו של הקב"ה אלא שלא כוון לקדשו ורוצה אח"כ למחקו. מהו:

2כתב בהגהמ"יי רפ"ו מה' יסה"ת וז"ל. כתב רא"מ ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות (הוא ט"ס) הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכ"א אין השם מן המובחר אלמא דבעי' כוונה ע"ש בספרו עכ"ל. ולכאורה משמע דר"ל דאם לא נתכוין לקדשו מותר למחקו. וכך הבין בס' סדר משנה. ומתוך כך הקשה להפר"ח ש"ע או"ח בקונטרס שלו שכתב שם שאפי' לא נתקדש השם בכתיבתו אפ"ה יש בו איסור דאורייתא משום איסור מחיקת השם ע"ש. אבל לפע"ד אם נפרש דברי הגהמי"י כמ"ש תמוה מאוד דא"כ מאי ראי' מהא דנתכוין לכתוב יהודה וכו' הרי שם כוון לתיבה אחרת לגמרי. ומהא דכלי שהיה כתוב עליו שם וכן מהא דהיה שם כתוב על בשרו מוכח להדיא דכל שהשם נכתב לדעת אעפ"י שלא כון לקדשו אסור למחקו. וכ"כ בשו"ת הרמ"ע סי' ל"ו בענין ה"א של השם שהרגל נדבק אל הגג בשעת כתיבה ואח"כ הפרידוהו בסכין באופן שנעשה חק תוכות וכתב דאותו הספר אין לו תקנה וז"ל לפיכך אני אומר יגנז כי אעפ"י שלא נתקדש השם מעיקרא מחמת הדיבוק ובסוף ג"כ לא נתקדש בקדושת ס"ת משום דהויא חקיקה כאמור מ"מ קדושת השם לחול עליו האזהרה למוחק אותו לא זזה ממקומה דהא תניא היה כתוב על ידות הכלים יגוד וכו' אלמא כל שצורות אותיות השם מוכחת עליו ונעשית בכוונה שהוא שם אסור לקלקלו לאפוקי ממי שנתכוין לכתוב יהודה ושכח ולא כתב בו דל"ת וכו' עכ"ל. ומ"ש הרמב"ם שם בהל' ח' אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם וכו' (אשר גם מזה הקשה בס' סדר משנה להפר"ח) נראה כוונתו דכיון שאינו מאמין בה' הרי שוה לו כתיבת השם ככתיבת שאר הדברים ולכן לא נתקדש השם. אבל מי שהוא מאמין בה' ית"ש ובקדושתו כשהוא כותב את השם ויודע שהוא כותב שמו של הקב"ה ממילא מתקדש השם. וזה מוכח מלשונו שכתב והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומשמע דמי שאין דעתו כן ממילא השם מתקדש. ויגיד עליו רעו שכתב שם עוד הרמב"ם אבל עכו"ם שכתב את השם גונזין אותו. והרי גם העכו"ם מסתמ' לא נתכוין לקדשו אלא לפי שהוא מאמין בקדושת השם ממילא מתקדש. שוב ראיתי שגם בחו"י סי' ט"ז כתב דמדברי רמב"ם אלו מוכח דהשם מתקדש מאליו. וע' במחנה אפרים בחידושיו לטור יו"ד. וע' בס' בני יונה בשאלתו שנתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת והביא כמה ראיות שמותר למחקו. ומוכח נמי מן הראיות הללו דעכ"פ כשנתכוין לכתוב את השם אף שלא נתכוין לקדשו אסורין למחקו. ודברי הגהמי"י בשם הרא"מ נראה לפע"ד אחר שנדייק בלשונו שכתב ואם כתב אותיות של שם וכו' ואמאי לא כתב ואם כתב את השם וכו'. ע"כ נראה דמיירי שלא ידע כלל שהוא כותב את השם אלא את האותיות והשם נעשה בלי ידיעתו (וס"ל כמש"ל בחקירה ט' לדעת הרמב"ם) ומ"ש ולא נתכוין לקדשן בכתיבתן היינו שלא נתכוין לכתוב שמו של הקב"ה אלא שנתכוין לתיבה אחרת. וכמו שהביא מהא דנתכוין לכתוב יהודה וכו'. אבל אם היה מתכוין לכתוב את השם זוהי כוונתו זוהי קדושתו. וע' בסמ"ג לאוין ג' ומה שהקשה עליו המהרש"ל בביאוריו. ולפמ"ש י"ל דגם דעת הסמ"ג כן. ודעת הט"ז בסי' רע"ו סק"ב ג"כ הכי דכל שנכתב בידיעה שהוא שם אסור למחקו. אך דעת הש"ך בס"ק י"ב צ"ע. אבל י"ל דגם כוונתו כך. ושוב מצאתי בס' שערי דעה שפי' כן דברי הש"ך שמ"ש דשם של קודש כשלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון. היינו שלא היתה כוונת הכותב כלל לכתוב את השם:

3אחר כתבי זאת ראיתי בס' ברכי יוסף שפי' ג"כ דברי הגהמ"יי כמו שכתבתי ונהנתי. והנה הוא מחזק שם סברת הפר"ח והמחנה אפרים דכל שכתב את השם וידע שזהו שמו של הקב"ה אלא שלא נתכוין לקדשו אע"ג דלענין ס"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכוונה הר"ז מקודש. וכתב שם הפר"ח דסבר' זו מקובלת אצל כל הגדולים ושהיא סברא נכונה ע"ש. והכי נקיטינן: ושוב מצאתי שכ"כ גם בשו"ת פמ"א ח"א סי' מ"ה ע"ש:

4והנה בס' שנות חיים חלק שני ספר סת"ם סי' ה' נשאל בקטן שכתב את השם על הכלי ונתכוון לשם הקודש אם מותרין למחקו או לא. והשיב וז"ל. נראה ברור דמותרין למחקו כיון שהעלה הש"ך דבשם הנכתב שלא לשם קדושה מותר למחקו וכיון דקטן אין לו מחשבה א"כ אין מחשבתו כלום והוי כנכתב שלא לשם קדושה ומותר למחקו וכו' דאף דבכתב ס"ת סתמא לשמו קאי אבל אם כותב על דבר בעלמ' זה ודאי סתמ' לאו לשמה קאי כיון דאין צורך בזה לכתוב את השם ולכן אף אם חישב הקטן לשמו אין לו מחשבה ומותר למחקו כנלפע"ד נכון עכ"ל. ולפי מה שביארנו בעז"ה נראה לפע"ד נכון וברור דאסורין למחקו. ע' במס' חולין דף י"ב ע"ב שמעתא דקטן יש לו מחשבה: