לשכת הסופר, חקירות יג

1ס"ת אשר במקום שצ"ל שם הקודש נמצא תיבת חול הדומה לו קצת. כגון במקום השם הוי"ה ית"ש כתוב יהודה או יהיה. או במקום שצ"ל שם אלקים כתוב אלהם. וכן בהיפוך במקום שצ"ל שם חול נמצא כתוב שם קודש. כגון במקום יהודה או במקום יהיה כתוב השם. או במקום אליהם כתוב אלקים וכן במקום שצ"ל לאלהיהם שהוא חול כתוב לאלהים. מהו:

2בהא דאיתא ביו"ד סי' רע"ו סעי' י"ב היה לו לכתוב השם וכתב יהודה וכו' הוסיף בלבוש תיבת וקדשו (וגם אנכי אחזתי דרכו בקודש בסי' י"ב ס"ד) וכתב בס' תפארת למשה דהיינו דוקא בידוע שקדשו הסופר כגון שהוא לפנינו ואומר שקדשו אבל אם נמצא כן בס"ת ואין הסופר לפנינו אין לו תקנה (כמ"ש ג"כ שם ס"ה) וסיים וצ"ע למעשה. והנה בשו"ת זכרון יוסף סי' י"ז על מה שנשאל בסופר שכתב שם אלקים חסר יו"ד אם יש לחוש פן לא קידש הסופר לשם השם אלא נתכוין לכתוב תיבת אלהם שפירושו להם שמצינו הרבה פעמים בתורה חסר. והשיב דליכא למיחוש להכי כלל דכיון שאסור לכתוב שלא מן הכתב וגם צריך כל פעם שיגיע לשם לקדשו בפה מלא אמרי' מסתמא נתכוין לקדשו אלא ששכח לכתוב את היו"ד ואחזוקי ריעותא לא מחזיקינן וראי' מהא דתניא במ"ס וכו' את השם וכתב יהודה עושה מדל"ת ה"א כו' וקשה דליחוש שמא לא נתכוין לשם אלא ליהודה. אלא ע"כ דלא חיישי' להכי מטעם הנ"ל עכ"ל. וכבר תמהתי עליו (במהדורה קמא) אמאי לא ניחא לי' לפרש את המ"ס דמיירי שהסופר לפנינו ואומר שקידש והרי השואל בעצמו הוא הגאון מהר"י יידל כ"ץ אב"ד דק"ק באמבערג זצ"ל מביא שם ראי' כזו מתשו' מהרשד"ם שהביאה בשו"ת שב יעקב בסופר שהיה צריך לכתוב מלת יהיה וכתב את השם והתירו למחוק והקשה דניחוש שמא קדשו הסופר ודחה דאפשר בנדון דמהרשד"ם מיירי דהסופר ידע שלא נתכוין לשם. א"כ ה"נ יכול לדחות הראי' ממ"ס. ולפע"ד אפשר עוד לחלק בין נדון דמהרשד"ם לנדון שלפנינו. דהתם שפיר יש לסמוך על החזקה דכיון שהוא צריך לקדש את השם בפה מלא ודאי אם היה כותב לשם השם היה נזכר שאין כאן מקומו ומיסתבר יותר שלא כתב לשם השם אלא שרצה לכתוב תיבת יהיה כמו שהיה צריך לכתוב ורק בטעות עשה וא"ו במקום יו"ד. אבל הכא החשש הוא להיפוך פן שכח הסופר שיש כאן מקום השם וסבר שצריך לכתוב יהודה וכתב כן לפי תומו. ע"כ נראה לפע"ד נכון כדעת הלבוש. דמיירי שהסופר לפנינו ואומר שקידש:

3ואמנם בכל זאת נראה כי ח"ו לא יצא מכשול מאותו צדיק בעל ז"י זצ"ל בהוראתו שבקדושה לאותיות אל"ה ולמחוק את המ"ם לכתוב תמורתה י"ם והיה קודש אף כשלא נתברר ע"י הסופר שקדשו. כי נראה לפע"ד דגם לדעת הלבוש גונא דא שאני. ובהא שפיר יש לסמוך אחזקה דמסתמ' כיון שבכאן מקום שם אלקים מסתמא נתכוין לו אלא שמחמת השכחה אישתמוטי היא דקמשתמיט מיני' היו"ד. ושאני הא מדינא דמ"ס. דודאי לכתוב בפועל אות שאין כאן מקומו והקריאה תשתנה בו היא מילתא דלא שכיחא. וכיון שכתב אות ד' עילה יש לחוש שהיה דעתו לכתוב כן תיבת יהודה. ולכן שפיר כתב הלבוש דמיירי בידוע שקדשו דאי לאו הכי איכא למיחוש שמא לא קדשו. וכן אם כתב תיבת יהיה תמורת שם הקודש שכתב מ"ד אחר הה"א שכתב בפועל אות שאין כאן מקומו והקריאה משתנית בו ודאי יש מקום לחוש שמא לא קדשו. אבל בכתב אלהם חסר יו"ד שיש לתלות בשכח והשמיט. הנה דבר זה מצוי הוא להשמיט איזה אות מחמת שכחה ותלינן במצוי:

4אך אם היה נמצא תיבת אליהם ביו"ד אחר הלמ"ד בזה נראה לפע"ד דאין לסמוך לגרוד אותיות יה"ם ולכתוב במקומם אותיות הי"ם ולעשותו קודש. דכיון דאיכא תרתי לריעותא יתיר יו"ד אחר הלמ"ד וחסר יו"ד אחר הה"א ודאי מיסתבר לחוש שמא לא קדשו ואין להתיר לצרף אותיות א"ל לקודש אא"כ מתברר מפי הסופר שקדשו. ואם לא מתברר נראה דיש להחמיר מספיקא שלא לצרפו וגם לא למחקו אלא לקדרו:

5ובנדון דהמג"א שהביאו הא"ר ומובא שם בז"י (ובדברינו סי' י"ב ס"ק ד') שהיה נמצא שם אדנות מלא וא"ו אחר הדל"ת והורה לגרוד את הוא"ו ולהאריך הדל"ת. נראה לפע"ד אף כי מסתמא משמע דמיירי בשלא נתברר מפי הסופר שקדשו. מ"מ א"ש גם לדעת הלבוש משום דבזה לא נשתנה הקריאה טעות המצוי הוא להוסיף וא"ו במקום חולם ושפיר יש לסמוך על החזקה שקרשו: זהו הנראה לפע"ד בדינים אלו. ולקיים כל דברי חכמינו ז"ל:

6ועתה נתנה לב בנדון ההיפוך שבמקום תיבת חול נמצא כתוב שם קודש. אם מותרין לגרדו או לא. הנה אם במקום תיבת יהיה כתב הסופר את השם הויה ית"ש. זהו נדון דמהרשד"ם והתיר למחקו. וכתבתי לעיל כי יש סבר' לומר דבהא גם הלבוש מודה. דאין סברא לומר שהיה דעתו לכתוב כאשר כתב דאם היה דעתו עמו לכתיבת השם הרי היה צריך לכוון את לבו אליו ולקדשו והיה עולה על דעתו שאין כאן משכן כבודו. ואם כי הסבר' נכונה בעז"ה לפע"ד מ"מ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו. וכבר כתבתי כי הגאון השואל בז"י שם כתב די"ל דעובדא דמהרשד"ם היתה בשהיה הסופר לפניהם ואמר שלא נתכוין לקדשו. והנה עתה (במהדורא תנינא) אשר זכני ה' ית"ש בגוף הס' מהרשד"ם ואראה כי חכם עדיף מנביא. שכן באה שם השאלה (בסי' קפ"ז) ילמדנו רבינו סופר כותב ס"ת והיה רוצה לכתוב יהיה וכתב את ה' ולא קדש את ה' אם מותר לגרוד את הוא"ו ולכתוב יו"ד במקומה או לא. והשיב דאף דיש כאן אותיות ה' כיון שלא נכתבו לשם כוונת קדושה מותר למחקן ע"ש. הרי בבירור דמיירי בידוע שלא קדשו. אבל בספיקא שמא קדשו י"ל דיש להחמיר באיסור דאוריית' לחוש שמא קדשו:

7וראיתי בס' מטה נפתלי (תחלת חלק ב') העלה תשו' מאת הגאון מה' יהודה אסאד זצ"ל בנדון ס"ת שנמצא בו טעות בפסוק וזה יהיה משפט הכהנים שבמקום יהיה היה השם הויה ב"ה. וכתב דכיון שאסור לכתוב בס"ת אפי' אות אחת שלא מן הכתב וע"כ שהיה חומש לפניו ובודאי בחומש לא הי' טעות דאחזוקי ריעות' לא מחזיקינן אלא הסופר הוא שטעה בדמיונו בהגיעו לאות יו"ד שני' סבר שהיא וא"ו ובודאי לא קדשו אלא לשם חול כתבו ומותר למחוק את הו'. ולפע"ד אין זה מוכרח. דמ"ש אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן. הרי ריעותא לפנינו שהסופר כתב את השם הוי"ה ב"ה ודילמא בחומש היה הטעות והסופר כתב כאשר ראה לפניו. והרי כל הדפוסים בחזקת מוטעות הן. ועוד כיון דבע"כ אנו צריכין לומר שהסופר טעה בדמיונו ניחוש שמא תיכף בתחלה עינו הטעתו. קסבר שבחומש הוא השם ועמד וקדשו. ומה שנסתייע שם להקל בצירוף שהיא מחיקה ע"מ לתקן. תמוה לפע"ד כי לא מצאנו סברא זאת אלא כשהתיקון יהי' בשם עצמו. ולא להסיר את הקודש מפני החול. ע"כ לפע"ד אינני רואה להקל אלא אם עכ"פ ידוע לנו שהסופר שכתבו היה בר אוריין וירא שמים. ובכה"ג אולי יש לסמוך על הסבר' שכתבתי דכיון שהוא צריך לקדש את השם אם היה דעתו לכתוב את השם היה נותן אל לבו והיה מבין שאין כאן מקום כבודו:

8שוב ראיתי בתשו' רבינו חיים כהן יו"ד סי' מ"ה שנשאל בס"ת שבמקום שצ"ל יהיה נמצא שם הויה ב"ה. והשיב כיון דאיכא ספק שמא היה הסופר סובר שהוא צריך לכתוב את השם ונמצא שכתבו בכוונה ואסור לגרדו. אלא שכתב דיש להתיר לקדרו ואף שבס' בית הילל כתב בשם תשו' רלב"ח שאם טעה בשם אסור לקדרו אלא מסלק כל היריעה הכא דאיכא ספק שמא לא נכתב בכוונת שם יש להתיר לקדרו. ובנו ז"ל סייע לי' מהא דכלי שהיה כתוב עליו שם וכו' דמשמע דלא נודע אם כתבו לשם קדושה ואפ"ה גונזו. וע"ז השיב לו אביו הגאון ז"ל שם בסוף סי' מ"ז וז"ל אין הנדון דומה לראי' דהתם מסתבר טפי למתלי שנכתב לכוונת שם דאין לתלות בשום ענין כוונה אחרת דלענין מה כתבוהו אם לא לכך אבל בנ"ד הוי איפכא דמסתבר טפי לתלות שנכתב לכוונת תיבת יהיה שהיה צריך לכתוב אלא שנזדקר לפניו טעות באות היו"ד לכתבו וא"ו וכלל פשוט בידינו דהיכי דאין הצדדין שוים לא מיקרי ספק עכ"ל. והנה נראה ודאי דאף שכתב דמסתבר טפי שנכתב לכוונת תיבת יהיה וכו' מ"מ לא חזר בשביל זה מהוראתו שאסור לגרדו. אלא שכתב דאיכא סברא מעליא לחלק מהך דשם שהיה כתוב על הכלי. אבל מ"מ להתיר לא הוי בריר' לי':

9אמנם אם במקום שצ"ל יהודה נמצא שם הוי"ה ב"ה ואין הסופר לפנינו. בזה אפשר לפע"ד להקל למוחקו. כי בזה ודאי מיסתבר לומר דמסתמא היתה דעתו לכתוב יהודה. אלא ששכח את הדל"ת. ולא דמי לנדון דמהרשד"ם (שלא היינו מתירין אם לא היה הסופר לפנינו ואומר שלא קדשו) דשאני התם שכתב את הוי"ו בפועל ואיכא למיחוש טפי. אבל להשמיט איזה אות מחמת שכחה דבר המצוי הוא. ומ"מ נראה לפע"ד דעדיף טפי לתקנו בתליית הדל"ת:

10בשו"ת יד אלי' סי פ"ט נשאל בס"ת אשר בפסוק כי כן עשו לאלהיהם (לשון זה לא נמצא בתוה"ק. וצ"ל אשר שנא עשו לאלהיהם בפ' ראה. או ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם בפ' שפטים) נכתב לאלהים תמורת לאלהיהם. ונסתפקו אם הסופר ידע שצריך לכתוב לאלהיהם אלא ששכח לכתוב את הה"א. או אפשר שטעה וחשב שצריך לכתוב לאלהים וקדשו. והורה לקדור את התיבה. ובפתחי תשובה סי' רע"ו סק"ד הביא דבריו וע"ש מ"ש עליו. ולפע"ד נראה דאפי' לדעת השה"ג שהבאתי בחקירה י"ב אין לחוש בכאן שמא קדשו דכיון דלא כתב הסופר טעות בפועל אלא שהשמיט את הה"א והוא דבר המצוי להשמיט איזה אות מחמת שכחה תלינן בזה. דמסתבר יותר לומר דמסתמ' בחומש שהעתיק ממנו היה כתוב כראוי. וגם הוא ידע שהוא חול. אלא שמחמת שכחה השמיט את הה"א. ודמיא לנדון דבעל זכרון יוסף ז"ל ועדיפא מני'. דאיכא נמי סברא לומר שאם היה חושב שהוא שם קודש והיה נותן אל לבו לקדשו. היה נותן אל לבו שאין כאן מקום שם קודש. ע"כ נראה לפע"ד דמותר או לתלות את הה"א או לגרוד את המ"ם ולכתוב הם: