לשכת הסופר, חקירות יח

1השחרת הרצועות של תפילין ע"י אשה. או קטן וגדול עומד ע"ג. וכן עשיית הקשרים על ידיהם. שפיר דמי או לא:

2הפמ"ג בא"א סי' ל"ב ס"ק ס"ט כתב וז"ל ומ"מ יראה דאין לעשות הקשר כ"א לשמה ואין לעשותו ע"י קטן וכו' עכ"ל. ובסי' ל"ט סק"ו כתב וז"ל בסי' ל"ג ס"ד השחרת הבתים כשר בדיעבד ע"י עכו"ם וה"ה רצועות השחרתן ע"י אתה כשר דלאו מכלל תיקון עשייתן הוה אבל קטן כתבנו שם דבעי לשמה וקשר של דל"ת ואף של יד (אפשר צ"ל יו"ד) יראה דאין לעשותו אשת דנמי בכלל כתיבה הוה ע' תוס' שבת ס"א א' ועמ"ש בל"ג מזה עכ"ל הנך רואה דלא ברירא לי' באשה שעשתה את הקשרים אם פסולים או לא. וכתב רק יראה דאין לעשות וכו'. והדין עמו. דהא במנחות דף ל"ה ע"ב תוס' ד"ה אלו תפילין שבראש הוכיחו בכמה הוכחות דדל"ת ויו"ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם. והוכחה אחת היא מסוגיא דשבת דף כ"ח דאמרי' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפלין הל"מ וכו' אלא לרצועות והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הל"מ וכו' ומשמע דדל"ת ויו"ד לא חשיבי אותיות. וכ"כ עוד במס' שבת דף ס"ב ד"ה שי"ן של תפלין ע"ש. אך יש מן הראשונים ז"ל תירצתי דלכן לא מקשה אי לרצועו' והאמר אביי דל"ת של תפילין הל"מ יו"ד של תפילין הל"מ משום דדוקא שי"ן שהיא כתיבה קיימת הוי כתורת ה' אבל דל"ת ויו"ד דלא הויין רק קשרים (ועשויין להתפרק) לאו בכלל תורת ה' הן. ולפ"ז י"ל דגם לאו בכלל כתיבה הן ושפיר דמי לעשותן גם ע"י מי שאינו בקשירה. ומכ"ש לדעת התוס' דלאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם:

3וראיתי בס' מלאכת שמים כלל א' סעי' ד' כתב וז"ל אשה פסולה לכתיבת סתו"מ וכו' ע"כ אם חפתה אשה את התפלין או תפרן וכו' או עשתה קשר שלהן פסולין ונ"ל פשוט דה"ה עשיית הבתים וכו' עכ"ל. הנה בחדא מחתא מחתינהו לחיפוי. תפירה. ועשיית הקשר. ובמחכ"ת לא דק. דחיפוי ותפירה ודאי אפי' בדיעבד פסול ע"י אשה כמ"ש הרמב"ם. אבל עשיית הקשר גם הפרמ"ג לא כתב אלא יראה דאין לעשותו אשה. ולא לפסול גם בדיעבד. ועוד יותר תמוה. שבכלל כ' סעי' ה' כתב ויש לעשות הקשר לשמה ולא ע"י קטן וכו' עכ"ל. הנה קיל לי' קטן מאשה. דבקטן משמע דלא קפיד אלא לכתחלה ובאשה כתב דפסולין אפי' בדיעבד. ובמהכ"ת סברא הפוכה היא. כי באשה ליכא רק חששא מפני שאינה בקשירה (ולא ברירא כלל) אבל משום לשמה ליכא דהא יש לה כוונה. ואלו בקטן אית בי' משום תרתי. ולדינא נראה לפע"ד דבשעת הדחק אם האשה עשתה הקשרים יכולי' להניחן ולברך עליהן. אבל אם הקטן עשאן (בלי עומד ע"ג) מאחר דבס' התרומה כתב דכל שהוא הל"מ בעי לשמה יש להניחן בלא ברכה:

4ובדין השחרת הרצועות ע"י אשה. כתב בס' מלא"ש כלל א' בינה ס"ק יו"ד וז"ל ממ"ש הפוס' סי' ל"ג משמע לכאורה דמותר ע"י נשים אם השחירו אותן לשמה אמנם לענ"ד צ"ע למעשה דהלא הפמ"ג בא"א שם (סי' ל"ט סק"ו) כתב דיו"ד שברצועה של יד (ודל"ת בשל ראש) דינה כשי"ן דשל ראש לפסול ע"י נשים ולהפוסקי' המחמירים וסברי דבתים שחויות ג"כ הל"מ כמו הרצועו' מסתמא השחרתן פסול ע"י נשים כי היכא דעשיית השי"ן פסול על ידיהן וכסברת הב"י בס"ק שלפני זה (העתקתי לשונו בסי' כ"א סק"ב) ולהפמ"ג יו"ד ודל"ת שברצועות דין השי"ן יש להם וממילא דיש לפסול כל תקון שלהם ע"י נשים וצ"ע עכ"ל (וכ"כ עוד בכלל כ' סק"ג ואעתיק לשונו לקמן אי"ה) ולפע"ד ודאי אין לנו לדחות דברי הפוסקים שכתבו דהשחרת הרצועות אין בו אלא משום לשמה (וגם בזה מסתפק בס' התרומה וע' בהגהו"ת מיימוני) אבל משום כל שישנו בקשירה וכו' ליכא וכשר ע"י נשים. ואי קשיא הא יש בהו דל"ת ויו"ד. הנה אי קשיא יותר יש לנו לדחות דברי הפרמ"ג המסופקין ונאמר דבאמת דהנך קשרים לאו בכלל כתיבה הן (וכמש"ל) מלדחות דברי הפוסקים הראשונים המבוררים דהשחרתן כשר ע"י נשים. ותמיהני שהוא בא להוכיח מדברי הפרמ"ג לפסול השחר' הרצועות ע"י נשים. והפרמ"ג בעצמו כתב שם דכשר ומשמעות לשונו אפי' לכתחלה (שהרי כתב וקשר וכו' אין לעשותו אשה. ומשמע דהשחרה יכולה לעשות אף לכתחלה. וכן מוכח מדבריו שבמשבצות סי' ל"ג שאביא אי"ה לקמן) וכדעת הפוסקים. ומכ"ש דלא לפסול בדיעבד:

5הגע בעצמך. הרי עיבוד הרצועות לכ"ע בעי לשמה כמ"ש הרמב"ם (ועמ"ש בסי' כ"ג סק"א) ולפי בעל מלא"ש יצטרכו ג"כ עיבוד ע"י מי שישנו בקשירה דוקא. וכנראה הוא בעצמו נ"י לא יאמר זאת. והנה הרמב"ם לא כתב אלא דרצועות שחורות הל"מ. ובשלמא לענין לשמה אפשר לומר דסמך עצמו כי נדע ממ"ש דצריכין עיבוד לשמה. וכיון דצריכין להיות שחורות א"כ השחרות בכלל העיבוד הוא וצריך להיות לשמה. אבל אי ס"ד דבעי מי שישנו בקשירה ודאי דהו"ל לפרש כמו שהוא מפרש בעשיית הבתים דבעי' מי שישנו בקשירה. ואדרבה מדכתב דצריכין עיבוד לשמה מוכח דלשמה הוא דבעי' ולא מי שישנו בקשירה. לכן לפע"ד יש להקל בהשחרת הרצועות ע"י אשה לשמה וכמשמעות הפוסקים:

6ולענין השחרתן ע"י קטן וגדול עומד ע"ג ואומר לו שיעשה לשמה. הנה במהדורא קמא כתבתי להתיר. ובס' מלא"ש כלל כ' חכמה סעיף ב' כתב וז"ל וצריך שישחירם לשמה הכשר לכתיבת סתו"מ ע"כ אין להתיר בקטן אפי' גדול עומד ע"ג ודלא כמ"ש בקה"ס וע' בינה עכ"ל. ובבינה כתב שם וז"ל זה פשוט לענ"ד דלא מבעי' למ"ש בכלל א' בינה ס"ק יו"ד דגם נשים פסולות להשחרת הרצועות משום דיש לו דין כתיבת שתו"מ וממילא נשים דליתניהו בקשירה ליתניהו בכתיבה וכעת מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א (ברדב"ז שלפני הוא בח"ג) סי' קנ"ג כתב ג"כ סברא זו ע"ש ממילא דגם קטן פסול כי היכי דפסול לשאר מילי משום שאינו בקשירה וכל שפיסולו משום הך טעמא לא מהני עע"ג וכי' ואפי' אם נשים כשרות מ"מ אין ראי' להקל בקטן שגדול עע"ג דהלא בענין זה לא כל הדברים שוים וכמ"ש בכלל א' בינה ס"ק י"ב ע"ש ע"כ דברי הקה"ס שרמזתי עליו בחכמה תמוהים במחילת כבודו עכ"ל. ונענתי לו. אף כי לדינא אנכי על משמרתי אעמודה ות"ל יש לי שני עמודים חזקים להשען עליהם. הא' הוא הפרמ"ג בסי' ל"ג משבצות ס"ק ה' שכתב וז"ל עט"ז ועב"ח כאן ובסי' ל"ב שי"א דעור הבתים נמי צריך שחורות מהל"מ יש להחמיר בהו כמו עור הרצועו' וצריך השחרה לשמן ע"י גדול בן דעת או קטן ועומד ע"ג עכ"ל. והב' הוא השערי תשובה שכתב בסי' ל"ט ססק"א לענין כתיבת התפלין ע"י חש"ו וכדומה וז"ל ובדינים אלו לא מהני גדול וכשר עע"ג כיון שהטעם הוא דכל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה עכ"ל. הא כל שהטעם משום חסרון כוונה מהני עומד ע"ג:

7ומה שנסתייע בעל מלא"ש מתשו' הרדב"ז לפסול השחרת הרצועות ע"י נשים. הנה זהו לשון הרדב"ז. ראיתי בספר התרומה שנסתפק בדבר זה (אם מותר להשחיר את הרציעות ע"י עכו"ם) דדילמא כיון דרצועות שחורות הל"מ צריך השחרה לשמה ואסור באינו יהודי וכו' ואומר אני דטעם גדול יש בדבר דכיון שהוא צריך לעשות צורת דל"ת ברצועה של ראש וצורת יו"ד ברצועה של יד להשלים שם שדי צריך שיהי' הכל ע"י ישראל כמו העור שבחוץ (היינו עור הבית) שעושה בו צורת שי"ן שצריך עיבוד לשמה כן עור הרצועה צריך שיחור לשמה לפי שכותב בהם קדושה וכ"ש בהצטרפות הטעם שכתב הרב ז"ל דקימ"ל רציעות שחורות הל"מ הלכך אין ראוי להקל בדבר כלל עכ"ל. הרי כי לא חשש רק משום לשמה ולא משום כל שאינו בקשירה וכו'. וממילא ע"י נשים שפיר דמי:

8ומ"ש עוד ואפי' אם נשים כשרות מ"מ אין ראי' להקל בקטן שגדול עע"ג ורמז למ"ש בכלל א' בינה ס"ק י"ב ושם כתב וז"ל ואפי' גדול עומד ע"ג ומלמדו (לקטן) לא מהני חדא דלאו כל הענינים שוים בענין עע"ג וכמ"ש תוס' בגטין דף כ"ג לגבי שוטה דבחליצה לא מהני ע"ש ועוד דהלא אפי' בגט אע"ג דמוכח יותר דעביד לשמה כמ"ש בתוס' הנ"ל אפ"ה פליגי הפוסקי' אי קימ"ל כרב הונא או לא עיין בזה בב"י אהע"ז סי' קכ"ג וכו' וע' ט"ז או"ח סי' ת"ס סק"א דעע"ג לא מהני וכו' עכ"ל. הנה מה שהביא מתוס' גטין במחכ"ת היא ראי' לסתור דהא אדרבה התוס' כתבו דדוקא בשיטה לא מהני בחליצה עע"ג משום דלא מוכחא מילתא אבל בחרש וקטן היה מהני גם בחליצה עע"ג אע"ג דלא מוכחא מילתא ולכן איצטריך טעם למיפסל חרש לחליצה משום דלאו בר קרי' הוא וקטן משום דאיש כתיב. ומ"ש דבגט נמי פליגי הפוסקים אי קימ"ל כר"ה או לא. לפע"ד העיקר הוא דגם הפוסקים דלא כר"ה היינו משום דבגט בעי שליחות או משום דרבנן גזרי לפסול כתיבת התורף ע"י קטן וגדול עע"ג משום גזירה דילמא אחי למיכתב בלי גדול עע"ג (ואין לנו לחדש גזיר' בהשחרת הרצועות) אך מ"ש מהט"ז או"ח סי' ת"ס היא באמת לכאורה ראי' נכונה. והיא דעת הרשב"א בתשו' שהביא שם הב"י דדעתו לחלק בין חליצה לשחיטה דחליצה מוכחא מילתא טפי משחיטה ולכן בשחיטה גם בחרש וקטן לא מהני עע"ג ויליף מינה למצה ע"ש. ולפי"ז ה"ה בהשחרת הרציעות. אמנם הן הרשב"א יחיד הוא בסברא זאת. והט"ז שכ"כ גם לדעת השאלתות. לא ידענא מנא לי' הא לדעת השאלתות:

9ולפע"ד דעת הרשב"א צ"ע דהא כפי הנראה מה שלמד הדבר הזה לחלק ולומר דחליצה מוכח' מילת' טפי משחיטה'. זהו מהא דאמרי' מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה. והרי י"ל דכוינת השואל הוא אהא דמכשירינין במהני גם שוטה באחרים רואים אותו והרי בחליצה שוטה פסול גם באחרים עע"ג:

10ולדינא נראה לפע"ד דאם קטל השחיר את הרצועות וגדול עומד ע"ג ומלמדו לעשות לשמה כשר אפי' לכתחלה. ובעשיית הקשר מאחר דהפרמ"ג חשש לומר דהוי בכלל כתיבה אין להקל כ"א בשעת הדחק ואז נראה דיכולין לברך עליהן: