לשכת הסופר, חקירות ד

1נקב בצד האות או בתוך האות. מהו:

2באורח חיים סי' ל"ב סעיף ט"ו אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם כשר אפי' ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל אבל בירושלמי משמע שגם מבפנים צריך שיהא מוקף קלף. וכתב שם הט"ז בס"ק ח' כי מדברי הטור דמסיים בי' הלכך אם ניקב כל תוכו פסול משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו והטעם משום דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק א' וע"כ אע"פ שנפסק הגויל בתוך האות מצד אחד מגין עליו מה שנשאר מצד השני וכו'. ולכאורה יש להבין דלפי"ז הא דהקשה הב"י אהא דמכשירינין בנפסק האות ע"י נקב מהא דאמרי' כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותי' פסול. אמאי לא תירץ דהא דמכשירינין בנפסק האות ע"י נקב זהו מפני שהקלף שחוץ לנקב מגין משא"כ באות הנדבק לחברו שאין שום קלף ביניהם. וצ"ל (לדעת הט"ז) דבאמת זהו נכלל בתירוץ הראשון של הב"י דלא פסלינין אלא בנדבקו שאין שום קלף להגן משא"כ בנקב שהקלף אשר מחוץ לנקב מגין. וממילא נשמע שגם בנקב כה"ג שאין שום קלף להגן פסול אפי' אם נעשה לאחר הכתיבה וזהו ממש כהירושלמי (לפי הבנת הט"ז) ובזה נעמוד על כוונת הט"ז שם בס"ק י"ד שכתב דמדברי הטור שכתב ובירושלמי משמע שצריך גם מבפנים מוקף גויל הלכך אם ניקב כל תוכו פסול משמע דס"ל להטור כתי' הראשון של הב"י. ולכאור' גם לתי' הראשון אמאי פסול הרי לתי' הראשון נקב אינו מזיק כלל. אבל לפמ"ש ניחא ומבוארת כוונת הט"ז כי לפי התי' הראשון ודאי נקב שנשאר גויל מצד א' אינו מזיק משום דגויל זה מגין אבל כשנחסר כל הגויל ע"י הנקב שאין עוד מה להגן פסול. משא"כ לתי' השני כל שנכתב בהכשר שוב אין שום דבר מזיק לו כלל. וכן פי' בנוב"ק סי' ע"ה דברי הט"ז. ובלבושי שרד כתב שהנו"ב שגג בזה. ולפע"ד יפה דק בזה הנו"ב: אולם במה שכתב שם עוד הט"ז וז"ל אלא דצ"ע הא דברי הש"ע סתרי אהדדי דבסעיף ט"ו כתב דלירושלמי פסול ניקב כל תוכו (אמת כי לשון הש"ע שלפנינו אינו כן אלא שכתב דבירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף) כדברי הטור ולפ"ד כאן כשר בזה אפי' בחוץ וצ"ע וכו' עכ"ל. ולישב זאת כתב שם בנו"ב וז"ל הב"י בשלחנו חשש לחומרא של כל א' מן התירוצים (של הב"י) ולכך בסעי' ט"ו פסק כהירושלמי ואפי' ניקב אחר שנכתב והיינו חומרא של תירוץ הראשון ובסעיף ט"ז חשש לחומרא של התי' השני ולכך אפי' לא נפסק רק למטה בנקב ואינו תופס הנקב עד אות אחר אם נעשה מתחלת הכתיבה פסול ואין מקום לתמיהתו של הט"ז דהדב"י מספקא לי' ואזיל הכא לחומרא והכא לח מרא עכ"ל: הנה לפי דבריו דברי הט"ז תמוהים הם מאוד איך לא מצא הוא ז"ל מענה זאת לדברי הש"ע דפסק הכא לחומרא והכא לחומרא. והרי בס"ק ח' הוא בעצמו כתב דרך זה לתרץ דברי הרמ"א (וע' בשו"ת בית אפרים או"ח סי' ג' מ"ש בזה) ולפע"ד הי' אפשר לומר משום דחזינן כי בסעיף ט"ו כתב בש"ע אם נקב רגל הפנימי של ה"א אפי' לא נשאר כ"א כ"ש כשר להרא"ש ולא הביא כלל דעת החולקים ומחמירים. ומוכח מדבריו כי בכדי לעשות שלום בין התלמודים להשוות תלמודא דידן להירושלמי צריכין אנו לתפוס לישנא קמא דרש"י לאמיתי ובין לקולא בין לחומרא. ולפי"ז יפה הקשה הט"ז דא"כ אמאי פסק בסעי' ט"ז להחמיר כתירוץ השני שבב"י. זהו הנראה לפע"ד לפי הבנת הנו"ב והב"א בדברי הט"ז:

3אבל כשאני לעצמי היה נראה לפע"ד כי המדקדק היטב בלשון הט"ז יראה דלא הקשה על הפסול שבש"ע סעי' ט"ז אלא על ההכשר שנמצא שם הקשה. והוא כי בש"ע התחיל הא דמכשירינן כשנפסק אות דוקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסל אבל אם מתחלה וכו' וסיים או אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי היקף קלף מתחלתו פסול. והר. הוא כמבואר שאם נכתב בכשרות ואח"כ נחסר חפי' כל הקלף שלא נשאר כלל להגן דומיא דכ"ף פשוטה שמגיעה לסוף הקלף אם מתחלה הי' נכתב בכשרות ואח"כ נחסר הי' כשר. וזהו דלא כירושלמי. וזהו שכתב הט"ז ולפי דבריו כאן כשר בזה אפי' בחוץ ר"ל לפי דברי הש"ע שבכאן מוכח שאם נכתב בהכשר אפי' אם נחסר כל הקלף שבחוץ כשר ומכ"ש בדינו של הירושלמי שנחסר מבפנים אפי' נחסר כלו יש לנו להכשיר. כן נראה לפע"ד ברור כוונת הט"ז והיא באמת קושיא גדולה ראויה למי שאמרה:

4הן אמת כי עיקר הדבר אשר חידש הט"ז לדעת הירושלמי דאינו פוסל אלא אם ניטל כל הקלף שבתוך האות אבל אם נשאר מצד א' כשר. הנה זאת באה לו מחמת שלא ראה גוף הירושלמי כי שם מבואר ההיפוך דהכי איתא שם ר' זעירא וכו' ניקב נקב באמצע ב' אם הי' הגויל מקיפו מכל צד כשר ואם לאו פסול. הדי להדיא דבעי גויל מכל צד. ובע"כ גם לשון הטור אנו צריכין לפרש כך דמ"ש אם ניקב כל תוכו פסול כוונתו אם ניקב עד הכתב (לאפוקי אם נשאר היקף גויל) דכל שניקב עד הכתב אפי' הוא רק מצד א' כל תוכו קרי לי'. ועכ"פ קושית הט"ז ודאי קושיא אלימתא היא דהא בסעיף ט"ז מוכח דאם נעשה הנקב לאחר שנכתב בהכשר כשר בכל ענין ואפי' אם אין שום קלף להגן וכמו שכתבנו:

5ברם סוגיא הירושלמי בזה באמת צריך עיון רב. דהכי איתא שם בפ"ק דמגילה ר' זעירה בשם רב ניקב נקב בירכו של הא אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר ואם לאו פסול ר' זעירה בשם רב חסדא הי' הגימל מכלה את הגויל אם גורדו ונשתייר ממנו ירך קטנה כשר ואם לאו פסול ר' זעירה בשם אשייאן בר נדבך ניקב נקב באמצע בי"ת אם הי' הגויל מקיפו מכל צד כשר ואם לאו פסול אמר ר' זעירה אתיא דרב חסדא כרב ותרויהון פליגין על שיטתי' דאשיין בר נדבך חבריא אמרי אתיא דאשייאן בר נדבך כר' יוחנן דתני עירב את האותיות אית תניי תני כשר אית תניי תני פסול ר' אדא בר שמעון בשם ר' יוחנן מ"ד כשר מלמטן ע"ד פסול מלמעלן כגון ארצינו תפארתינו ארצך צריכה תפארתך צריכה ע"כ. והנה הרשב"א והרמב"ן ויתר הראשונים ז"ל פירשו דהא דאמר מלמטן כשר היינו שנדבקו האותיות למטה ששבר נגמר האות ולמעלה פסול היינו שנדבק האות למעלה בתחלת הכתיבה וארצך צריכה היינו אם נדבקה הך' הפשוטה באמצעה אל הצ' הוי ספק אבל בעל קרבן עדה במחכ"ת פירש בזה פירוש זר מאוד אשר לא ניתן להאמר כלל. ובשירי קרבן כתב וז"ל הרשב"א פי' וכו' ובב"י באו"ח סי' ל"ב מביאו לדברי הרשב"א ותימא לפי פירושי לא אתיא כלל הא דאשייאן לדר' יוחנן ונראה דגרם לו זאת שלא ראה אלא סוגיא דברכות כמפורש בדבריו ושם לא נזכרו דברי אשייאן אבל מכאן מוכח כמו שכתבתי בקונטרס ולא איירי כלל בדיבוק עכ"ל. והנה את אשר חשד למאור עינינו הרשב"א ז"ל אירע לו כי הוא לא ראה דברי הרשב"א אלא מה שהובא בב"י אבל באמת בתשו' הרשב"א סי' תרי"א מביא את הירושלמי הזה דמס' מגילה ועכ"ז מפרש פירושו. ואולם מה שהקשה בשירי קרבן דלפי פי' הרשב"א לא אתיא כלל הא דאשייאן לדר' יוחנן הא ודאי צריכה רבה. וכפי הנראה לפע"ד מפרשים דאשייאן מיירי בשניקב הגויל קודם שכתב את הבית ולכן הוא פוסל כמו שר' יוחנן פוסל בדביקת האות קודם שנגמר. וכן נראה דעת המהרלב"ח (שהביאו הב"י) בקיצור והוא בסי' ק"ל) שהבין כך דעת הירושלמי שהרי הוא כתב בענין הגט שהגיעה ך' לנקב שהי' קודם הכתיבה. דדוקא אם נכתב בהכשר ואח"כ בא הנקב כשר אבל אם הי' הנקב בתחלה פסול ומביא ראי' מהך ירושלמי. ומוכח שהוא פי' את הירושלמי בשנעשה הנקב קודם הכתיבה. אלא דלפי"ז צ"ע איך כתב הטור לדעת הירושלמי דגם אם ניקב לאחר הכתיבה פסול בדליכא היקף גויל (שוב ראיתי כי בתשו' הרמ"ע סי' ל"ו מביא ג"כ את הירושלמי הנ"ל דמס' מגילה וגם הוא מפרשו בדרכו של הרשב"א):

6ולהלכה הנה מבואר בב"י כי רוב הפוסקי' ס"ל כפירוש שני של רש"י דגם בניקב כל החלל ולא נשאר היקף גויל ג"כ כשר. אך הטור נראה ודאי שדעתו לפסוק כפי' הראשון. וצ"ע לפע"ד מה ראה הב"י להסתפק בלשון הטור שכתב הלכך וכו' אם הוא רק לדעת הירושלמי או לישנא דנפשי'. הרי מדכתב אח"כ דאם ניקב רגל הפנימי של ה"א אפי' לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר מוכח להדיא דפוסק כפי' הראשון של רש"י אפי' להקל והיינו ודאי משום דס"ל דהירושלמי מסייע לפי' זה ולכן יש לנו לתפוס פי' זה לעיקר. ומ"מ הנה ודאי מבואר דרוב הפוסקים ס"ל כפי' השני וס"ל דתלמודא דידן חולק אירושלמי ונקטי' כתלמודא דידן (או דס"ל כמ"ש דירושלמי מיירי בניקב קודם הכתיבה) וכפי הנראה לפע"ד גם בש"ע דעתו לפסוק הכי מעיקר הדין. ולכן כתב דעה זאת בסתם והא דכתב דבירושלמי דגם מבפנים בעינין מוקף גויל אינו אלא לחלוק כבוד לדעה זאת שאם אפשר לעשות כן לגרוד קצת מבפנים ולעשות מוקף גויל מצוה לעשות כן אבל אם אי אפשר כגון שהוא באות מן השם או שנמצא כן בשבת בס"ת כשר גם בלא היקף גויל (ובהכי י"ל מ"ש בסעיף ט"ז) וגם הא דכתב דאם ניקב רגל הפנימי של ה"א כשר להרא"ש כוונתו להרא"ש לחודי' כשר אבל לא לשאר רבוותא ואין הלכה כיחיד נגד רבים. וכמ"ש בב"י דאנן לא דחינין כל הני רבוותא מקמי' דהרא"ש (ואם לא נפרש דבריו שבש"ע כמ"ש הרי הוא סותר א"ע):

7שוב מצאתי בס' תוספת שבת בחידושיו שבתחלת הספר הנקרא ספר פלאים הביא קושי' הט"ז הנ"ל וכתב וז"ל נ"ב וקושיתו איני מכיר דהא בב"י מסיק דדעת הפוסקים דלא כהירושלמי וכן סתם בריש סט"ו והא דמסיק הטור אבל בירושלמי ר"ל דמ"מ יש ליזהר לכתחלה שלא יכתוב במקום שיהא נקב בחלל אבל אם ניקב אחר שנכתב פשיט' דכשר עכ"ל. והנה מה שרוצה לומר כן לדעת הטור נראה דלית' וכמש"ל דמדכתב דבניקב רגל הפנימי די בשנשתייר כל שהוא מוכח דפוסק כפי' הראשון של רש"י וכהירושלמי. ואך לדעת הש"ע נראה לומר כן דאין דעתו לפסוק כהירושלמי. וגם לא כמ"ש הוא ז"ל דהביאו כדי ללמר דיש ליזהר לכתחלה שלא יכתוב במקום שיהא נקב בחלל דהא מילתא דפשיטא היא והא לא מיירי אלא באם לאחר שנכתב ניקב. אלא נראה כמו שכתבתי דאתי להורות דאם אפשר לתקן מצוה לתקן. ומ"ש דבירושלמי משמ"ע ולא כתבו דבירושלמי אית"א נראה משום דאיכא למדחי (ואולי האמת כן הוא) דהירושלמי מיירי בשניקב קודם הכתיבה:

8לאחר כתבי כל הנ"ל הגיעני ס' ביאור מרדכי וראיתי בחידושיו לשורה ל"ה שהקשה להרא"ש דכתב שפ' הראשון של רש"י וקשה קושי' הב"י דהך מקצת רגל שנשאר אינו מ"ג ושני תירוצי הב"י לא שייכי דהא לפי' ראשון של רש"י גם תלמודא דידן ס"ל כירושלמי דאם ניקב לאחר שנכתב ג"ש פסול אם אינו מ"ג. ותירוצו רחוק ע"ש. ובאמת כי להרא"ש לפע"ד לא קשה מידי דהא י"ל דגם איהו ס"ל דתלמודא דידן חולק אירושלמי והיינו מהך מילתא גופא. מדמכשירינין ניקב בצד הרגל והרי הרא"ש אינו דוחה פי' שני של רש"י מכח הירושלמי (דנימא שהוא רוצה לעשות שלום בין התלמודים) אלא שהוא דוחה פי' זה משום דקשה אמאי נקט תוכו של ה"א טפי מתוך כל שאר האותיות. ולעולם י"ל דס"ל דבע"כ תלמודא דידן פליג אירושלמי. אמנם להטור ודאי קשה שהוא מביא את הירושלמי. ואם היינו אומרים כמ"ש הט"ז דלשון הטור משמע דדוקא בניטל כל הגויל של החלל ולא נשאר בשום צד פסול אבל בשנשאר אפי' רק מצד א' מגין הוי אתי שפיר. אבל כבר כתבתי כי בירושלמי מבואר דבעי שישאר גויל בכל צדדים. וא"כ קשיא טובא להטור. ומזה הי' נראה לכאורה כמ"ש בעל תוספת שבת שגם הטור אין דעתו לפסוק כהירושלמי מעיקר הדין אלא שהביאו לחומרא בעלמא (וכמ"ש אנכי לדעת הש"ע) ושוב מביא דין ניקב תוכו של ה"א וכפירוש הראשון של רש"י. והא דלא ניחא לי' בפי' השני לאו משום שרוצה להשוות גמ' דידן עם הירושלמי דהא בע"כ פליגי כמש"ל. אלא דדעתו כדעת אביו הרא"ש ז"ל דמדלא נקט שאר אותיות מוכח כפי' הראשון וסמך א"ע במה שהביא את הירושלמי. דגם בדיני רגלי הה"א שכתב אח"כ ידעו שאם יהי' באפשרי לגרור יגררו קצת לעשות מ"ג כדי לצאת ידי הירושלמי (ולפי מה שאכתוב לקמן בסמוך אי"ה כי יש מקום לומר דחסרון מבפנים גרע מחסרון מבחוץ א"ש בפשיטות):

9ואם נעשה נקב בין שתי אותיות ולא נשאר שום קלף חלק ביניהם אפי' נעשה כן לאחר כתיבה דעת הנו"ב שם לפסול משום תירוץ הראשון של הב"י. וזהו כפי סברת הט"ז שמחלק בין ניטל כל הגויל לנשאר מצד א' שאם נשאר מצר א' מגין גם על הצד השני. והנה הסבר' היא חידוש אלא שלמדה מלשון הטור. וכבר כתבתי לעיל כי בירושלמי מבואר ההיפוך שמצריך מכל צד היקף גויל. ומאחר שאין לנו שום הוכחה לסברת הט"ז הי' נראה לפע"ד לומר דגם בזה אם אי אפשר לתקן ע"י גרידה יש להכשיר ועוד נראה לפע"ד כי בזה יש מקום יותר להקל. כיון דבתלמודא דידן מבואר דאם נפסק אות ע"י נקב כשר אף שאינו מוקף גויל שמה. ואם באנו להשוות תלמודא דידן עם דברי אשייאן שבירושלמי דאמר שאם ניקב באמצע הבי"ת צריך היקף גויל מכל צד ואם רק מצד א' אינו עוקף גויל פסול אין לנו מקום אלא לומר דמבפנים גרע מבחוץ (וכעין שכתבו הפוסקים לענין דיבוק. דאות הדבוק לעצמותו במקום שאין לו להיות דבוק גרע יותר מאם נדבק לאות אחר כמבואר באריכות בתשו' מהרלב"ח ומהרד"ך) ובהכי ג"כ א"ש לשון הש"ע בסעי' ט"ז דמשמע מיני' שאם ניקב לאחר הכתיבה אפי' לא נשאר שום היקף גויל נמי כשר כמש"ל. וכן נראה לפע"ד דהיכא דאי אפשר לתקן יש להכשיר אפי' ניטל כל הקלף שבין אות לאות. וה' יצילנו משגיאות:

10ואם קודם הכתיבה היה נקב וכתב אצלו אות ואינו מוקף גויל מן הצד ההיא מתתלתו. לתירוץ הראשון של הב"י כשר. וכתב הב"י שכן משמע מלשון רש"י גבי איפסקה וא"ו דויהרג שכתב וא"ו דויהרג אירע במקום נקב משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב ואפ"ה כשר (ועמ"ש בזה בסי' ז' סק"ה) אבל כתב עוד כי מדברי הרמב"ם נראה להדיא כתירוץ השני שלו דכל שהי' קורם הכתיבה נקב פוסל. והביא שגם המהרלב"ח כתב כן בשם כמה גדולים ובשם הירושלמי. ובאמת שכן מוכח להדיא מהירושלמי מהא דאמר היה הגימל מכלה את הגויל וכו'. וכן מהא דאמר ניקב נקב באמצע בי"ת וכו' יש להוכיח כן. כי במ"נ אי מיירי בשהיה הנקב קודם הכתיבה א"כ מנ"ל למימר דתלמוד' דידן חולק:

11ואי מיירי בשנעשה לאחר הכתיבה ובע"כ תלמוד' דידן חולק. הרי כלל בידינו דאפושא פלוגתא לא מפשינן ויש לנו לומר דעכ"פ בנקב שקודם הכתיבה מודה תלמודא דידן. ובחידושי לבושי שרד לאו"ח סי' ל"ב כתב דמש"ה פסק בש"ע כתירוצו השני משום דבב"י מביא דברי המהרלב"ח שסותר תי' הראשון מכח הירושלמי ומוכח כתירוץ השני ע"ש:

12ובנו"ב קמא סי' ע"ד בעובדא שלא היו יכולין לתקן עוקץ השמאלי של היו"ד שבשם כ"א באופן שלא יהי' מוקף גויל מחמת הנקב שנעשה שם. צירף שם לספק ספיקא תי' הראשון של הב"י שמא גם בתחלת הכתיבה אין הנקב מזיק. וצ"ע לפע"ד. ואם הייתי שם והייתי כדאי הייתי אומר לדבק תחלה קצה קלף תחת הנקב ואח"כ לעשות את העוקץ דבזה יש לנו עוד סיוע דעת הט"ז ביו"ד סי' ר"פ ס"ק ד'. ואם היו עושין את העוקץ על גוף הקלף כמו שהורה שם פשיטא דלא הי' מזיק הקפת גויל של המטלית. אלא אפי' לעשות את העוקץ על המטלית אפשר לפע"ד להקל מכה ס"ס שמא הלכה כרש"י ואת"ל כר"ת שמא הלכה כהט"ז ובס' ביאור מרדכי הסכים עם הט"ז בזה ע"ש היטב: ואף שיש בזה קצת חששא שכתבתי בסי' י"א ס"ק כ"ד מ"מ כיון דלא הוה רק חששא רחוקה אפשר דיש להתיר בשעת הדחק ועמ"ש בסי' ז' סק"ו בשם תשו' מאמר מרדכי. והנה מאחר שאנו תופסים לעיקר פירוש שני של רש"י מצוה עלינו לישב מה שהקשה הרא"ש לפי' זה אמאי נקט תוכו של ה"א טפי משאר אותיות. והב"י כתב דאיכא למימר חדא מהאותיות שיש להן תוך נקט. וזה רחוק דאמאי לא נקט תוכו של בי"ת כמו שהוא בירושלמי. והבי"ת מוקדמת לה"א. ונראה לפעד"ל דהא בתלמודא דידן אמר אשייאן להך מילתא משמי' דרב יהודה ור' יעקב קאמר לדידי מפרשה לי מיני' דרב יהודה ניקב תוכו של ה"א כשר ירכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול ופירשו המפרשים אות קטן היינו יו"ד (ולא אות דידי') ולפי"ז י"ל דבעי לנקוטי באות אחת שיש בו כדי לחלק בין התוך לירך האות ולכן נקט ה"א דאיכא לפלוגי הכי בין תוכו לכרע'. אבל בבי"ת ליכא לפלוגי בהכי דהא אם נשאר מן הגג כשיעור יו"ד הרי היא נו"ן (ע' סי ה' סק"ז) וגם אם נשאר מן המושב כשיעור יו"ד נראה דפסול משום דאין עליו צורת בי"ת אלא נו"ן הפוכה וכמו דאמרי' שלא יעשה גמין צדין היינו שלא יהי' נראה הג' כמו צד"י הפוכה כמ"ש רש"י. אבל אשייאן שבירושלמי דלא איירי מירך האות אלא מתוך האות לבד שפיר נקט בי"ת שהוא האות הראשון שיש לו תוך: ומה דסיים רש"י ובתפילין קמיירי. ע' מ"ש בזה בס' מעדני י"ט הל' ס"ת סי' ט"ו. ולפע"ד י"ל כי רש"י ז"ל הוכרח לזה כדי להשוות ש"ס דילן עם הירושלמי דבעי מוקף גויל גם מבפנים. ולכן ס"ל דהירושלמי מיירי בס"ת דחמיר וכאן מיירי בתפילין. אבל ללישנא קמא לא צריכין לחלק בהכי כי יש לחלק באנפי אחריני. או י"ל דגם לל"ק קאמר רש"י דבתפילין קמיירי. להשוות עם הירושלמי. מיהו לדינא יפה כתב שם במעי"ט שאין כן דעת הפוסקים לחלק בין תפילין לס"ת: