לשכת הסופר, חקירות ט

1שכח לקדש את השם בתחלתו וקדשו בסופו מהו:

2בספר בני יונה (בארוך) כתב וז"ל מי שלא קידש השם עד סופו שעדיין לא נשאר לו לכתוב כ"א אות אחת מן השם נ"ל שקידושי וגימורו בתים כאחר וכשר ועיין בסוף תשו' הרמ"ע סי' ל"ו שכתב היפוך מזה קצת שקידושו מתחלה ועד סוף נ"ל דזה מקרי מתחלה כיון שלא הוציא כוונתו למלה אחרת אלא שלא כוון ג"כ לשם כ"א לבו לא נכון עמו כנ"ל וכ"כ בתשו' הלכות קטנות אעפ"י שאין למדין הימנו מ"מ מצרפין לדעה אחרת עכ"ל והנה זהו לשון הרמ"ע (לאחר שהעלה דאם כרע' דה"א של השם נוגעת לגגה יגרדוהו ממטה למעלה ויכתבהו מחדש) וכי תימא אי מעיקרא אזלא לה לקדושת השם בשביל דיבוק רגל הה"א לגגה היאך יספיק עכשיו לכוון בתיקון הרגל י"ל דמצא מין את מינו ונעור להכשיר כי אעפ"י שאסור להפסיק בכתיבת האזכרות ואפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו ומצוה מן המובחר לכתוב אותן כבן קמצר אלו רצה ללמד ומ"מ אין זה מן הדברים הפוסלים והשם מתקדש לחצאין שישנה הקדושה מתחלה ועד סוף ואינה משתלמת אלא לבסוף או בשם קטן משם גדול כגון אל מאלהים יה מה' ולא נחלק אדם בדבר והר"ז דומה למי שנתכוון לכתוב שם וכתב יהודה וכו' עכ"ל. והרי היא כמבואר שלא התיר אלא בשקדש מתחלה דמצא מין את מינו ונעור ולא כשתחלת כתיבתו היתה שלא בכוונת קדושה דאין כאן מין קודש ואינו מועיל מה שהוא מוסיף מן הקודש על החול. וכשנדקדק בצחות לשונו נמצא תשובה למ"ש בס' הלכות קטנות מהמובא בס' מלאכת הקודש) שכתב דמהאי דא"ד מאדנות נמחק יש ראי' דפשטה קדושה למפרע. והנה נדחה דודאי אין הקדושה משתלמת אלא לבסוף (או בשם קטן משם גדול) אבל מ"מ ישנה לקדושה גם מתחלה וגם מצד הסברא נראה לפע"ד להוכיח זאת. דהא קימ"ל הנטפל להשם מלפניו נמחק והנטפל לאחריו אינו נמחק מפני שכבר קדשו השם. והיינו משום דכשכתב את הנטפל כבר הי' כתוב השם הקודש והנטפל הזה בתחלתו נתחבר לטהור וטהור. ועתה נחזי אנן. בשלמא אי אמרי' דגם באותיות הראשוני' מיד בכתיבתן חלה עליתן קדושה (רק שאינה משתלמת אלא לבסוף) א"כ א"ש דהנטפל לפניו כיון שנכתב קודם שהיה כאן שם קודש מעולם לא חלה עליו קדושה ובתשלום השם ג"כ אין הנטפל מתקדש למפרע. אבל אם נאמר דגם האותיות הראשונות מן השם לא חלה עליהם שום קדושה עד שנגמר השם. בשלמותו ואך אז פשטה כל הקדושה למפרע. א"כ מצד הסברא הי' לנו לומר מגו דפשטה קרושה על האותיות של השם למפרע (אף שעד עתה לא היה עליהם שום קדושה) פשטה נמי על הנטפל לו לפניו. א"ו כדאמרן. והיא סברא ישרה לפע"ד. גם בס' מלאכת שמים העלה דאין להקל בזה אלא דמ"מ לענין מחיקה יש לחוש להחמיר (יעמ"ש בחקירה ב' בשם הרד"ך):

3אמנם אם גם אותיות הראשונות כתב בידיעה שזהו שמו של הקב"ה אלא ששכח לקדשו. בזה נראה לפע"ד להקל אם קדשו לבסוף. כי הנה בס' ברכי יוסף מביא שהמחנה אפרים נסתפק בהא דצריכין לכתוב את השם לשמה אם די במה שיכוין שהוא כותב שמו של הקב"ה או צריך דוקא שיכוין שהיא מקדשו. וע"ש במח"א. אבל הברכי יוסף כתב דמלשון מרן בש"ע ומשאר פוסקים מוכח דצריך שיכוין לקדשו ע"ש. והנה באמת כי מלשון הרמב"ם פ"א מה' תפילין הט"ו שכתב הכותב ס"ת וכו' ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שלא לשמה פסולין. וכן בפ"י ה"א כתב י"א שכתב האזכרות בלא כוונה. מוכח להדיא דס"ל דכל שידע שהוא כותב את האזכרה סגי בהכי ואף כי בודאי שיש לנו לפסוק כמ"ש בבר"י דמוכח מרוב הפוסקי' דצריכין דוקא אמירה או לכה"פ מחשבה לקדשו וכמ"ש בש"ע. מ"מ נראה דבהא יש לנו לצרף דעת בעל ה"ק ולומר כמ"ש הבני יונה דאעפ"י שאין למדין הימנו מ"מ מצרפין לדעת אחרת והיינו לדעת הרמב"ם: