לשכת הסופר טז

1שיטה שלמה פנויה. כן נהגו מאז ומקדם עפ"י הקבלה איש מפי איש. וחדשים מקרוב בא בעל מאיר נתיב וכתב אצל שירת הים וז"ל. בפתוחה הזאת ובסוף השירה שמנו מלת עבדו בשיטה ששית ומלת הים בשיטה ל"א כדי לעשותה כשאר אליבא דכ"ע. ואף כי באלה יש מחלקים ורבו כמו רבו הדעות עכ"ז כבר נועדו רבני וגאוני ארץ והורו הלכה למעשה לעשותה כאשר זכרנו עכ"ל. וגם החכם מה' וואלף היידענהיים בתיקוני' שלו עשה כמתכונתו וגם העתיק דבריו אלו. אבל כבר באה על זה התשובה בשו"ת חכם צבי סי' כ"ה (והובא בתק"ס למהרש"ד) דבהנחת שיטה שלמה פנויה איך כאן בית מיחוש כלל אליבא דכ"ע שכך היא הקבלה להניח שיטה אחת פנויה בין תקרא פתוחה או סתומה ע"ש. ואנכי אוסיף נופך. כי אדרבה צורת בעל מא"נ לא א"ש אליבא דכ"ע. דכיון דהקבלה היא להניח שיטה שלמה פנויה דלהרא"ש זוהי סתומה. ואיך נעשה פתוחה. לכן נראה דאין לשנות ממנהג הקדמונים. והנה במ"ש הח"צ וז"ל וזה מוכרח (דגם להרא"ש מניחין שיטה שלמה פנויה) מדהביא הרא"ש דעת הרמב"ם בצורת השירה וכו' ובהנחת השיטה הפנויה שלפני השירות ואחריהן לא העיר כלל שיש חולק על הרמב"ם בודאי כותי' ס"ל עכ"ל. על זה כתב בספר כסא רחמים סוף פ"א דמ"ס דלפום ריהטא דבריו תמוהים דהרמב"ם לא הזכיר דשיטות אלו יהיו פנויות אלא כתב סתמא שיהיו פתוחות. ותי' דהצורה האמיתית שכתב הרמב"ם היא כמ"ש מהר"ם די לונזאנו ז"ל בס' אור תורה שהעתיקה מספר הרמב"ם כ"י ושם ראה שיש שיטה פנויה מלפניה ומלאחריה וע"ז כתב הח"צ דכיון דהרא"ש ראה בספר הרמב"ם שכתב צורת השירה ושיטה פנויה מלפני' ומלאחרי' הו"ל לחלוק על זה אלא ודאי שהוא מסכים על זה וכו' עכ"ל:

2חלוקה לשתים. והיינו אריח ע"ג אריח. והא דקשה על זה מהא דאמרי' בשילהי. פ"ק דמגילה כל השירות כלן אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח חוץ משירה זו דעשרת בני המן ומלכי כנען וכו' דמשמע דשירת האזינו ג"כ אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח. כבר תירץ שם על נכון הר"ן ז"ל ע"ש. ובס' אור תורה והובא גם בס' מנחת שי מביא עוד תי' א' בשם חכם אחד:

3פרשה אחת כשירה וכו'. זהו לשון הרמב"ם. ולפע"ד הלכתא רבתא איכא למשמע מני'. הנה פעם אחת נשאלתי בס"ת אשר בפ' אחרי מות שיש שם אחד עשר סתומות סמוכות בין אחת לחברתה רק פסוק א' ערות אביך וגו' ערות אשת אביך וגו' וכתבן הסופר באופן שהפסקות הסתומות היו באמצע כל שורה זו כנגד זו ומן הצדדין כתב עד שהי' נראה ממש כמו שירת האזינו. ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי לפסול מחמת לשון הש"ע שכ' או שכתב שאר הכתב כשירה פסול. שוב נתתי אל לבי כי דעת הריב"ש אינה כן. שהכ"מ בפ' ח' מביאו (והוא בסי' רפ"ו) שכתב וז"ל וכ"ת אם ריוח השירה כשיעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תיפוק לי' משום שעשה פרשה במקום שאין בה פרשה דודאי נראה שפוסל דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה הא לא קשיא דהוה אמינא דאע"ג דבאויר אחר כשיעור פרשה פוסל כשעשה כצורת השירה עדיף טפי דנראה שאין זה פרשה אלא כסדר השירם נכתב ומש"ה אצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא. למה לי' לדחוקי הרי הוי מצי לשנויי ברויחא דאצטריך להיכא דצריכין להיות סתומות כגון בהנך דאמרן. וכן בעשרת הדברו' שיש ששה סתומות קרובות וכן בפ' כי תבוא וכתבן באופן שהסתומות כראויות אלא שההפסקות באמצע כל שורה ושורה כנדון דידן. וע"כ נראה לפע"ד לאחר הדיוק בלשון רבינו הרמב"ם ז"ל (פ"ז הל' י"א) שכתב וז"ל או שכתב פרשה פתוחה סתומה או שכתב השירה כשאר הכתב או שכתב פרשה אחת כשירה הר"ז פסול וכו'. ולכאורה אמאי דייק וכתב שכתב פרשה אחת כשירה. הו"ל למיכתב סתם שכתב שאר הכתב כשירה. ונראה לפע"ד דדייק הכי מלשון הברייתא שבת דף ק"ג ע"ב דתני' פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכ' את השירה כיוצא בה או שכ' שלא בדיו וכו'. והנה רש"י פירש כתבה לס"ת כשירה בדלוגין אריח ולבינה. אבל לפע"ד קשה לפירוש זה דא"כ אמאי אמרה כתב"ה בלשון נקבה והרי ס"ת בכל מקום (בל' חז"ל) בלשון זכר הוא. וע"כ פי' הרמב"ם כסבה כשירה נמשך למעלה וקאי אפרשה והיינו שכתב פרשה אחת שצריכין לכתבה כסדרה בלי שום הפסק והוא כתבה כשירה בהפסקות זהו פסול. וכן יתפרש הא דאית' במנחו' דף ל"א ע"ב כתבה כשירה וכו' דמוקמי' לה בס"ת הפירוש הוא שכתב פרשה אחת בס"ת כשירה. שוב ראיתי במעדני י"ט שעל מ"ש הרא"ש בהלכות קטנות הל' ס"ס סי' ו' וז"ל בפ' הבונה תניא כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה או שכתבה (בגמ' איתא שכתב) שלא בדיו הרי אלו יגנזו ומוקי בפ' הקומץ רבה בס"ת עכ"ל. ועל זה כתב הוא ז"ל וז"ל דאע"ג דקתני כתב"ה בלשון נקבה הא איכא למימר דהיינו תפלה של יד או של ראש או המזוזה עכ"ל. ודבריו תמוהים מאוד תפלה ומזוזה מאן דכר שמי' אבל מה שכתבתי דקאי אדסמיך לי' דהיינו שכתב פרשה אחת בתורה (תהי' איזה שתהי') נראה לפע"ד נכון ומדוייק בלשון הברייתא וממילא גם לשון הרמב"ם מדוייק היטב במ"ש שכתב פרשה אחת כשירה זהו פסול. והיינו משום ששינה פרשה גופה. אבל אם כתב איזה פרשיות כראוי להן אף שנראות אח"כ כשירה לית לן בה. ולפי"ז יפה הקשה הריב"ש והוכרח לתירוצו. וזה נכון וברור לפע"ד (ועמ"ש אי"ה בחלק שני בשירת הים):(ד) אריח ע"ג לבינה. פי' לבינה שיעורה ג' טפחים ואריח היא חצי לבינה כמו כן כותבין שירת הים בדמות אריח ע"ג לבינה. האריח הוא הכתב והלבינה הוא מקום הפנוי. ושירת האזינו כותבין אריח ע"ג אריח. ועיין נוב"ת סי' קע"ו:

5הגדולות. כתב בסוף הספר בני יונה בקונטרס מאורי אור בבית דבראשית וז"ל. בית רבתי בזהר משמע שסרח העודף עולה קצת למעלה משיווי השורה מסדר שאר האותיות וכן בשאר האותיות הגדולות עכ"ל:

6והנקודות. כתב הט"ז בסוף סי' רע"ד וז"ל. עוד נ"ל בס"ת שאין לה נקודות הראויות להיות על איזה מקומות כגון על איה שרה או בשאר מקומות שאין לפסול מלקרות בהך ס"ת וכו' עכ"ל ע"ש. ובס' בני יונה בקצור שם כתב שצריך לו עיון בזה וכן כתב משמו בס' שערי אפרים. ותמיהני על כולם. שלא נזכרו שכ"כ להדיא הרמ"א בסוף סי' ער"ה וז"ל ויש עוד דברים וכו' והנקודו' וכו' וכל אלו הדברים למצוה ואם שינה לא פסל. והוא מלשון הטור. וכן הוא ברמב"ם פ"ז ה"ח ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודו' וכו'. ובהלכה ט' כתב כל אלו הדברים לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ואם שינה בתיקון זה וכו' הר"ז ספר כשר עכ"ל:

7והמשונות. כגון פפי"ן הלפופין ואותיות העקומות וההפוכות. וכ' בס' בני"ו יזהרו הסופרים כשעושין האותיו' המשונות שלא ישנו האות מצורתו ע"י כך. רק יעשו התגים העקומים ההם בחוד הקולמס שיהיו דקים כחוט השערה. ולא כמו אלו שעושים בכל עובי הקולמס עד שהאות משתנית מצורתו. אלא הכל בישוב הדעת והשכלה עכ"ל:

8יו"ד יהודה אתה. הש"ך בסי' רע"ג סק"ה כ' וז"ל. בי"ה שמ"ו. והם ב' דבראשית יו"ד יודוך אחיך וכו' ש' שמר לך ויש עושים ש' שפטים ושטרים וכו' עכ"ל. ותימה שהרי בהגהמי"י כבר כתב דלשיטת הרמב"ם אי אפשר לומר כן. שהרי פ' יהודה אתה הוא פרשה פתוחה ואי אפשר להיות יודוך בראש שיטה. וכן שפטים אי אפשר להיות בראש שיטה כיון שהיא פ' סתומה ע"ש. והנה דעת הנוהגין כן שהביא שם בהגהמי"י נוכל לתרץ שהיו נוהגין בצורות הפרשיו' כהרא"ש ולדידי' שפיר מישכחת להו. אבל לדידן דנהיגין כהרמב"ם לא מישכחת להו:

9יש לבטל כו'. כ"כ בהג"ה מרדכי שהר"ם כתב מה שנהגו הסופרים לכתוב וו"י עמודים בס"ת ובמגילה אי איישר חילי אבטלינהו וכו' דמתוך כך באים לידי קלקול כו' עכ"ל. וכן בהגהות מיימוני קרא אותם סופרי' בורים. והנה כעת נדפס תיקון סופרים מהחכם כמ"ה יהודה פיזא קראו עזרת הסופר. והראה חריפתו להתחיל כל עמוד בוי"ו. ובהקדמתו מתנצל א"ע מדברי הגה"מ הנ"ל ואומר שהוא לא הרחיב ולא קיצר בעבור זאת. ובמח"כ לא כן הוא.כי נראה לעין כל בהרבה מקומות ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. וגם תכיף בעמוד הראשון נראה שהרחיב שורה התחתונה עבור הוי"ו של ויעש (ועמ"ש עוד בסי' י"ג ס"ק ו'):