לשכת הסופר יז

1תופרין היריעות וכו'. בספר מלאכת הקודש בסופו נשאל במה שכותבין את כל הס"ת ואח"כ תופרין יחד את היריעות והרי הוי תעשה ולא מן העשוי כיון שעיקר המצוה היא הכתיבה. והפ"י במס' סוכה דף י"א כתב דתולמ"ה שייך בכל המצוות. והשיב דאולי מטעם זה נהגו הסופרים להניח איזה אותיות בסוף הספר ואין כותבין אותן עד אחר חיבור כל היריעות. ועוד כתב דגם לזה אין צריכין כי תיכף בגמר הכתיבה קיים את המצוה והתפירה אינה אלא משום כבוד הצבור ע"ש. והנה מה שהביא בשם הפ"י דתולמ"ה שייך בכל המצוות. לא הוצרך להביא זאת בשם הפ"י (וגם לא מוכח מיני' מידי דהא לא כתב אלא למ"ד דיליף לולב מסוכה) שכן מבואר בגמ' מנחות דף ל"ג ע"ב לענין מזוזה אמר רב אחא ברי' דרבא ל"ש אלא שהעמיד ולבסוף חתך והניח אבל חתך והניח ולבסוף העמיד פסולה תעשה ולא מן העשוי. ומ"ש דמטעם זה נהגו להניח איזה אותיות. אכתי קשה מה נעשה בס"ת ישן שנקרעו התפירות באופן שנפסל. גם מ"ש דהתפירה אינה אלא משום כה"צ השיב עליו בס' מלא"ש כלל י"ד ס"ק ב' מדעת הפוסקים שכתבו דהתפירה היא מדינא משום דתור' חתומה נתנה. ולפע"ד הי' נראה להוכיח מזה דכל שעושין לצורך הכשר המצוה בעצמה לא שייך בי' משום תולמ"ה. ולכן במ"נ ניחא. דאם התפירה היא חיובית א"כ היא גופה עשי' דס"ת היא וגמר מעשה היא. וע' ב"ח או"ח סי' תרל"ה כתב דאם מניח את הסכך ואח"כ עושה את הדפנות אין בו משום תולמ"ה כיון שעשה את הסכך לשם סוכה לצל ואי משום כיון דליכא דפנות אין עליו שם אהל הא ודאי לא בעינן אלא שיהא הסכך עשוי לצל לשם סוכה דכתיב חג הסוכות תעשה ולא מן העשוי ואין לנו ראי' שלא יעשה הסכך תחלה עכ"ל. והיינו כיון דבסכך עצמו ליכא גריעותא אלא שהדפנות חסרות לא איכפת לן. וממילא ניחא נמי בהא דכותבין את היריעות ואח"כ תופרין אותן יחד: אך לכאורה הא קשיא. דהא יתיר אות פוסל ואם גורדו אח"כ מיתכשר הס"ת ונימא דהוי תולמ"ה. ולכאורה זה דומה לעושה סוכה תחת הגג ואח"כ מסיר את הגג. והיה ראי' דכשר מהא דמעשים בכל יום שמכשירין לגרוד את היתרון. ובאמת שכ"כ הרמ"א בסי' תרכ"ו ס"ב. וע"ש במג"א סק"ז ומ"ש שם בסוף דבריו דאם הניח סכך על תקרה ואח"כ הסיר התקרה פסול צ"ע לכאורה וע"ש בפרמ"ג:

2בגידים של בהמה או חיה וכו'. אבל אין תופרין בטליידרו"ש שהוא רצועות דקות מקלף. וכן אין תופרין במיתרים הנעשים מבני מעים. וכן בגידי עוף אין תופרין משום דבעוף אין אנו יודעים איזה מהם קרויים גידים (נוב"ת א"ח סי' ב') וצ"ע כי לפע"ד נראה פשוט דצומת הגידין ודאי גידין נינהו:

3פסולה. ובשעת הדחק שאין להם גידין ואין להם במה לקרות תופרין בחוטי פשתן את היריעות זו בזו וכן בעמודים וקורין בו עד אשר ישיגו גידין לתפרו כהלכתו וכשיש להם גידין אסור לקרות בו עד שיתפרו' בגידין כהלכתו. ואם אין להם רק חוטי משי יכולין ג"כ בשעת הדחק לתפור בו. אבל חוטי פשתן עדיפי ממשי. כי המשי מצא מן התולעים שהן טמאים:

4ויש מפקפק בזה. בס' בני"ו (דף כ"ו) כתב וז"ל והנה עתה מקרוב הנהיגו הסופרים לדבק מטליתי' מאחורי התפר ואינם משיירים כלום ואומרים שהמטלית מחבר להיות כלו כאחד והדבק הוא כאלו היא יריעה אחת מקלף אחד ולא יקרע במקום הדבק ואדרבה יותר מהר יקרע באמצע הקלף מבמקום דיבוקו וגם לא יתרחבו מקום השיור כי לא ימתח מפני המעלית הדבוק בו לאפוקי בתפר גידין ימתח מקום התפר עצמו ואז כשיהי' מותח בחוזק יתרחב מקום השיור ויעסוק מהדקו וא"כ הוא לאין צורך לשייר אם מדבקים. ואני אומר כמה שארי ספריא להפריז על מדת חז"ל שהם תקנו לשייר בתפר ולא יוכלו לתקן בדבק כמו שחכמו הם לעשות. אבל הנ"ל שאינם מבינים פי' דגמ' דילן דאמרו במגילה בתחלה א"ר יוחנן שיור התפר הל"מ ומחו לי' אמוחא לא אמרו אלא שלא יקרע. וחשבו הם שלא יקרע בתוך התפר ואני אומר דאי משום שלא יקרע מתוך התפר לא הוי חשו חז"ל לתקן כלל בזה ולאשמעינין עצה טובה כזאת דמאי נ"מ אי הדר יתפרנהו אלא דחשו שמא מתוך ההידוק הרבה יקרע הס"ת באמצעיתה ויבאו לידי קרע בשם ובכתבי הקודש וא"כ הוא אדרבה אם הדבק והמטלית חזקים כ"כ עד שלא יראה הרחב השיור א"כ הדר אתי לידי הידוק רב ויקרענה באמצע הקלף ויקרע הכתב ח"ו לכן לא טוב כלל בדיבוק הדבק בלי שיור דלא מחזי הרחב השיור ומה שאומרים שאינו מרחיב גם אם משיירי א"א דלא מרחיב פורתא שכל היריעה מתפשטת קצת עד שלא תקרענה ואם כדבריהם כן הוא אפשר דלא טוב לעשות כלל מאותן המטליתי' הנוהגים כיון דתקנת חכמים היא בענין שיור התפר ההוא ותלמוד ערוך בידם היו עד שחשבו להיות הל"מ מסתמא מתקנתן וגזירתן היא ולא לשם עצה טובה לחוד כ"א משום חשש קרע בכתב לכן אין להקל בו לפחות להניח שיור וכו' עכ"ל. ותמיהני שלא נזכר מדברי הרמב"ם שכתב להדי' דהחשש הוא שלא תקרע היריעה באמצעה. ולכן גם לפע"ד נראה כי טוב יותר שלא לדבק כלל מטליתים: