מחזור ויטרי, הלכות ציצית ט

1תקט. תנו רבנן וראיתם אתו וזכרתם. ראה מצוה זו וזכור אחרת תלוייה בה. ואיזו זו קרית שמע. דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן: ת"ר וראיתם אותו וזכרתם. ראה מצוה זו וזכור אחרת התלוייה בה. ואיזו זו כילאים. שנאמר לא תלבש שעטנז. וסמיך ליה גדילים תעשה לך: תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. כיון שנתחייב במצוה זו חייב בכל המצות: תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. ראייה מביא לידי זכירה. זכירה מביא לידי עשייה: ר' שמעון בן יוחי אומר כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כת' הבא וראיתם אותו. וכת' התם את ה' אלהיך תירא ואתו תעבד: ת"ר חביבין ישראל שסיבבם הק' במצות. תפילין בראשיהן. ובזרועותיהם. ציצית בבגדיהם. מזוזה בפתחיהם. ועליהם אמר דוד שבע ביום היללתיך. ובשעה שנכנס לבית המרחץ וראה עצמו ערום. אמר אוי לי שאני ערום ממצות. כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. ואמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. אחר שיצא מן המרחץ אמר עליה שירה. שנ' למנצח על השמינית. על המילה שניתנה בשמיני: ר' אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ובזרועותיו ומזוזה בפתחו. וציצית בבגדיו. לא במהרה הוא חוטא. שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם: תניא היה ר' מאיר [אומר] מה נשתנה תכלת מכל צבעונין. מפני שהתכלת דומה לים. וים דומה לרקיע. ורקיע דומה לכסא הכבוד. שנאמר ויראו את אלהי ישראל וגו'. וכתיב כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם: תניא היה ר' מאיר אומר קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו לאחד אמר לו הביא לי חותם של טיט. ולאחד אמר לו הביא לי חותם של זהב. פשעו ולא הביאו. איזה מהם עונשו מרובה. הוי אומר זה שאמר לו הבא לי של טיט ולא הביאו: אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר' אלעאי. ערב שבת מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ בה פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות: כמה חוטין הוא נותן. ב"ש אומר ארבע. וב"ה אומר שלש. אמר רב פפא הילכתא ארבע חוטין בתוך שלשה משולשת ארבע: ת"ר סדין בציצית. ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. והלכה כב"ה. ר' זירא אמר גזירה משום כסות לילה. אמר רב טבי בר קיסא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית. אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה. מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו למיכסויי (עטרה) [עבידא]. וההיא שעתא ודאי רמינן ליה. משום נאמר לעג לרש חרף עשהו: ת"ר ציצית. אין ציצית אלא ענף. וכן הוא אומר וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי: אמר אביי וצריך לפרודה כצוציתא דארמאה: אמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן. שנאמר על כנפי בגדיהם. אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל: טלית המונחת בקופסא פטורה מן הציצית. מאי טעמא חובת גברא הוא. והילכתא ציצית חובת גברא הוא. מדקא מברכינן להתעטף בציצית. אלמא עיטוף מצוה: אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים פטורה מן הציצית. מיכן ואילך חייבת: ואמר רב יהודה היוצא בטלית שאינה מצויצת כהילכתה בשבת חייב חטאת. אלמא ארבעתן מצוה אחת היא. אמ' רב אדא בר אהבה א"ר נפסק החוט מעיקרו פסול. ואי אגרדמו להו ובצרו מארבעי ואית בהו כדי לענבם שפיר דמי. ואמרי בני ר' (זירא) [חייא] גרדומי תכלת כשירין. וכי גדיל מיבעי ליה למיגדל תילתא ומשבק תרי תילתי: דאמר מר נויי תכלת שליש גדיל ושני שילשי ענף. ואי גדלא רובא שפיר דמי: ואי לא גדל בה אלא חולייא אחת כשירה. וכמה שיעור חולייא. ר' אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש: (ואיתגדלא) [ואי גדלה] כולה כיון דלית ליה ענף פסולה. דתניא ציצית. אין ציצית אלא ענף. וכו'. תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן פסולה: ת"ר וראיתם אותו. פרט לכסות לילה. אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא. כשהוא אומר אשר תכסה בו. הרי כסות סומא אמור. הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה. ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה. מרבה אני כסות סומא שישנה בראייה אצל אחרים. ומוציא אני כסות לילה שאינה בראייה אצל אחרים: ת"ר על ארבע כנפות כסותך. ארבע ולא שלש. או אינו אלא ארבע ולא חמש. כשהוא אומר אשר תכסה בה. הרי חמש אמור. הא מה אני מקיים ארבע. ארבע ולא שלש. ומה ראית לרבות בעלת חמש. ולהוציא בעלת שלש. מרבה אני בעלת חמש. שיש בכלל חמש ארבע. ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע: ת"ר הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים. ר' שמעון פוטר בנשים: עד כאן מהלכות גדולות:

2א"ר שמעון כל המקיים מצות ציצית מעלה עליו הכת' כאילו קיים כל המצות. שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל המקיים מצות ציצית. עליו הכתוב אומר אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי. וגו'. וכל המבזה מצות ציצית עליו הכת' אומר לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה: וכיצד הוא עושה. מביא צמר נקי וטווהו לשם ציצית. ושוזרן לשם ציצית. שהחוט של ציצית צריך לשזרן. דכת' פתיל. ולהלן הוא אומר אשר אין צמיד פתיל עליו. מה להלן חיבור אף כאן חיבור. שמחבר שני חוטין כאחת ושוזרן. וכדמתרג' ירושלמאה פתיל תכלת. שזיר תיכלא: ועוד תניא פתיל תכלת. טווי ושזור. אין לי אלא תכלת טווי ושזור. לבן מניין. הרי אתה דן. הואיל ואמרה תורה תכלת. ולבן. מה תכלת טווי ושזור. אף לבן טווי ושזור. היכן מצינו ללבן מן התורה מעתה. אמרת הריני דן. הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם. ופרט לך הכת' אצל נגעים צמר ופשתים. דכת' בבגד צמר או בבגד פשתים. מה להלן צמר ופשתים אף כאן צמר ופשתים. ומה להלן בלבן. דכת' ופשתים. כברייתו. אף צמר כברייתו. דסתם פשתים לא ניתנו ליצבע. אוציא את הצבוע בידי אדם. ולא אוציא הצבוע בידי שמים. ת"ל לפשתים ולצמר. מה פשתים לבן. אף צמר לבן. הא למדת שכל מקום שנאמר בגדים בתורה סתם. בלבן הכת' מדבר. שהרי הוא אומר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. היה לו לומר ונתנו על הכנף ציצית. מה ת"ל על ציצית הכנף. ללמד על ציצית שיהא ממין הכנף. מה להלן לבן. אף כאן לבן. ת'. על כנפי. על בגימטריא כמו מין. כלומר על כנפי. מין כנפי: ת'. מצ': או יכול מה להלן צמר. אף כאן צמר. ומניין שאם נתן משל פשתים יצא. ת"ל הכנף פתיל תכלת. לא הקפיד אלא בין צבוע לשאינו צבוע. הא למדת על פשתן שאינו צבוע שהוא פטור במקום לבן. או יכול שאני מרבה אף השיראין והכלך והסיקריקון. שיהו פוטרין במקום לבן. ת"ל הכנף. ולהלן הוא אומר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. גדילים תעשה לך. הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם. שאר מינין במינם פוטרין שלא במינם אין פוטרין. כדברי (ר' חנא) [רבא] שאמר משום ר' יהודה: ד"א גדילים תעשה לך. זה לבן. מניין לרבות את התכלת. ת"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ומניין שאם אין לו לבן שמטיל תכלת. [ואם אין לו תכלת שמטיל לבן] ת"ל וראיתם אותו. אפילו מין אחד. ואע"פ שריבינו של צמר בשל פשתים. ושל פשתים בשל צמר מאחר שאיפשר לעשות לו במינו עושה. אחר שגזרו חכמים משום כסות לילה. ועוד שאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה. אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב. ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה: וכבר נחלקו ב"ש וב"ה בסדין בציצית. (והין) ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. והלכה כב"ה. אלא שאסרו חכמים לעשות כן שלא יגרום עצמו לעבירה. ועוד איפשר לו לעשות במינו. וכמה חוטין הוא נותן. ב"ה אומר שלשה. ולפי שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. שומע אני יעשה חוט בפני עצמו ויכרוך עליו אחד. ת"ל גדילים. וכמה גדילים נעשית. אין גדילים פחות משנים. דברי ב"ה. ב"ש אומר מד' חוטין. גדיל שנים. גדילים ארבעה. והלכה כב"ש: וכבר נכנסו זקני ב"ש וזקני ב"ה לעליית יוחנן בן בתירא ואמרו ציצית אין לו שיעור למעלה. שמוסיף והולך כל מה שירצה. אבל יש לו שיעור למטה. כמה תהא נוטפת ומשולשת על הקרן. ב"ש אומר ארבע וב"ה אומר שלש. שב"ה אומר אחת מארבע של כל אדם. ואין שילשול האמור כאן אלא גדיל. וכן הוא אומר שרשרת גבלות מעשה עבות. והלכה כב"ש. נמצאת אתה אומ' שיעור ציצית מעיקרו אמה. ולכשיכפלנו יעמוד על זרת. והיינו שלשה טפחים לזרת וטפח לגדיל. דהיינו ארבע אצבעות ושני טפחים ענף. ואע"ג שאם כרך רובה כשירה. הרי אמרו נויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף: ומניין לציצית שיהא בה ענף וגדיל. דכת' גדיל. וכת' פתיל. גדיל שנים. גדילים ארבעה. הא כיצד. עשה גדיל ופתלהו מתוכו. ועוד אמרו מתוך שנאמר ועשו להם ציצית. שומע אני יעשנה כולה ציצית. ת"ל גדילים. אי גדילים שומע אני יעשנה כולה גדילים. ת"ל ציצית. הא כיצד. צריך שתהא גדיל יוצא מן הכנף. וציצית מן הגדיל. דאין ציצית אלא ענף. וכן הוא אומר וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי. נמצאת אתה אומר שאם עשה גדיל למטה אע"פ שהניח למעלה בלא גדיל אין כאן ציצית. ולא עוד אלא שאמרו שצריך לפורדה ולסלסלה כציצית הנכרי. ועדיין מתוך שנאמר ועשו להם ציצית. שומע אני יארגנה עמה. ת"ל ונתנו על ציצית הכנף. הא כיצד (תופרה) [קושרה] עמה. וארבע ציצית מעכבות זו את זו. שארבעתן מצוה אחת היא: נתנו על מקום האריג ולא על מקום הפתיל כשירה. ור' (יוחנן) [יהודה] פוסל. על הקרן כשירה. ור' אליעזר פוסל. לפי שאמרה תורה על ארבע כנפות כסותך. ולא על שמונה. ואילולי הוא נותנה על הקרן. נמצאת עולה להלן ולהלן. ר' אליעזר בן יעקב אומר מניין שלא יתננו באמצע בגד. ת"ל על ארבע כנפות. הא במה הכת' מדבר תוך כדי שלש אצבעות מן השפה כלפי הקרן חייב בציצית. אם קורא אני גדילים. יכול קלעיות. אמרת. לא אמרתי אלא גדילים פתיל. זה שלא יהו מעורבבין ומסוכסכין. חוט בחבירו. או יכול פתיל זה לבן. ולימדנו הכת' שלא יעשה אותו קלעיות. אבל תכלת הוא עושה אותו קלעיות. ת"ל גדילים. כמעשה לבן כן מעשה תכלת. ר' שמעון בן אלעזר אומר גדילים שיהא גודל עליו. פתיל. זה שזור. פתיל זה היוצא. פתיל זה לבן. פתיל. יכול שהן שתי מצות. מצות תכלת ומצות לבן. ת"ל והיה לכם לציצית. מצוה אחת היא ולא שתים: ועל החוט של ציצית שעושין ממנו הגדיל. ומיבעיא ליה לאחר שנעשה הגדיל ועדיין הוא ארוך מחבירו. מהו לפוסקו. כלום יש כאן משום תלאן. ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן שפסולה. אין לחוש על זאת. דכי אמרי' תלאן ואחר כך כו'. הני מילי בארבע חוטין. דאי לא פסיק להו הוו להו חד חוטא ואין כאן ציצית כלל. הילכך כי קשר קודם פסיקה הוה ליה עשייתו בפסלות. וכי הדר פסיק להו לאכשורי. יש כאן משום תעשה כמצותו. ולא מן העשוי כבר שלא כמצותו. ותחילת עשייתו צריכה שתהא בכשרות. אבל זה שאינו מצוה לפוסקו כי פסיק להו מאי תעשה איכא: גדיל. בשתי לשונות שמעתיו. חוטין של ערב עבין הארוגים בראש הטלית. ובסופה. ל"א חוטין של שתי שבצידי הטלית מיכן ומיכן. שלועזין צימוייש. ויש שקורין אורלייש. וקשר גודל מראש הצפורן עד פרק ראשון שבאמצע הגודל. ופרק שני שכתב אחי איני יודע איזו פרק הוא קורא שני. והמקום יאיר עינינו בתורתו: שלמה בר יצחק: ת'. כל המקיים מצות ציצית כאילו קיים כל התורה כולה. שנאמר וזכרתם את כל מצות ה'. הא למה זה דומה לעבד מלך שמהלך בכל מקום וחותמו עליו. הכל יודעין שחותם של מלך הוא זה. כך התכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד: ועוד כי כלולה התורה בציצית. שתיבת ציצית עולה שש מאות. וח' חוטין ה' קשרים. הרי תרי"ג. ועוד כת' משפטים ב"ל ידעם. ובארבע כנפות ל"ב חוטין. רמז לתרי"ג מצות שבתורה. כלולה בין ב' דבראשית לל' דלעיני כל ישראל: בסוף החומש: וגדלה מצות ציצית עד לשמים. שהרי תורה כלולה בציצית. ותורה קנין אחד ושמים וארץ קניין אחד. וכת' ביה בשמים. ושמים בזרת תיכן. וזהו ששנינו. ציצית אין לו שיעור למעלה אבל יש שיעור למטה. עד זרת. וגרסי' באילו מגלחין. טווה אדם ציצית לטליתו בחול המועד. אלמא טוייה לשמה בענן: וימדוד חוט ארוך אמה שהיא שתי זרתות עד ארבע אמות. ויפסקם לארבע חוטין. כדתנן פסקו ואחר כך תלאו כשירה. תלאו ואחר כך פסקו פסולה. משום גדילים תעשה לך. ולא מן העשוי בפסלות. שהרי בהכנסת החוטין לא היו אלא חוט אחד מכיון שלא נפסקו. אבל מחוט שמיני הארוך לעשות כרכי החליות אם יארך יותר מדיי אין לחוש לפסקו למידת האחרים. דכיון דאין אנו קפידין בארך שלו גם בפסיקתו אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי. שהרי סוף סוף שמונה חוטין יש כאן: ע"כ ת'. מ"צ: ועל חוט של כרך הנפסק אחר שנקשר ונתלה הציצית: כבר השיבותיו. שכך נוהגין. וכן נהגה הגברת אחותו של יצחק בר' מנחם. ומפיו שמעה. וטעם הפסול איני יודע. שאין תעשה ולא מן העשוי בכל מקום אלא שבשעת עשייתו לא נראה למצוה. כגון הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת דסוכה שסיככה במחובר שאינו ראוי. ואחר קצצו פסולה. דקאמרי' צריך לנענע. ואם לא ניענע הוה ליה מן העשוי בפסלות. וכן החוטט בגדיש ולא היה שם חלל טפח במשך שבעה שכנעשה הזה לא היה אהל. וכשהרחיב החלל אמרי' הוה ליה מן העשוי ופסול. וכן אם תלאן ואחר כך פיסק ראשי חוטין שלהן הוה ליה מן העשוי בפסלות. שכשנתלה על הציצית ונגמר עדיין כולו חוט אחד: ואם לא שתלה הטועה ברבינו יצחק נ"ע הייתי אומר שטעה בזו. דתני ר' חייא הטיל לשתי קרנות בבת אחת כשירה. והוצרכנו להעמידה בפוסק ואחר כך קישר. הא קישר ואחר כך פסקן באמצעם להיבדל זה לקרנו וזה לקרנו פסולה. ואעפ"י שראשי חוטין קודם קשירה נפסקו. וכבר קודם קשירה היו ארבעה חוטין אלא שארוכין היו כדי שתי קרנות. וקצרן לאחר עשייה פסל. ואם מכאן. צלל במים אדירים העל חרס בידו שזו בפסול נעשית. דציצית הכנף כת'. ולא ציצית כנפות. ונהי דבשעת פתיל דהיינו קודם קשירה לא בעינא כנף. בשעת ציצית מיהא בעינא כנף. אבל זה אע"פ שהחוט ארוך הרי בהכשרתו נעשה. שאפילו כל החוטין כולן ארוכין עשר אמות כשירה. דתניא ציצית אין לה שיעור. ואוקימנא אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה: שלמה בר' יצחק: