מחזור ויטרי, הלכות ציצית י

1תקי. עשיית ציצית.

2ציצית זה טעמו ופירושו. תרי"ג מצות תלויות בו. ציצית בגי מטריא שש מאות. ושמונה חוטין של ציצית. ושני קשרים למעלה ושלשה למטה. הרי החשבון של כל המצות שהם שש מאות ושלש עשרה מצות. והזהרנו המקום להתעסק במצות ציצית ולשום בטלית. וצריך לטוות צמר של ציצית לשמה. וכשאתה תולה הציצית בטלית צריך להשים ארבע בתוך שלש. וכן בארבע כנפות של טלית. ושיעור ציצית ח' חוטין. ואורך החוטין כשיעור זרת ושליש גודל. וקודם שיתלהו. צריך שיפסוק. שכך אמרו חכמים תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן פסולה. וכך צריך לעשות יטול הציצית וימדוד במידה. זרת בינוני ושליש גודל. ואחד מאילו שמונה חוטין. צריך שיהא ארוך זרת יותר מן האחרים כדי לשלשל בו האחרים. ואחר שמדדן פוסק ראשיהם ותולה הציצית בכנף וכופלו שלשה כפליים ומניח השני חלקים לענף. וחלק שלישי ישלשל ויכרוך בחוט הארוך. ויעשה שני קשרים למעלה סמוך לכנף. וג' קשרים למטה סמוך לענף. ויהא כורך והולך עד שישלש גדיל. ושני שלישי ענף. ויהדק הגדיל בחוט הארוך כל כך דלהוי מהודק יפה יפה כדי שיהא שוה לחביריו. ולא יהא ארוך יותר מחביריו: ל"א. כך סידורו של ציצית: פוסק מן הפקיע שנטווה לשם ציצית ד' חוטין. וישער שכל חוט וחוט מאותן ארבעה שכשיכפלנו לשנים יהא שיעורו של כל חוט מהשמונה בין גדיל וענף שיעור זרת. והזרת הוי כפשיטת יד באלכסון. מזרת שהיא באצבע קטנה עד הגודל. ונוהגין כן באשכנז שמודדים אמה אחת מכל חוט וחוט. וכן לארבע חוטין. ולכשיכפלם הן ח' חוטין. ואמה היא שתי זרתות. והיינו שכשכפל החוט הוי אורכו זרת. ואחר כך יפסוק ראשי חוטין שלהן. ותולה בכנף. דהכי אמרי' תלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם פסולה. ומשום הכי צריך לפסוק תחילה. ומרחיק תליית החוטין ממקום שנוקב הטלית לתלות החוטין. צריך להרחיק אותו נקב משפה תחתונה של בגד ממקום גודל. דהיינו באורך אצבע מן הצפורן עד הפרק דהיינו שתי אצבעות: ונוהגין באשכנז שמרחיקין אותו כמו כן. משפה אחרת שבאורך הטלית ברוחב גודל. וחוט רביעי שכורך בו את הציצית צריך להניחו ארוך כשיעור שיכול לכרוך את הציצית שיהא שליש גדיל: ומכל מקום קודם תלייתא פוסקו. ואחר כך כורכו לציצית סביב. וקודם שיכרוך אפילו כרך אחד יעשה למעלה סמוך לטלית שני קשרים. ואחר כך יכרוך. עד שיהא שליש גדיל ושני שלישי ענף. ויעשה שלשה קשרים שסמוכין לענף למטה. ולהכי עביד שנים למעלה ושלשה למטה. משום דמעלין בקודש ולא מורידין: ת'. העושה ציצית לעצמו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות ציצית לשמה: שהחיינו: וכשהוא מתעטף מברך להתעטף בציצית. כך כת' בהלכות: ובסידור אחר מצאתי. העושה ציצית לעצמו. על מצות ציצית. העושה תפילין. על מצות תפילין. מניחן. להניח תפילין. חולצם. לשמור חוקיו. העושה מזוזה לעצמו. לעשות מזוזה. כשהוא קובע אותה. על מצות מזוזה: וקצת דברי שניהם שיבוש דקאמרי' מתני' ב"ש היא. לאפוקי מן הילכת'. בההיא דהעושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו. דלאו הילכת' היא. דלא מברך שהחיינו אלא על דאתי משתא לשתא. דאמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא להו מהו לימא זמן בראש השנה ויום הכיפורים. כיון דמזמן לזמן אתי אמרינ'. וכי נמי קא אמרינ' בסופה. אתו לקמיה דרב יהודה. אמר להו אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. דקרא נמי משתא לשתא אתי. אלא דבר ברור הוא. דעל כל דאתי משתא לשתא הוא דמברכינן שהחיינו. וציצית לא קבע לה זמן. הילכך לא צריך לומר שהחיינו. דלאו הילכת' היא. וכן עיקר: ודקאמרי' העושה ציצית לעצמו מברך על מצות ציצית. לא קאי: כאשר כתב רב אלפסי. גרסי' בהתכלת. רב נחמן אשכחיה לרב אדא דקא רמי חוטי וקמברך לעשות ציצית. א"ל מאי האי ציוצין דקא (שמעטו) [שמענא] הכי אמר רב ציצית אינה צריכה ברכה. ובההיא שמעתא מסיק ואזיל נמי מסוכה. מדתניא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו. ואילו לעשות סוכה לא מברך. וכן מוכח גבי תפילין התם מדשלח בו. על תפילין של יד מברך להניח תפילין. ואילו לעשות תפילין לא מברך: ושמא אירושלמי סמיך. דתניא בירושלמי בפרק הרואה. העושה ציצית לעצמו יאמר בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות ציצית. וכן לולב ומזוזה וכל המצות: ומייתי לה בערוך בערך צץ: ושקלינן וטרינן ואסקינן דבהא פליגי דרב אמר ציצית אינה צריכה ברכה. קסבר חובת נברא הוא. והויא ליה מצוה שעשייתה אינה גמר מלאכתה. וכל מצוה שעשייתה אינה גמר מלאכתה אין צריך לברך. שהרי תפילין שעשייתן אינם גמר מלאכתם. ואינו צריך לברך לעשות תפילין. ומאן דאמר ציצית צריכה ברכה. קסבר חובת טלית היא. והויא לה מצוה שעשייתה היינו גמר מלאכתה צריך לברך. כמו המילה שעשייתה גמר מלאכתה וצריך לברך. והילכת' כרב דאמר חובת גברא הוא. דהא אנן לא מברכינן לעשות ציצית. הילכך הא דאמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ליתא: והכי כתב בעל הלכות: ואיכא מאן דאמר הילכת' כשמואל דסבירא ליה דחובת טלית היא: ואנן כתבינן מאן דסבירא לן: כך כתב רב אלפסי: בתשובות הגאונים: ולענין מאן דניפסיק ליה חוטא דתכילתא. ת"ש מי שנפסקה לו חוט של תכלת בשבת. אסור לבא לביתו דרך רשות הרבים. כי הא דרבינא הוה מסגי בתר מר בריה דרב אשי בכרמלית. ואיפסיק חד קרנא דגלימיה. א"ל מאי דעתיך. דאשדייה. והתניא גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. איכא דאמרי [בשבתא] דריגלא הוה. ולא א"ל ולא מידי ער דמטא לביתא. א"ל אילו אמרת לי התם שדיתיה. והתניא גדול כבוד כו'. תרגמא רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור: וכן הילכת': בהגדת': למה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש. שבשעת שנתחייב מקושש על שחילל את השבת. אמר משה לפני הק' רבונו של עולם כת' בתפילין. למען תהיה תורת ה' בפיך. אילו הן תפילין. וצוית שלא לנושאם בשבת. אילמלא היה נושאם היה נזכר מן השבת ולא היה מחללו. אמר לו הק' הריני קובע לך מצות ציצית. שעל ידה נזכרין מן המצות כמו תפילין: ונוהגת אף בשבת: ע"כ: בדיברות שכת' בהם באר היטב. יש בהן תרי"ג אותיות. מאנכי עד כל אשר לרעך. סימן לתרי"ג מצות וכולן ניתנו למשה בסיני:

3סליקו הילכות ציצית.