משאת משה על אסתר ז:ז

1והמלך קם בחמתו וגו'. ראוי לשים לב אחד אומר בחמתו ומהראוי היה יאמר קם בחמה וידוע שחמתו היתה ולא של זולתו. ב' למה הלך אל גנת הביתן אם הוא שבקש להסיר חמתו ממנו א"כ איך ראה המן כי כלתה אליו הרעה מאת המלך והלא נהפוך הוא כי אדרבה לשכך חמתו היה הולך ואם הוא שהמן לא הבין דרכו וטעה א"כ יאמר כי חשב ולא כי ראה שיורה כי עין בעין ראה והכיר כי כלתה אליו הרעה מאת המלך. ג' איך כאשר כלתה הרעה מאת המלך הלך לבקש מאת המלכה כי מכ"ש שכלתה אליו הרעה מאת המלכה כי היא המכורה ומרת נפש על נפשה ועל עמה. די איך המלך לא נתן אל לבו לומר למה על זאת יומת המן והוא לא ידע כי יהודית היתה לקנותה כי הנה גם למלך לא הגידה אסתר את עמה עד היום הזה ואיך יתכן כי לא ידע ואשם. ה' או' והמלך שב וגו' כי אומר אל בית משתה היין הוא מיותר כי אין שיבה צודקת רק אל המקום אשר היה שם בראשונה. ו' או' הגם לכבוש כי מהנראה כי קנאת חמת גבר בערה בו וא"כ למה אמר לכבוש שהוא לשון כבוש עבדות. ז' אומר ויאמר חרבונה מה היה לו שלא דבר עד כה. ח' אומר גם הנה העץ כי מהראוי יאמר גם הנה עץ עשה ולא ידבר כאילו המלך ידע כי עשה עץ למרדכי. ט' למה הודיעו שעשאה בביתו. י' או' עומד שהוא מיותר וגם הודיעו השיעור שהוא גבוה נ' אמה. י"א או' אשר דבר טוב על המלך שנראה כמיקל על מעשה מרדכי ומהראוי יאמר אשר הציל נפש המלך וכיוצא בל' זה אך לא אשר דבר טוב שיורה שהיה דבור בעלמא שנראה שהוא מיקל בתער גדולת הטבתו. אמנם הנה ארז"ל על וחמת המלך שככה ב' שכיכות למה אחד על הריגת ושתי וא' על שבקש להרוג את אסתר הנה ננקוט מיהא כי לא שכח חמת הורגו את ושתי ע"י המן כ"א היתה שומה בלבו על המן ועד כה היתה חמתו בו ומה גם לקצת דרכים אשר כתבנו על וחמתו בערה בו המורים כי רע עליו אשר עשה שהביאה עד שערי מות כי טוב טוב היתה לו שתיקותו מדבורו כי לצניעות תחשב לה. וכן כתבנו על כשוך חמת וכו' זכר את ושתי וכו' כי כשוך חמתו על שעברה צוויו זכר אותה כי חשובה מאד היתה ואת אשר עשתה כי צניעות היה ואשר נגזר עליה מות שלא כדין. ונבא אל הענין אומר כי בשמוע המלך את דברי אסתר לא יבצר ממנו לדון דינו לחזור לומר יודע אני כי לא עלתה על לבו לכלול את אסתר במכירה כי הלא לא ליהודית חשבה והיא טענת אמת אך הנה ראה מעשה אסתר ונזכר הליכת ושתי מן העולם על ידו ותתעורר חמתו אשר בלבו עליו ובשצף קצף תתמלא סאתו באומרו איזה זכות אבקש לו על זאת כי הלא יוכלו לאמר לו ולטעמיך בושתי מאי איכא למימר ע"כ בזוכרו חמתו של ענין ושתי נגע עד לבו ויקם במר נפשו אל גינת הביתן מקום אשר שם נגזר עליה כי שם היה המשתה ומשם שלח אחריה ושם נאמר לחכמים כדת מה לעשות ושם נקרא איש בליעל ממוכן הוא המן וקירב מיתתה באו' לא על המלך וכו' כ"א על כל השרים שע"כ הוכרח המלך להודות בל יראה בלתי שם על לב כבוד השרים שעותה עליהם לעיניהם כי שרי המדינות שם היו וזהו והמלך קם בחמתו שהוא בחמתו הידוע לו שהיתה בקרבו על דבר ושתי וע"כ הלך אל גנת הביתן להתאבל עליה במקום אבודה לבלתי הנחם או לבקש לו זכות ע"כ והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר כי ראה מלכת המלך אל גנת הביתן כי כלתה אליו הרעה מאת המלך כי זכור יזכור ותשוח עליו נפשו על אשתו במקום ההוא ואיך ילך שם המן לבקש על נפשו כי המקום ההוא יהיה לו למזכיר עון להתפש ואדרבה להבעיר אש חמתו עליו הלך שם ע"כ עמד עם אסתר לאמר לה הנה אני הסיבותי מלכותך בהיותי גורם את מיתת ושתי וגם עתה לא לבי הלך לקנותך כי לא ידעתי כי יהודית היית ועוד זה מדבר וזה בא מגנת הביתן שאחר הכאיב לבו מושתי בגנת הביתן מקום רעתה שב אל מקום משתה היין הוא המקום כי שם נגלה אליו קנות המן את אשתו להריגה להוסיף יגון ואת על יגונו מהקודמות וירא והנה המן על המטה וגו' אז אמר הגם לכבוש וגו' לומר האם גם כוונתך לקנות את המלכה לשפחה ביום קנותך את היהודים הנה על זה החרשתי כי כספך הוא אך עמי בבית בתמיה כי רעה זו אין לה שיעור או יאמר הגם לכבוש את המלכה היה דעתך בקנייה ע"כ בא לכבשה כי קנאה הנה זה היה יכול לעשות גם עמי בבית כי כספו הוא כלו' אך מעשותו זאת ליגש אליה עודנו חוץ מהבית אין זה רק כי זמה בלבו והנה הלא כמו זר נחשב יהיה זה בדעתו בעת שאימת מות נפלו עליו אלא שהיושבים לפניו לא שמו לב אלא למה שהדבר יצא מפי המלך גם שלא היתה סברא ומיד פני המן חפו כאלו כבר נגמר דינו וחפו פניו בל יראה פני מלך כי באור פני מלך חיים והנה גם שפני המן חפו לא הוציא המלך מפיו להמיתו והוא כי היה נבוך שעדין היה מסתפק אם חפץ מות המלכה היה המן ומה גם במה שכתבנו למעלה כי היה בלב המלך כי המן היה סבה להנצל מלמות ע"י בגתן ותרש שגלגל ביאת אסתר למלכות שע"י ניצול ע"כ בא חרבונה ויאמר הנה ראיתיך כמסתפק אם גם על המלכה פירש מצודה המן לקנותה להמיתה כי ע"כ לא כעסת רק בזכור את ושתי וגם עתה שאמרת הגם לכבוש לא הוצאת מפיך מילין להורגו על הספק וגם שעל ידו נתגלגל טוב לך אך דע לך כי חפץ המיתך היה ואל תתמה כי הנה לך ראיה כי גם את המלכה דמה להרוג וגם קץ בחיי המלך כי הלא גם העץ אשר עשה ע"י עצמו למרדכי לא משנאתו אותו עשה רק על אשר דבר טוב על המלך שגם שלא בא מרדכי להגיד לך על בגתן ותרש כ"א שהגיד לאסתר באופן שעדין היה אפשר שלא תבא הצלת המלך אל הפועל אם לא היתה אסתר מגדת למלך אעפ"כ על מציאות דבר טוב על המלך ביקש המיתו וא"כ כ"ש שאסתר אשר הגידה למלך והצילו ממות שעליה תעבור כוס כי חפץ מות המלך הוא וז"א גם הנה העץ וגו' לומר גם את מרדכי בקש להמית על אשר דבר טוב כמו שמבקש להמית את אסתר כמו שכתבנו שאם מה שבקש להמית את מרדכי היה על אשר יהודי כבר קנוי הוא לו וישמידהו בכלל השאר כי הנו ככל המון ישראל ואם על שאינו משתחוה לו למה עוד העץ עומד ולא הרסו אחרי ראותו שמרדכי הוא איש אשר המלך חפץ ביקרו על הצילו ממות נפשו וז"א עומד ועוד טענה ב' שאם הוא על עוברו מצות המלך שצוה שיהיו כורעים ומשתחוים להמן יתלנו על עץ גלוי לכל העמים ולמה עשאו בביתו אך אין זה כ"א כי חרה לו על דברו טוב על המלך וע"כ עשה בהחבא וקרב ביתו לטרוף כאריה נפשו בנשף בערב יום אשר לא יודע למלך דבר וז"א בבית המן ולהיות כוונתו לומר כי המן בלב אויב המלך הוא לא אמר הנה עץ עשה וגו' רק הנה העץ לומר כי מה שעשה היה על כונה זו על שדבר טוב על המלך מש"כ אם היה מדבר דרך הודעה הנה עץ עשה שהיה נראה שלהודיע מציאות העץ כיוון אלא שמסברא אמר שהיה על שדבר טוב ע"כ מזה עשה עיקר וש"ת אעיקרא דדינא פירכא כי מי יגיד שלמרדכי עשה העץ ולא לזולתו לז"א גבוה נ' אמה כי מה עלה על רוחו לעשות עץ גבוה נ' אמה והוא פליא' שלא נעשה כן לכל גוי אך אין זה כ"א שליראתו שלא יוכל לו כי חכם גדול הוא ע"כ נתחכם כנ"ל שצירף נ' כחות טומאה לעומתו גם עשה על שמו שאות ראשונה שבמרדכי ואות אחרונה עולים נ' למען הכניעו בנ' כחות טומאתו כשמוע המלך כן אמר תלוהו עליו שאדרבה אותיות שמו של מרדכי יכניעו את המן ואת חמישיו ומה גם כי בדברי חרבונה ראה כי אשר דמה שהוא השם נפשו בחיים אדרבה הוא היה מבקש להרוג הגורם הצלתו א"כ איפה יותן תמורתו רע בטוב והנה ארז"ל כי חרבונה הוא אליהו שנדמה כא' מן הסריסים והלא כמו זר נחשב אמרו אחד מן הסריסים שיורה כי לא אליהו היה כ"א אחד מסריסי המלך ממש אך אחשוב לדקדק בזה אומרו לפני המלך שהוא מיותר אך יאמר ויאמר חרבונה אשר הוא אחד מן הסריסים לפני המלך כלו' כי לפני המלך במה שהוא אדם הרואה לעינים הוא אחד מן הסריסים אך לא לפני ה' כי אין המלך רואה רק מה שנדמה לפניו כאחד מן הסריסים ושמעתי מי שדקדק בזה שחרבונה שנזכר פה הוא בה"א בסוף תיבה ולא באלף כחרבונה הנזכר למעלה בין סריסי המלך וע"כ הטיבו אשר דברו כי לא ראי זה כראי זה ואפשר לבא אחריו ולמלא את דבריו כי הה"א שהיא חמשה רמז לחמשה אותיות שבאליהו: