מלאכת שלמה על משנה בבא מציעא ב:יא

1אבידתו וכו' פ"ד מיתות דף ס"ד:

2אבידתו קודמת דאמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון הזהר וכו' ובפ"ד מיתות דף ס"ד אמרינן דמדכתיב אפס נפקא לן דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחן שלא יהיה בהן אביונים ניכתוב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך אפס לשון חדלה וכלייה כמו כי אפס כסף ע"כ. ובגמ' אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך פי' אעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמ"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:

3אבידת אביו ואבידת רבו וכו' עד סוף הפרק בהלכות ת"ת רפ"ה גם ברפי"ב מהלכות גזלה. ובטור יורה דעה סימן רמ"ב ובחשן משפט סימן רס"ד:

4של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק אם מקרא אם משנה אם תלמוד ומתני' דקתני ורבו שלמדו חכמה ר"ל רוב חכמתו וז"ל הרמב"ם ז"ל ברפי"ב מהלכות אבידה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו ע"כ:

5שאביו הביאו וכו' ורבו שלמדו חכמה מביאו וכו' גרסי' והטעם מובן. ופלוגתא דתנאי ואמוראי היא בירושלמי דפירקין ודס"פ בתרא דהוריות דגרסי' התם תני איזהו רבו שלמדו חכמה כל שפתח לו תחלה דברי ר"מ ר' יהודה אומר כל שרוב תלמידו ממנו ר' יוסי אומר כל שהאיר עיניו במשנתו רב כר"מ ור' יוחנן כר' יהודה ושמואל כר' יוסי ע"כ. אבל בגמרא דילן גרסי' הכי ת"ר רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר"מ פי' שלמדו חכמה תלמוד דהיינו טעמי משנה ולהבין הסותרות זו את זו ולתרצם או לומר הא מני חכם פלוני הוא ובגמ' איתא דשמואל קרע מאניה אההיא מרבנן דאסבריה מתני' דבפ"ג דתמיד אחד יורד לאמת שחי ואחד פותח כיון:

6ואם היה אביו שקול כנגד רבו [הגהה לא משמע כן מפי' רעז"ל סוף מסכת כריתות] גרסינן ברישא וכן הוא ג"כ בהרמב"ם ז"ל בהלכות אבידה אע"פ שאינה כן בהלכות ת"ת פ"ה אבל בסיפא גרסי' ואם היה אביו חכם וכן הוא בירושלמי וכתב הרא"ש ז"ל דכך היא גרסת הרב אלפס ז"ל ונראה דלענין פדיון נפשות לא בעינן שקולין כמו לענין השבה ע"כ. [הגה"ה הטור כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל דלענין לפדותו ולפרק משאו אם אביו חכם הוא קודם אפילו אינו שקול כרבו ע"כ]. וכתב עליו הבית יוסף שם סוף סימן רמ"ב דף רצ"ג ע"ב וכן משמע ודאי לישנא דמתני' דבהאי נקט אם היה אביו שקול כנגד רבו ובהאי נקט אם היה אביו תלמיד חכם וטעמא דמילתא דבפדיון שהם בסכנת הגוף כיון שאביו ת"ח אע"פ שאינו שקול כרבו חייב להציל נפשו מני שחת קודם כל אדם אבל אבידתו שאינו אלא הפסד ממון אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט אין רע. ובהיו נושאין משאו משמע לי דאפי' אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו ה"ל ככבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו אלא מדתנן בסוף מסכת כריתות אם זכה הבן לפני הרב הרב קודם את האב בכל מקום שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו לא משמע הכי דכיון דמהאי טעמא הוא דכבוד רבו קודם לשל אביו כשאביו הוא שקול כרבו כיון שאין אביו חייב בכבוד הרב אין לו להקדים כבוד רבו לכבוד אביו והדבר צריך לי עיון עד כאן לשונו ז"ל. ובספר הלבוש שם ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"ד מצאתי כתוב וז"ל והא דלגבי השבת אבידה רבו קודם לאביו אפילו אביו ת"ח אא"כ הוא שקול כרבו וגבי פירוק משאו ופדיונו אם אביו ת"ח הוא קודם לרב אפילו אם אינו שקול כרבו טעמא דמילתא נ"ל דגבי השבת אבידה כיון שאינו אלא הפסד ממון ואינו עובר ע"ד אביו אלא מעט לפיכך אע"פ שאביו ת"ח אם אינו שקול כרבו אחז"ל שיקדים כבוד הרב שהוא כבוד תורה לכבוד האב שהרי מן הדין גם האב חייב לכבד את הרב הזה שהוא גדול ממנו ואפשר לומר שגם האב מוחל לבנו בזה כיון שיודע שהרב גדול ממנו אבל אם הוא שקול כמותו שיש לגבי האב תרתי כבוד אב וכבוד תורה והאב אינו מוחל בזה לבנו דלמה ימחול לו כיון שהוא גדול כמו הרב לפיכך האב קודם אבל בפירוק משא ופדיון שבויים שיש בהם צערא דגופא לפיכך אם אין האב ת"ח הרב קודם דכבוד תורה עדיף אבל אם האב ת"ח אע"פ שאינו שקול כמו הרב מ"מ כיון שיש לבן גבי אב תרתי כיבוד אב וכבוד תורה אע"פ שאינו גדול כמו הרב אמרו שיקדים האב דכיון דאית ליה צער דגופו ודאי אינו מוחל לבן בשביל כבוד הרב אע"פ שהרב גדול ממנו עד כאן לשונו ז"ל: