מלאכת שלמה על משנה בבא מציעא ב:ט

1איזוהי אבידה וכו' ע"ס הפרק ביד שם פי"א סימן י"ד י"ח י"ט וברפי"ב עד סוף סי' ד' ובפט"ו סי' ב'. ובטור ח"מ סי' רס"א ורס"ה ורס"ז:

2מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ואפילו כמה ימים ראה אותם אבל אם ראה אותן בלילה חייב להחזיר ואם ראה בבקר בהשכמה או סמוך לחשכה שלשה ימים זה אחר זה ה"ז אבידה ודוקא רועה בדרך דאיכא תרתי לטיבותא אבל רצה בדרך זמנין הוי אבידה כגון דאפה לגבי דברא רועה בין הכרמים אם כרם ישראל הוי חייב לסלקה משום אבידת בעל הכרם וכיון דחייב לסלקה משום דאנקטה נגרי ברייתא חייב להחזירה ואם כרם דגוי אי באתרא דקטלי הבהמה בלא התראה חייב להצילה ולהחזירה לבעלים ואי באתרא דלא קטלי עד דאתרו ביה אין חייב להטפל בה דאי לא אתרו לא קטלי לה ואי אתרי ולא איזדהרו בה אבידה מדעת היא:

3שנאמר השב תשיבם בגמ' פריך אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני ומשני השב אפילו מאה פעמים שהוא מקור [הגהה וכן הוא בפירוש הרמב"ם ז"ל]. תשיבם אין לי שנקראת השבה אלא לביתו לחרבתו ולגנתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ואשמועינן דאי אהדרה לדוכתא דמנטרא לא צריך דעת בעלים לומר לו ראה פרתך שהחזרתיה לגנתך שמצאתיה דכל מילי צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן וד' שומרים שאם לא הודיעו חזרתה ומתה או נגנבה חייבי' באחריותה שכיון שידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא האכילה חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בה השבות הרבה. עזוב תעזוב נמי אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת"ל תעזוב מ"מ וכן נמי דרשינן קרא דהקם תקים עמו אפילו אין בעליו עמו וכולהו קראי דכגון אלו דריש להו בגמרא בפירקין:

4היה בטל מסלע וכו' תוס' פ' שני דייני דף ק"ח ודפ' עד כמה (בכורות דף כ"ט:)

5אלא נותן לו שכרו כפועל בטל בספרי כתיבת יד ל"ג מלת בטל במתני' וכן משמע קצת מן הגמ' דמייתי תוספתא דקתני בה כפועל בטל ועלה בעי בגמ' מאי כפועל בטל וכו' ובהרא"ש ז"ל נמי ליתיה וכן מוכח נמי מתוספות המוגהות דבבכורות פרק עד כמה וכמו שכתבתי שם בסימן ו'. אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס לה וגם בטור ח"מ סימן רס"ה. ועיין בספר משרים נתיב כאף ח"א וחלק ד'. ור"ח מפ' דכפועל בטל ר"ל שאם החזיר את האבידה בשעה שיש לו מלאכה מרובה שהוא משתכר ביוקר ושהה בחזרתה שיעור שהיה מרויח סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה משתכר בשיעור חזרה זו אלא חצי סלע לפי שהיה משתכר בזול כדי שלא יהיה יושב ובטל וכן פי' הרי"ף ז"ל ג"כ בתשובה וטעמא דמילתא דמשערין ליה כשער הזול כתב הרנב"ר ז"ל דכיון דמדעתא דנפשיה עבד שהרי כיון שלא היה שם ב"ד לא היה מחויב להתבטל מן הסלע ושלו קודם כדתנן במתני' אלא מצוה בעי למיעביד לפיכך הטילו חכמים פשרה זו ע"כ בנמקי יוסף וע"ש עוד. וגם הרב המגיד שם פי"ב כתב כדברי רבינו ירוחם ז"ל בשם הרשב"א ז"ל שכתב כן בשם ר"ח והר"א ורב אלפס ושלזה הסכים הרמב"ן ז"ל וכתב שהרמב"ם ז"ל יש לו פי' אחר:

6אם יש שם ב"ד וכו' כתוב עוד בנ"י אמר המחבר הא דאמרינן אם יש שם ב"ד וכו' בספרים לא גרסינן עמו אבל בהלכות כתוב עמו [הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה עמו וכתב שכן מצא בכל הספרים]. כלומר עם בעל האבידה ואינו מחוור שכיון שבעל אבידה עמו למה לי שיתנה עמו בפני ב"ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב ליתן לו כל מה שהי' מתבטל כמו שהתנה דא"ל אפסדתן וכדאמרי' בפרק הגוזל בתרא טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד הצודה דגים מן הים משום דא"ל אפסדתן כן כתב הרנב"ר ז"ל:

7שלו קודם ודוקא כגון שהיה בטל מן הסלע דלא מצי למישקל מחבריה בלא תנאי כדאמרן א"נ דהיכא דשלו מרובה דהוה מפסיד דודאי לא יטול מבעל אבידה טפי ממה שהחזיר לו אבל כל היכא דשלו מועטת כיון דמן הדין שלו קודם הלכך אפילו היכא דליכא ב"ד מניח את שלו כדי להחזיר של חברו ונוטל ממנו שיעור זה שהפסיד בודאי דה"ל כשכרו של פועל בטל ודבר ברור הוא. ולא תיקשי הא דתנן בב"ק פרק בתרא זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו דאלמא דאע"ג דהפסיד מועט כדי להחזיר את המרובה לא שקיל לי' מבעל אבידה דהתם היינו טעמא דכיון שהיה חברו בפניו והיה יכול להתנות ולא התנה איהו הוא דאפסיד אנפשיה הרנב"ר ז"ל עכ"ל נמקי יוסף. וז"ל הרא"ש ז"ל דמתני' דהתם כיון שבפני הבעלים הוא ה"ל להתנות ומדלא התנה הפסידו ולא יטול אלא שכר טורחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לי דמי הפסדו ע"כ: