מנחת חינוך ג:ג

1אפילו הוא פחות מכזית וכו'. והטעם דהוי ברי' ע' בגמרא ואם הוא גדול ויש בו כמה זתים חייב על כזית ממנו ככל איסורין שבתורה וער"מ פי"ד מהמ"א דכל איסורי תורה שיעורן בכזית בינוני חוץ מה שיבואר במקומו מה שצריך יותר מכזית. וח"ש אסור מן התורה בכל האיסורים כר"י ביומא ואין לוקין ומה שבין השיניים אינו מצטרף לכזית ומה שבין החניכים מצטרף עפגה"נ דהנאת גרון הא איכא ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל ח"ז חייב דנהנה גרונו בכזית ואפילו אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו הח"ז בעצמו גם כן חייב דהרי נהנה גרונו בכזית כ"ז מבואר שם פגה"נ ועיין בת"י ביומא פ"א דדוקא אם הקיאן שלא בפניו אבל בפניו נמאס וה"ל שלא כד"א ופטור ע"ש ואם הניח כזית איסור בחמה ונתמעט פטור כיון דליכא השתא כזית ואם חזר והניחו בגשמים ונתפח חייב ופחות מכזית אף שנתפח ועמד על כזית אין לוקין ע' ש"ס דמנחות וכזית איסור אפילו אכל מעט מעט בזאח"ז אם יש מתחלת האכילה עד סופה כדא"פ מצטרף ויותר מכא"פ אינו מצטרף ושיעור א"פ להר"מ ג' ביצים והרבה פוסקים סוברים דהשיעור ד' ביצים ושיעור כזית י"א דהוא חצי ביצה ע' או"ח סי' תפ"ו ומג"א שם ועיין במצות עינוי יוה"כ בררתי ב"ה דאכ"פ אף דידוע דאין כל טבעי אנשים שוים יש ממהר לאכול ויש מאחר מכל מקום אם אכל כזית בזאח"ז לא משערינן בדידי' כפי שיעור שמשהה בא"פ אלא משערינן באדם בינוני גם בררתי שם דאין משערין דוקא במאכל ביצים רק כל מאכל משערינן בדידי' כמה שיעור המאכל ההוא לשהות אם יאכל אדם בינוני מהמאכל הזה כשיעור א"פ כי אין כל המאכלים שוים יש נאכל מהר ויש נאכל במתינות אלא כל מאכל בדידי' משערינן ע' מצוה שי"ג ביארנו בעזה"י ויונעם לך. אך כ"ז בשאר איסורין ובגיד הנשה ע' פמ"ג ס"ה שחידש דכמו דאמרינן ספגה"נ גבי אמ"ה דחלקו מבחוץ פטור אף דאכל בכא"פ מכל מקום כיון דחידוש הוא דמצטרף גידין ועצמות אין לך בו אלא חידושו דוקא אם אכל בפ"א ולא תוך א"פ ע"ש ברש"י וכ"פ ר"מ פ"ה אם כן בגה"נ ודאי חידוש הוא דאין בגידין בנ"ט וחייב על עץ בעלמא אם כן אם חלקו להכזית גם כן פטור וא"ח אלא אם אכל בב"א ולא כא"פ ע"ש סי' ס"ה וע' מצוה קס"א הקשיתי על ד"ז דאמ"ה מש"ס דזבחים דמבואר שם איפכא והקושיא עלתה ע"ש מלכים גדולי הדור וא"צ לכפול הדברים וע"ש בפרי מגדים שהעלה לפ"ז דח"ש מותר גבי גיד דל"ש חזי לאצטרופי דחזל"א בכ"מ היינו דיאכל עוד בתוך כא"פ לתשלום השיעור וכאן ל"ש זה כי חלקו פטור וא"ח בתוך כא"פ אך כתב דאפשר חזי לאצטרופי הפירוש דראוי לאכול כל השיעור בב"א ע"כ גם כאן אסור ח"ש ועשו"ת ש"א ה' חמץ שכתב דח"ש א"ע עב"י דל"ש צרוף בכא"פ מבואר מדבריו דדווקא ח"ש אם חל"א בכא"פ אסור ויבואר אי"ה במקומו.

2והנה איסור זה אינו אוסר שום תערובות בטעם כי פסקינן דאב"ג בנ"ט כמבואר בש"ס ור"מ פט"ו המ"א ובשועי"ד בכ"מ ועיין שבועות כ"ב אבעיא בש"ס באומר שבועה שלא אוכל עפר כיון דא"ר לאכילה דעתו בשבועה אפילו אכ"ש והדר אבע"ל בחרצן כיון דלא מתאכל דעתו בכ"ש א"ד כיון דמתאכל על ידי תערובות דעתו אכזית והדר אבעי' בחרצן לנזיר כיון דאסור עליו דעתו אכ"ש וזה פשטינן שם דאף על פי דאסור עליו מכל מקום מחמת שהוא רק ארי' רביע עליו דעתו אכזית והיינו דווקא איסורין אבל חרצן לנזיר דגם בלי האיסור לאו בר אכילה הוא והוי כחרצן לכל אדם וקאי בספק אבל הר"מ פ"ה מהל' שבועות פסק דחרצן לנזיר דווקא בכזית כיון דמושבע מהר סיני אכזית דעתו אכזית. וע"ש בכ"מ בשם הר"ן שתמה ע"ז דסברת הש"ס היא אף באיסור מכל מקום דעתו אכזית אבל מכל מקום האי טעמא דא"ר לאכילה לא מגרע מחמת האיסור וע"ש בלחם משנה ואין כאן מקומו. על כל פנים כאן אם נשבע שלא לאכול גיד גם כן להר"מ דעתו אכזית כיון דהאיסור הוא בכזית. ולדעת הר"נ הוי ספק אם אכל פחות מכשיעור שמא דעתו אכ"ש כיון דא"ר לאכילה כמו עפר וחרצן ונ"מ גם כן בזה"ז אף דליכא קרבן מכל מקום לדעת הפמ"ג דח"ש מותר בגיד וכ"ה סברת הש"א אם כן הנשבע שלא יאכל גיד אפשר דעתו בכ"ש כיון דלא חזי לאכילה אם כן אסור לאכול אף ח"ש ולדעת הר"מ אין דעתו אלא אכזית ואין שבועה חל כלל דאין חל על איסור גיד עיין ר"מ בדינים הללו וא"כ מותר לאכול ח"ש ואף דבכ"מ מחמת שבועה חל ג"כ האיסור דח"ש ער"ם פ"ג מה' שבועות ומ"ל שהאריך בזה היינו דוקא אם חל השבועה על השיעור אם כן ח"ש אסור ככל איסורים שבתורה אבל כאן להר"מ דדעתו אכזית ואין השבועה חל כלל דאאחע"א ע"ש פ"ה אם כן ח"ש מותר וזה נראה לי פשוט כיון דאין בגידין בנ"ט ומבואר שם בש"ס דפסחים דלאו בכלל אכילה היא ול"ש לומר כשהותרה וכו' אם כן בודאי הרי היא כעפר ונ"מ לענין דינים אלו דשבועות וב"ה בדיני שבועות יבואר ע"נ אך כאן א"ל דאף דדעתו אכזית מכל מקום אם אוכל ח"ש גיד [חייב] משום שבועה ואי דאין שבועה חל על זית ז"א דאם יאכל עוד ח"ש יהי' חייב על שבועתו דאיסור גיד אינו חל דחלקו פטור וא"כ אינו מושבע ע"ז מה"ס יחול איסור שבועה דאם אמר שבועה לא אוכל חייב בודאי אף אם אוכל בכא"פ ובגיד א"ח בכא"פ וכמ"ש ואם כן ח"ש אסור דחזל"א מחמת איסור שבועה ולומר דמסתמא להר"מ דעתו לאסור על עצמו כמו שאסרה תורה גבי גיד והיינו בב"א צ"ע ואם כן כיון דלענין שבועה חל"א ממילא כ"ש אסור ויבואר לקמן אי"ה וער"מ שם ה' יו"ד דכל האוכלים האסורים א"ח עליהם עד שיאכל אותם רק [כדרך] הנאתן חוץ מבב"ח וכה"כ כיצד הרי שהמחה את החלב וכו' או שעירב דברים מרים וכו' או שאכלם לאחר שנפסד מאוכל אדם פטור וכו' והוא מש"ס דפסחים. והנה גה"נ אף דעץ הוא והתורה אסרתו מכל מקום הוי כדרך אכילה ואם עירב דבר מר או שהפסידו בודאי פטור דהר"מ לא הוציא רק בב"ח וכה"כ וכ"ה בפסחים כ"ד וכ"מ בפרי מגדים יו"ד סי' מ"ב.

3וכל האיסורין מאיסורי מאכל אם לא לעסו רק שבלע ודאי חייב כמו בלע מצה יצא וכ"מ להדיא בספגה"נ בגרוימתא זעירא שלא לעסו רק שבלע וחייב ע"ש וע' כתובות למ"ד ע"ב מבואר גם כן בתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא לעסו דחייב ע"ש אך במצה מבואר דאם כרכו למצה בסיב ובלעו דלא יצא ואיך הדין בכל איסורין אם כרכן בסיב ובלען אי חייב עליהן עמ"ל פי"ד מהמ"א הי"ב כמה חילוקי דינים. ולענין אי גה"נ מותר בהנאה דעת הר"מ בפירקין הי"ד וט"ז דמותר בהנאה וע' רא"ש פגה"נ שתמהו עליו החכמי לינול דמבואר בפסחים דלר"א דסובר כ"מ שנאמר ל"ת איסור הנאה במשמע עכצ"ל דהמשנה דשולח אדם ירך וכו' דנראה דגיד מותר בהנאה דאמרינן כיון שהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה דהם בכלל היתר דלגר אשר בשעריך וכו' ומקשה בש"ס התינח למאן דס"ל יש בגידין בנ"ט אבל למאן דסובר אב"ג בנ"ט אינו בכלל היתר דלאו בר אכילה הוא ומשני אה"נ דר"ש דסובר אב"ג בנ"ט לדידי' ג"כ אסור בהנאה וכיון דהר"מ פוסק אב"ג בנ"ט ואינו בכלל היתר ופוסק בפירקין הט"ו כר"א דכ"מ שנאמר ל"ת וכו' אה"נ במשמע איך מתיר גיד בהנאה ועיין בהה"מ וכ"מ ושער המלך וכו"פ והדברים עתיקין ואין להאריך. והנה דעת הרהמ"ח כאן נראה גם כן דסובר גה"נ מותר בהנאה דלא כתב אה"נ בזה ועיין תוס' פסחים כ"ב כתבו דיש סברא אף לחזקי' דסובר ל"ת לא משמע רק איסור אכילה מכל מקום כיון דאב"ג בנ"ט ל"ש בי' אכילה אם כן התורה אסרה הנאה אף דלא כתיב אלא ל"ת כיון דל"ש אכילה ע"ש לדעת התוס' פגה"נ דצ"ט ע"ב ד"ה והלכתא דגה"נ אסור בהנאה וכ"ד רבינו יונה מובא ברא"ש ובטור הביא דיעות אלו וער"מ הט"ז שכתב דכל מאכל שאסור בהנאה מכל מקום אם נהנה ולא אכל אין לוקין על הנאה לחוד. ובהה"מ כ' הטעם דכל מאכל שראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ואם נהנה בלא אכילה הוי קצת שלא כדר"ה ואין לוקין כמבואר בפסחים בסוגיא דר"י דכל איסורים וכו' מכל מקום אסור מן התורה רק דאין לוקין ע"ש בלחם משנה אם כן לכאורה גיד כיון דא"ר לאכילה אם כן לשיטת הסוברים דגיד אבה"נ אפשר לוקין על הנאה בלא אכילה כיון דא"ר לאכילה ועמ"ל פ"ד מהיסוה"ת האריך בענינים אלו אם לוקין על הנאה ומביא ד' הר"מ הנ"ל וגם דעת התוס' דנראה מדבריהם שלוקין בכל אה"נ על הנאה לחוד ע"ש שהאריך וגם נתן עוד טעם לד' הר"מ דאין לוקין על הנאה כיון דלא נאמר בפירוש רק דמוכח מנבלה ע"ש אם כן בגה"נ לסברת התוס' כיון דל"ח לאכילה שפיר הוי אה"נ בפירוש וכבר עמד על חקירה זו דילקה על אה"נ בגיד בפרי מגדים סי' ס"ה ובמ"ל ובאחרונים האריכו בזה וע"ש במ"ל דאף לדעת הסוברים דלקי על הנאה ובפרט בב"ח מכל מקום אם אכל ל"ש לחייבו שני מלקיות משום אוכל ומשום נהנה וע"ש:

4והנה לשיטת הסוברים דגה"נ אבה"נ וסוברים דכל איסורי אכילה האסורים בהנאה לוקין אם נהנה בלא אכילה דלא כהר"מ וע"ש במ"ל היסוה"ת שיעור הנאה אם נהנה הוא בכזית דאי תימא דבהנאה ל"ש כזית אם כן ילקה על האכילה אף דהוי פחות מכזית יתחייב משום הנאה ועכצ"ל דאותם האיסורים שאסרה תורה הנאתם בלשון אכילה הוא כמו אכילה וכ"מ בצל"ח פסחים כ"ב ד"ה והרי אמ"ה וכ"נ פשוט דשייך גבי הנאה צירף א"פ אם נהנה מכזית ע"י צירוף בכא"פ חייב דאי תימא דבהנאה ל"ש זה ואפילו ביותר מכא"פ מצטרף כמו במעילה דאף לזמן מרובה חייב אם כן יתחייב על האכילה ביותר מכא"פ מטעם הנאה ע"כ כיון דהתורה אסרה הנאה בלשון אכילה ועיקר איסור הוא האכילה ורק דההנאה כללה התורה גם כן בכלל הנאת האכילה לא עדיף מאכילה דצריך כזית וכא"פ וא"ד למעילה דשם עיקר האיסור הוא ההנאה ואדרבה האכילה אסור מטעם ההנאה ע' פירוש המשניות להר"ם בכריתות בנקודה הנפלאה ובטעם המלך קונטרס אאחע"א אבל כל האיסורין דהתורה אסרה האכילה והוציאה הלשון הנאה תוך כלל האכילה הוא שוה לאכילה בכל עניניו כנלע"ד פשוט. ועמ"ל פי"ד מה' אבל דנסתפק לשיטת הסוברים דלוקין על הנאה אם נפסד המאכל מאוכל אדם דאין לוקין על אכילה דהוי שלא כד"א כמבואר בר"מ פי"ד מהמ"א מכל מקום על הנאה אפשר דלוקין כי יכול להנות כדרך הנאתן כגון דרך מכירה ונתינה וסיכה וכדומה א"ד כיון דאה"נ מאכילה נפקא דכ"מ שנאמר ל"ת וכו' אם כן היכא דאינו מחייב על אכילה כגון שעירב דבר מר או נפסד מאוכל אדם פטור ג"כ על הנאה ע"ש וע' צל"ח דף כ"ד כתב להיפוך דאם נתקלקל המאכל או עירב בו דבר מר אף להר"מ די"ל דאין לוקין על הנאה והוא מטעם הה"מ דכ"ד הראוי לאכילה הוי הנאה בלא אכילה שלכד"ה אבל אם נפסד מאכילה חייב על הנאה דא"ר לאכילה רק להנאה וה"ל דה"נ ולוקין על הנאה ע"ש ולא הביא ד' המ"ל.

5והנה אם עבר עבירה זו בשוגג מתכפר לו בתשובה ככל הלאוין שאין בהם חטאות ואשמות ובודאי בתשובה לחוד מתכפר דשוגג אינו בכלל ד' חלוקי כפרה ויתבאר אי"ה לקמן. אך אם עבר במזיד דינו ג"כ כמו בעובר על לאו דתשובה תולה ויוה"כ מכפר עיין ר"מ פ"א מה' תשובה אך אפ"ל כיון דאב"ג בנ"ט והוא אוכל במזיד ה"ל חילול ה' כנראה בר"מ פ"ד מהיסוה"ת ה"י דכל העובר עבירה בשאט נפש להכעיס ה"ז מחלל את השם וכו' אף על פי שמבואר בדבריו תיב' להכעיס מכל מקום לאו דוקא רק בעבירה דיש לו הנאה עשה מחמת תאות נפשו ול"ה ח"ה אבל באין לו הנאה סתמא הוי כמו להכעיס ע' הוריות י"א וע"ז כ"ו ע"ב ובתוס' שם אם כן הוי ח"ה דא"ל הנאה באכילת גיד והוי להכעיס כמו אכל פרעוש ע"ש בסוגיא אך פעם ראשון יכול לומר דטעם איסור בעי למיטעם אבל פ"ש ל"ש זה והוי לי' להכעיס והוא ח"ה ובח"ה אין תשובה ויוה"כ מכפרין רק תשובה ויוה"כ תולין ומיתה ממרקת ע"ש ויש לפלפל בזה ואי"ה בכל מצוה ארמוז קצת. והנה לאו זה נוהג בנשים ג"כ כמבואר כאן דאיתקש אשה לאיש לכל הלאוין וגם כל מין איש ישראל חייב במצוה זו וחרש שוטה וקטן אף שאינם בני מצוה מכל מקום אסור להאכילם בידים כמו כל האיסורין שבתורה כמבואר בעהשי"ת, וסומא הבאתי לעיל דלדידן חייב בכל המצות ולהשיטות דפטור פטור אף מל"ת ודעת הפמ"ג שחייב בל"ת וע"ל סוף מצוה ב':

6והנה בכל איסורי תורה אף שמותרים בהנאה מכל מקום אסור לעשות בהם סחורה כמבואר בש"ס ור"מ פ"ח ויו"ד סי' קי"ז ויש שיטות דאיסור סחורה הוא מן התורה ויש שיטות הסוברים דהוא מדרבנן ע' ביו"ד ובאחרונים ומ"ל שם מכל מקום נראה דבגה"נ א"נ איסור סחורה כמבואר ביו"ד דדוקא דבר העומד לאכילה אסור לעשות סחורה דלמא יאכל ואף שהוא מן התורה מכל מקום הכתוב מסרו לחז"ל והם אמרו דוקא דבר העומד לאכילה ע"ש בט"ז אם כן כיון דאין בגידין בנ"ט ועץ בעלמא הוא ואין עומד לאכילה אין איסור סחורה נוהג אך לאותן הסוברים דגה"נ אסור בהנאה אסור בודאי אך להסוברים דמותר בהנאה נראה דא"נ איסור סחורה וגוף דין איסור סחורה יבואר לקמן אי"ה:

7סליק פרשת וישלח ומצות גה"נ בעזה"י